אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי

חודש אלול נדרש כזמן תשובה שבו "אני לדודי ודודי לי". בפשטות, התפרש הפסוק על האדם הפרטי. אך הפסוק במשל שיר השירים, אינו מדבר על האדם הפרטי אלא על כנסת ישראל. כל ישראל יחד אומרים לקודשא בריך הוא: "אני לדודי ודודי לי". גם חשבון הנפש של חודש אלול אינו רק חשבון נפש פרטי, אלא חשבון נפש כללי של כנסת ישראל.

'חשבון נפש' אינו כולל רק את חיפוש החטאים. חיפוש החטאים וחשבון נפש הינם שני עניינים נפרדים זה מזה[א]. חשבון הנפש הוא חשבון שאינו מוטה לצד אחד. אדרבה, אם הוא מוטה לצד אחד, צריך שיהיה מוטה לצד הנפש, שהיא מצד עצמה ומצד רצונותיה מוכרעת לטובה. חשבון הנפש של אלול, הוא חשבון בו האדם צריך להכיר את ערכו, את רצונותיו הטובים, את אלוקיותה של נשמתו, את כל נטיותיו לקדושה, לדבקות אלוקית ולעבודת ה' ומתוך כך גם את מה שאינו מתאים לה. חשבון נפש ראוי מעורר באדם למצוא בעצמו וברוחו נטייה לטוב, עדינות, תשובה מאהבה ורצון לקדושה. זמן אלול צריך לעורר את האדם, במובן שהוא צריך להזכיר לו נשכחות, את רצונותינו האמיתיות ושאיפותיו העמוקות. חשבון הנפש של כנסת ישראל מגלה את רצונותיה האמיתיים של בת המלך לשוב אל אביה, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", ולשוב אל מי שהיא באמת. הוא מגלה כי כנסת ישראל בפנימיותה דבוקה בה', ובו כל חפצה.

 אוֹרוֹת וְכֵלִים

פרשתנו עוסקת בעניינים כלליים, במוסדות השלטון וההנהגה של כנסת ישראל. המילה "ממסד" על פי רוב היא מילה בעלת קונוטציה שלילית היוצרת רגשות של ריחוק, ניכור ואף כעס. אך הפרשה שלנו עוסקת בממסדים מסוג אחר לגמרי, בממסדים האלוקיים הישראליים. כאשר אנו עורכים חשבון נפש כללי של כנסת ישראל עלינו להתבונן בכל הטוב הגנוז בממסדיה, הגדול לאין ערוך מן הטוב הגנוז באדם הפרטי. מהו הטוב הגנוז בממסד? מן הפרשה אנו מתרשמים רק מהצד החיצוני של הממסד ולמרות זאת, עלינו להבין כי ככל שעניין יקר ועליון, בחיצוניותו הוא מתגלה דווקא בפרטים, בסייגים ובהחמרות. רק כלפי חוץ העיקר חסר מן הספר, כביכול. למשל דיני שבת ורוב רובה של מסכת שבת עוסקים בפרטי פרטים בהלכות ובדיונים של ל"ט מלאכות ובאיסורי סקילה החמורים שבתורה, ואילו כל הפן הפנימי והרוחני של השבת- המנוחה, העונג והקדושה נעדרים. מדוע? יש להבין, כי דווקא בחומרת האיסורים של שבת פרטיהם ודקדוקיהם, יש ביטוי לחוזק ולעוצמה של הכלי, היכול להכיל את אור השבת העליון ונשגב. אור כזה אינו יכול להתקבל אלא בכלי "נוקשה" וחזק. המהות הפנימית של השבת אינה יכולה להיות מוכלת אלא בכלי המציאות של ל"ט המלאכות ופרטיהם, המקבלים את האור שלא יתפזר ויאבד.

