אחת המצוות משבעים וארבע המצוות המופיעות בפרשתנו (כמניין ספר החינוך), היא האיסור לחרוש את השדה בשור ובחמור יחדיו (דברים כב י). באיסור זה מצאנו שלושה כיוונים מרכזיים, א. דאגה לבעלי החיים הבאה לידי ביטוי בזה שאין לצערם במה שקשה עליהם, וכהסבר