באותו אופן, מסכת כתובות ומסכת קידושין מלאות רובן ככולן בדין ודברים, ואין בהן כמעט עיסוק בזוגיות ואהבה. מדוע? לא מפני שהעיקר בנישואין הוא בדין ודברים, ח"ו, אלא ההפך. מפני שהאור של חיבור איש ואישה מישראל הוא כל כך עליון ונשגב, עד כי הקב"ה משרה שכינתו ביניהם, ולכן אור כזה זקוק לכלים חזקים ועמידים דים להכילו. איסורי עריות השומרים על בלעדיות הקשר שבין איש ואשתו גם הם חריפים ותקיפים ביותר, מפאת גודל מעלת האהבה הזוגית. מאידך, יש לזכור, כי אין שום טעם לעסוק רק בכלי ללא האור הפנימי שבו. אדם השקוע רק בצד החיצוני של התורה מאבד את כל טוב הטעם הפנימי שבה, ולוקח את הכלים בלי האורות שלהם, ואת האמצעי ללא המטרה. אין הרס גדול יותר מלבנות זוגיות על יסוד הלמדנות של מסכת כתובות. באותו אופן, אין עונג שבת מעיסוק בלעדי בדקדוקי הלכות שבת, אלא עיקר עונג שבת הוא עונג רוחני "ויתענגו מטובך" של  גילוי האלוקות המיוחד בשבת.

גם הקדושה העליונה והמופלאה של כנסת ישראל, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", מתגלה בעולמות דווקא באופן מנוכר, נוקשה ובעל תוקף, לכאורה, של מוסדות ההנהגה של עם ישראל. יחד עם זאת, יש לזכור ולגלות כי בהם עצמם ישנו עומק של מתיקות ודבקות אלוקית, ובהם מתגלה עיקר פנימיותה של כנסת ישראל ומעלתה העליונה.

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ

לפני שנתבונן באופן מפורט ברשויות השלטון נתבונן במעלתם הכללית. בפשט דברי התורה בציווי "ואהבת לרעך כמוך", אין הכוונה "כמוך" ממש. כ' הדמיון משמשת רק כעין וכדומיא, אבל לא ממש[ב]. לכאורה, הציווי אינו לזהות מוחלטת בין האדם לחברו, כיוון שתמיד "חייך קודמים לחיי חברך"[ג]. גם בהלכות צדקה כתוב, שאדם צריך קודם כל לפרנס את עצמו, קודם לכל צדקה אחרת[ד]. אמנם אין יוצאים בכך ידי חובת מצוות צדקה, אך הלכה זו מכוונת לעצם הקיום העצמי, שאדם לא יהיה תלוי באחר. מתוך כך הוא יוכל לגמול צדקה וחסד עם זולתו.

אדם מגיע למדרגה של "ואהבת לרעך כמוך" מצד האחווה לזולת, שנשמתו האלוקית היא גם כן חלק אלוק ממעל. גם אם נופל חברו מטה מטה האהבה לא נחלשת, אלא אדרבה מתגברת, מצד הרחמים והדאגה לנשמתו. כשם שאהבתו של אב לבנו החולה והזקוק לעזרה מתגברת, כך אנו מתמלאים רחמים ואהבה לאחינו החולים במחלה גשמית, ועל אחת כמה וכמה במחלה רוחנית.  אהבתנו רק מתגברת כאשר אנו פוגשים בנשמה הנתונה למרמס. זהו סוד הפסוק "יעקב אשר פדה את אברהם", שמידת הרחמנות על מי שעושה חטא, מידתו של יעקב, היא מחזירה את האהבה אל הנשמה שלו שעכשיו סובלת סבל נוראי, ומולידה אהבה יותר גדולה, מידת החסד של אברהם[ה].

למעלה מ"ואהבת לרעך כמוך" הפרטית, ישנה אהבת ישראל המתגלה בפרשה שלנו במוסדות השלטון של כנסת ישראל. שם מתגלה "ואהבת לרעך כמוך" ממש, כפשוטו, של אחדות מוחלטת של נשמות ישראל לאביהם שבשמיים, ואהבתם העליונה של הדוד והרעיה, קודש הקודשים של שיר השירים. זוהי התמצית הגנוזה במוסדות השלטון של עם ישראל. כשם שבין בני זוג 'כמוך' מתגלה בצורה 'ממשית' ואף יותר מכך – "מכבדה יותר מגופו", מפני שבת הזוג היא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, כך ויתר על כן, לאין ערוך, אנו כביכול, עצם מעצמיו יתברך. 

נֶפֶש, רוּחַ, נְשָמָה, חיָה-יְחִידָה

בפרשתנו נזכרים ארבע רשויות השלטון בישראל שהינן בעלות סמכות ותוקף חד משמעיים- המלך, השופט, הכהן והנביא. ארבעת הדמויות הללו שייכות ומרוכזות אל מקום המקדש, "המקום אשר יבחר ה'", ולכל אחת מהן סמכות בתחומה לשיפוט, לביצוע ולחקיקה.

על מנת להבין את התוכן הפנימי של רשויות השלטון באומה נתבונן באדם הפרטי. באדם- דרגות קיום שונות - נפש, רוח, נשמה, חיה-יחידה. הדרגה הנמוכה, הבסיסית, היא הקיום של גופו, כפי שהוא במציאות הפיזית. למעלה מקיום הגוף, ישנן שלוש דרגות הבאות לגילוי במציאות: נפש, רוח ונשמה (-נר"ן) ומעליהן שתי דרגות שאינן נגלות בעולם הזה: חיה ויחידה (-ח"י).

הנפש הינה הכוח הבהמי שבאדם, בה נתון האדם רוב זמנו. הנפש מפיחה חיות בחומר שמצד עצמו הוא דומם ומעניקה לו תנועה. היא כוללת חיות בכמה רבדים- את הדם, "כי הדם הוא הנפש"[ו] ואת הרצונות, המבטאים את התנועה של הגוף החומרי. הרוח היא רובד עליון ומופשט מדרגת הנפש. הרוח שייכת למעלה האנושית של האדם, בניגוד לבעלי החיים, בתחומי התרבות, האומנות והיצירה ובמוסר האנושי. הרוח כוללת את ההנאה מיופי, מחכמה ומתרבות ללא כל תועלת פרקטית מכך. מעליה, הדרגה העליונה המתגלה באדם בחייו היא דרגת הנשמה, המבטאת את שייכותו של האדם אל האלוקי, שמעבר לו והשתוקקותו אל הקב"ה. הנשמה היא נקודת המפגש מצד העולם הזה עם האלוקי והיא באה לידי ביטוי בחיים בתורה בתפילה ותשובה. החיה והיחידה שייכות לדרגות קיום עליונות של תחיית המתים ועולם הבא, של שורשה האלוקי של הנשמה עוד לפני שירדה אל העולם הזה.

ארבעת רשויות השלטון בעם ישראל מבטאות את ארבעת הרבדים בהם מתקיים הקשר בינינו לבין הקב"ה, הן באופן פרטי והן כאומה. קשר זה אינו שטחי וחד מימדי, לכן לא די בסמכות אחת יחידה, אלא זהו קשר הבנוי רבדים על גבי רבדים- בתחום הפיזי-נפשי, הרוחני, הנשמתי והאלוקי שבנו. לכל רובד ורמה בקיום שלנו בעולמות, ישנה דמות של מנהיג בעלת אוטנומיה וסמכות שאינה תלויה באחרים, באמצעותה כל דרגה מתקשרת לקב"ה בפני עצמה. כעת נתבונן בארבעת הרשויות על פי דרגות נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, מלמטה כלפי מעלה. 

מֶלֶךְ- נֶפֶש

דמותו של המלך שייכת לקיום החיים בעולם הזה, דרגת קיומה של הנפש. דמותו של המלך שייכת לקיום הכוחות הגשמיים בחיי העולם הזה. באמצעות המלך נעשית האומה בעלת כלי למדרגות העליונות יותר.

הממסד של המלכות הוא ממסד בעל סמכות תקיפה מאוד. הכל נתון בידי המלך. על כולם לציית לדבריו, והמסרב הוא מורד במלכות, ודינו מוות. כמבואר ב"משפט המלך"[ז], המלך רשאי לקחת לעצמו מכל הבא ליד: שדות, עבדים, בחורים ונשים. על אף שהמלך מצווה לעשות לו ספר תורה, אין סמכותו קשורה לחיי התורה. המלך הוא בעל הבית היחיד, ויש בידיו הסמכות להחליט בעצם ככל העולה על דעתו גם בלי שיקול דעת.

תוקף סמכותו של המלך נובעת, מהיותו ביטוי לאחדות של כל ישראל, שבדמותו כל ישראל נעשים אחד, וכולם בטלים בו.לכן, מה שהמלך רוצה באופן אישי – כל אחד חייב לעשות, ואם אינו עושה כן – הוא בטל מלהיות, וחייב מיתה, כיון שהוא בטל בשורשו. המלך הוא ליבן של כל ישראל. כבודו הוא כבודם של כל ישראל, וקלונו הוא קלונם של כל ישראל. כולם טפלים אל המלך, אך המלך אינו טפל אל הכלל.

הגילוי של כל ישראל כאחד מתבטא בדמותו של המלך. אין לפרטיות כל אחיזה במלך, והכל בטל אליו. כאשר אדם עושה משהו עבור המלך, זה כמו ענף המתכלל בשורשו, ונעשה חלק ממנו במקום עמוק שבקרבו. לכן, מי שיוצא לצבא למלחמה, מצווה לשכוח את משפחתו ואת חייו האזרחיים[ח], כי כעת הוא שייך למעגל כללי יותר של המציאות.

המלך אינו נושא פנים לאיש. אסור לו לפנות בגינוני כבוד בפרהסיא לאף אחד מישראל, ואפילו יהיה רב, ראש הסנהדרין, או נביא, מדין "שתהא אימתו עליך". לפי ההלכה, נביא ותלמיד חכם, כולל ראש הסנהדרין, (מלבד הכהן הגדול, כפי שיתבאר), מחויבים להשתחוות למלך, ואם המלך קורא להם הם צריכים לבוא אליו. אמנם למלך יש מצווה משלו לייקר תלמידי חכמים, לעמוד בפניהם, ולהושיב אותם, אך גם אם אינו מקיים אותה, עדיין נשאר החיוב שלהם להשתחוות לפניו, ולכבדו.

על המלך לעשות הכל לכבוד שמים. הכבוד הרב שבארמון המלך הוא כבוד שמים וכבודן של ישראל, כי בארמון המלך כל ישראל אחד. כל גינוני הטקס, הכבוד והאימה, נעשים רק כלפי חוץ. כלפי פנים, המלך, לית ליה מגרמיה כלום. אין שפל כמו מלך ישראל - "והייתי שפל בעיני". בארמון המלך מתכללים ישראל במי שאין לו מעליו אלא ה' אלוקיו. זהו גודל עומק הקדושה של מלך ישראל. בעתיד, כאשר יהיה אור הלבנה כאור החמה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב "וביקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם"[ט], יתגלה כיצד מלך ישראל אין לו מעליו אלא ה' אלוקיו, ואף אנו הכלולים בו, אין מעלינו אלא ה' אלוקינו. כך אנו מבקשים בברכת הלבנה, שאור הלבנה – כנסת ישראל - יהיה כאור החמה – קודשא בריך הוא. או אז יבקשו את שני המאורות הגדולים – את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם, ולא תהיה כל סתירה בין מלכות ה' למלכות האנושית שבישראל. המלכות שבישראל תתגלה לגמרי כגילוי אלוקי.

גילוי האלוקות שבמלכות ישראל מתגלה גם בכל צורת שלטון של עם ישראל. לשבעת טובי העיר, יש איזה גדר של מלכות, ובמדינה ריבונית לראשי הממשלה יש במובנים מסוימים דין של מלך וסמכות כשל מלך. אמנם עדיין לא זכינו לראש ממשלה המזוהה לחלוטין עם דרך התורה, אך עלינו לזכור את העיקר[י]. לפעמים, לצערנו, משתמשים ראשי הממשלה בכוחם לפעול רעות, אך כל זה טפל לעומת העיקר של עצם מציאות של מוסד הממשל, שנעשינו לאחד על ידיו. מעלה זו הרבה יותר עמוקה אפילו מהאחדות המתגלה במצוות "ואהבת לרעך כמוך" כי בעוד שבאהבת הריע יש 'אני' ויש 'אתה',  במלכות ישראל אין 'אני' ו'אתה' כלל, אלא רק מציאות אחת. 'אני' ו'דודי' זוהי כנסת ישראל בעצמה, והיא מתגלה במלכות ישראל שבכל דור.

כאמור, חשבון הנפש העיקרי של כנסת ישראל הוא לגלות את עצמיותה הפנימית, את מי שהיא באמת, ואת הטוב האלוקי הגנוז בה. חשבון הנפש האמיתי של כנסת ישראל מגלה, כי באמת אנחנו אחד- "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ומוסדותיה של כנסת ישראל הם גילוי שכינה בעולם. גילוי השכינה אינו רק בבחינת שכינה שיש בכל אחד מישראל, אלא שכינה ממש, שיש בישראל עצמם – שהקב"ה בחר בנו והשרה בנו את שכינתו. כל מי שיש לו עין טובה, מתלמידיו של אברהם אבינו, צריך להסתכל בעין כזו על כנסת ישראל ועל מוסדותיה. מרן הרב קוק זצ"ל אמר שלימוד סניגוריה על הדור זוהי עבודה גדולה[יא], ודווקא בשעה של נפילת הרוח, אז צריכים להרבות עוד יותר לימוד זכות, על מנת להיות דבוקים בהשראת השכינה שיש בישראל, ולא חלילה לגרום לנפילה נוספת.

היום מתגלים לעינינו מה שלא זכינו בכל הגלות במשך אלפיים שנה. בכל הגלות, עם כל תלמידי החכמים שהיו בה, לא הייתה מציאות של ראש ממשלה בישראל, שאין במציאותו רק השראת שכינה פרטית, אלא זוהי השראת שכינה של כנסת ישראל כולה. זוהי מעלת המלכות, שהינה גילוי אלוקי בארץ. 

שֹׁפֵט- רוּחַ

הסנהדרין והשופטים הם תמצית התורה בישראל, ובתוקף סמכותם מורים את הדין, הצדק והמשפט. השופטים אחראים על חיי הרוח בעם ישראל, בקביעת כללי המוסר והתורה. לשופטים ניתנה סמכות אלוקית לשפוט ולקבוע דין תורה וחוקים אלוקיים על פי שכלם, סברתם ושיקול דעתם האנושי, גם אם יש בדבריהם טעות ולעיתים אפילו מזיד[יב]. לשופטים ישנה סמכות ותוקף רב בכך שלבשר ודם ניתנה סמכות לקבוע חוקים אלוקיים בבחינת "חיי עולם נטע בתוכנו".

השופטים הם שליחים לעשות צדק, ולהרבות טוב ויושר בעולם. אך יחד עם זאת, הם נתונים בקושי הדין, ובשיא תוקפו של הממסד - "בין דם לדם, בין דין לדין, בין נגע לנגע דברי ריבות". מוסד המשפט מורכב מבתי דין, אשר ככל שבית הדין יותר גבוה, מספר הדיינים יותר גדול. השופט אינו יחידי כמו המלך, אלא נתון בתוך מערכת גדולה. כל שופט נבדק במידת חוכמתו ישרותו וצדקותו על מנת להגיע למעמדו, ואינו נתון לשרירות ליבו.

מקום המשפט מגיע עד למקום השראת שכינה - "כי יפלא ממך דבר למשפט... וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו"[יג]. המשפט הוא מקום השראת שכינה בישראל בכל תוקפה ובכל הדרה. כאשר אדם מגיע למשפט, הוא נכנס אל הקודש פנימה, אל הדוד והרעיה, אל שני הכרובים, ואל מקום הגילוי של כל האהבה שבין קודשא בריך הוא ושכינתיה. ע"א שופטים של הסנהדרין היושבים בלשכת הגזית של בית המקדש, נושאים שם שמים עליהם - "עד האלהים יבוא דבר שניהם"[יד], "בקרב אלקים ישפוט"[טו]. מכוח זה יונקים אף כל בתי הדינים שבישראל, כהמשך ישיר של הדבקות שבין כנסת ישראל לקב"ה אולם השראת שכינה זו מופיעה "בתוכנו" בשיקול דעת מדעי אנושי המנתח את דבר ה' שבתורה.

מתוך גודל ותוקף מעלתם של השופטים, ישנו אף ציווי חריף ונוקשה על הסרים למרותם: "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. והאיש אשר יעשה בזדון, לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלוקיך או אל השופט, ומת האיש ההוא, ובערת הרע מישראל. וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד"[טז]. על פי פשט, התורה אומרת בלשון חריפה ותקיפה, שכל מי שלא שומע לבית הדין, אחת דתו – להמית.  חז"ל מלמדים כי דין זה נאמר בזקן ממרא, שהוא בעצמו בעל הוראה, החולק על הסנהדרין. מכיוון שהוא בעל עמדה, אם הוא נשא ונתן בפני הסנהדרין וממרא את פיהם, הוא מתחייב מיתה שהרי הוא כחולק על השכינה. רבים בכל הדורות התקשו לעכל את סוד החיבור המופלא שבין הדוד לרעיה המתגלה בתורה שבעל פה, כאותו גר שבא להלל וביקש ללמוד רק תורה שבכתב מתוך סברא שהיא ואך היא אלוקית. אך לא כאלה חלק יעקב. מעלתה של תורה שבעל פה, שטובים דודיה מיינה של תורה, הוא מפני שעל ידה הדוד מופיע בתוך כליה של הרעיה עצמה. 

כֹּהֵן – נְשָמָה

הכהן שייך למדרגת הנשמה. אין הוא עוסק בענייני עולם הזה הגשמיים ואף לא הרוחניים אלא בפניה אל ה', באמצעות הקורבנות. במקדש, כאשר הייתה השראת שכינה, היה גלוי אלוקי ומענה לעבודת הקורבנות ולטהרה, באש מן השמיים ובלשון של זהורית ביום הכיפורים. בלא מקדש, התפילות מהוות תחליף לקורבנות. אמנם אין בהם מענה גלוי כאש הקורבן אך גם בהם מתגלה השתוקקותה של הנשמה לקרבת ה'.

בניגוד לשאר המוסדות שהזכרנו, אין במוסד הכהונה ביטול של הפרט, לא של הכהן, ולא של כנסת ישראל בו. כהן המתאווה לשרת בבית המקדש יכול לבוא לעבוד במקדש ולשרת שם לפני ה', למרות שאין זוהי המשמרת שלו כעת: "וכי יבוא מאחד שעריך אשר הוא גר שם, ובא בכל אוות נפשו אל המקום אשר יבחר ה'". רק לכהנים יש זכות להיכנס למקום ש"הזר הקרב יומת", אך דווקא במקום בו אין כניסה לאיש מישראל נושא הכהן הגדול את שמות בני ישראל על ליבו, בכל עת שהוא משרת בקודש בבית ה'.

הכהונה היא ממסד שהוא יוצא דופן בישראל, הנמצא אף מעל מעמדו הרם של המלך. בעוד שאין המלך רשאי לנהוג גינוני כבוד בבעלי סמכות בישראל, אין המלך יכול לקרוא אל הכהן הגדול, ואין הכהן עומד בפניו. "ולפני אלעזר הכהן יעמוד" – מכאן לומדים שהמלך עומד בפני הכהן גדול, והכהן הגדול יושב. דמותו של הכהן הגדול הפוכה לדמותו של המלך. לכן, אף על פי שכביכול מן התורה תלמיד חכם ונביא מתבטלים כלפי המלך ומחויבים להגיע לפניו, הכהן הגדול יוצא מן הכלל, עד שגם אם המלך קורא לו הוא לא מגיע, כי הוא כביכול נמצא בעולם אחר.

מהי מעלתה של הכהונה? הכהונה אינה ממסד המקבל את סמכותו ותוקפו מה' כמו השופט, והנביא שהם 'שלוחי דרחמנא' וגם אינו מבטא את מציאות ישראל כחי בתוך העולם הזה. הכהונה מקבלת את סמכותה ותוקפה מכנסת ישראל בהיותה פונה כלפי מעלה. הכהן הוא 'שלוחא דידן', שליחם של כנסת ישראל אל אביהם בשמיים. כממסד, אין לכהן שום תוקף ממסדי, אין כאן יחסים של עליון ותחתון כלפי העם אלא ביטוי לגעגועיו הגנוזים "לאישתאבא בגופא דמלכא".

בעולם הזה, נכללים ישראל באחדות אחת בדמותו של המלך הפועל בתוך מציאות העולם הזה ומכוון לשם שמיים. בתורה, מתגלה אחדותם של ישראל בסמכות הסנהדרין, אשר עוסקים  בתורה מתוך סברה אנושית. בתחום האלוקי, מתגלה אחדות ישראל בנביא המוסר את דבר ה'. הכהן, לעומת שלושת בעלי הסמכות שהוזכרו לעיל, אינו קשור לכנסת ישראל בגילוי סמכות כלפיהם. אישיותו אינה קשורה לגמרי למציאות העולם הזה, ואין לדיבורו תוקף. בדמותו של הכהן מתגלה מציאותם של כל ישראל במקום הקודש בעצמו: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". הכהן הגדול נכנס אחת בשנה לקודש הקדשים, למקום ש"הזר הקרב יומת", עם עוונותיהם של ישראל, מטהר את כל ישראל, ומרפא את כל מחלותינו. זוהי מעלתו של הכהן הגדול, היכול לקחת את כל ישראל עימו ולטהרם.

הכהונה מגלה את כל האהבה והחסד שבממסד. כאשר הכהן משרת לפני ה', ממילא שם כבר בטלה כל הסמכותיות והתקיפות השלטונית. אחת בשנה כל ישראל נושאים עיניהם אליו, מפני שכל  ישראל נתונים על לוח ליבו, תמיד, בבית ה'. בדמותו של הכהן הנכנס למקום הקודש, אין היחיד מתבטל ומתמוסס כלל. המתח הזה שבין הכלל והפרט וההתבטלות של היחיד אל הכלל שייכת רק בענייני העולם הזה דווקא, כמו בתחום המשפט והשררה, אך ככל שמתרוממים יותר, בבית ה', במקום הנוגע במציאות עליונה, היחידים והפרטים על גווניהם מוצאים את מקומם הייחודי באופן טבעי, דווקא במקום הקודש, במקום בו הכלליות נושאת איתה את כל ישראל, ואף את החוטאים שהכהן הגדול מטהרם בעבודתו. 

נָבִיא- חַיָּה-יְחִידָה

לעומת השופטים הפועלים על פי תבונה אנושית, הנבואה היא ממסד שלא מעלמא הדין כלל, שיש בה שמיעת קולות אלוקיים. הנביא שייך לדרגות עליונות של הקיום, מעל חיי עולם הזה, לפני שנברא העולם ולפני שניתנה התורה ונצוקה לכלי השכל האנושי, הנביא שרוי בדרגות הקיום האלוקיות של חיה-יחידה.

אלוקיות הנביא באה לידי ביטוי בתוקף סמכותו. התורה מצווה לשמוע לדברי הנביא: "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דבריי בפיו, ודיבר אליהם את כל אשר אצונו. והיה האיש אשר לא ישמע אל דבריי אשר ידבר בשמי אנוכי אדרוש מעימו"[יז]. אומרים חז"ל "אנוכי אדרוש מעמו" – זו מיתה בידי שמיים. לנביא אין סמכות משל עצמו לענוש את מי שאינו שומע בקולו כמו לשופטים. אך כיוון שהנביא הוא שליח לדבר ה', העובר על דבריו מתחייב במיתה בידי שמיים. 

דירה בתחתונים

ארבעת רשויות השלטון כפי שסודרו בארבע דרגות של נר"נ ח"י, נחלקות לשתי זוגות, בחינת "שניים שהם ארבע". הזוג תחתון, דרגות נפש ורוח, מתייחס לחיי עולם הזה. הזוג עליון, דרגות נשמה וח"י, מתייחס לחיים האלוקיים שמעל לעולם הזה. בכל זוג ישנה חלוקה פנימית של קשר בינינו לבין הקב"ה "מצידו" ו"מצידנו". בזוג התחתון, המלך מבטא את הקשר לה' מצידנו ואילו השופט מבטא את הקשר של ה' מצידו אלינו. בזוג העליון, הכהן מבטא את הקשר אל ה' מצידנו, בעבודת הקורבנות ואילו הנביא מבטא את הקשר המתגלה בדבר ה' אלינו. הקשר הקיים בין הכוהנים לשופטים במקום המקדש, מבטא את נקודת המגע שבין האנושי לאלוקי. נקודת מגע זו היא שנותנת את כל המשמעות והתוקף לסמכות האנושית בקביעת חוקי התורה הנעשית מתוך השראת שכינה ומתוך התקשרות אל מקום הקודש.

במעגל הרחוק יותר, ישנו קשר סמוי בין הדרגה העליונה לזו התחתונה, בין הנביא למלך. הגואל הראשון שהוציאנו ממצרים וחידש את הקשר בינינו לבין הקב"ה היה גדול הנביאים- משה רבנו. בו החל הגילוי, מלמעלה למטה, של האלוקי אל האנושי. גואל אחרון, לעומת זאת, נתון בתחתית הדרגות, בדרגת הנפש. הוא המשיח, הנקרא דווקא מלך. כל עוד לא תוקן הכל, ישנה סכנה גדולה בדמותו של המלך שיפנה אל העולם הזה וינתק עצמו מהדרגות העליונות לו. לעומת זאת, כאשר כל המדרגות יתוקנו, תתגלה המעלה האמיתית דווקא במלך המשיח. לעתיד לבוא יהיה גילוי אלוקי עליון ומופלא עד כי שורש ואור הנבואה יתפשטו ויתגלו גם בדרגות הקיום הממשיות של העולם הזה. אז יבוא העולם לתכליתו השלמה ש"נתאווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים"[יח], דווקא, והעולם הזה, הגשמי, יהיה אלוקי. כל זה יתגלה במובן הלאומי בדמותו של המלך המשיח.

 יהי רצון, שיתחדש הקשר בינינו לבין הקב"ה במלואו, בכל רבדיו, ונזכה לראות מלך, שופט, כהן ונביא עומדים על מכונם בתוקף סמכותם ובעומק מעלתם. במהרה בימינו, אמן.

[א] ראה הראי"ה קוק, מוסר אביך, פרק ד, פיסקה א.

[ב] בעל התניא אכן אמר כי "כמוך" הכוונה ממש, אולם נראה שאין זה הפשט וכבר נחלקו בדבר ראשונים.

[ג] בבא מציעא סב.

[ד] שולחן ערוך, יו"ד, הלכות צדקה, רמ"ח.

[ה] תניא, פרק ל"ב.

[ו] דברים יב, כג.

[ז] שמואל א, ח, יא-יז.

[ח] רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו.

[ט] הושע ג, ה.

[י] מפרק א' ביהושע נלמד כי סמכות המלך עומדת רק כאשר היא תואמת את דברי התורה. כתוב שעמ"י אמר ליהושע "איש אמר ימרה את פיך יומת. רק חזק ואמץ". ואומרים חז"ל "רק חזק ואמץ" – בתנאי שיגיד לשמור על דברי התורה. אבל אם תגיד לעבור על דברי תורה – אז אין דין מורד במלכות. הרצי"ה היה אומר על פקודות שונות שהם "פחות מעפרא דארעא", שאין להם שום תוקף ושום משמעות, וממילא ודאי לא צריך לקיים אותם.

[יא] אורות ישראל , ד , א.

[יב] הרמב"ן בפרשתנו, דברים יז, יא, מדגיש את גודל סמכותם של בית הדין, המסוגלים לקבוע את האמת על אף שהמציאות הנראית לעין אינה כך. למשל, כאשר ישנם שני עדים המשקרים בנוגע לחֵלֳב, או אפילו בנוגע לרצח, "אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם" (-ספרי שופטים קנד). זהו חלק מאיסור "לא תסור מן הדבר אשר יורוך", "כי על הדעת שלהם הוא נותן לנו התורה", בלשון הרמב"ן שם. כך גם מסופר במסכת ראש השנה, כה. כי רבן גמליאל גזר על ר' יהושע לבוא אליו במקלו ביום שחל יום כיפור לפי חשבונו.

[יג] דברים יז, ח.

[יד] שמות כב, ח.

[טו] תהילים פב, א.

[טז] דברים יז, יא-יג. הידור מצוה בסנהדרין שראוי שהם יהיו כהנים או לוויים, הנמצאים במקום המקדש, אך אין זה מעכב.

[יז] דברים יח, יח-יט.

[יח] תניא פרק לו וכן בראשית רבה פרשה ג, ט: “נתאווה הקב"ה לעשות לו שותפות". 

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן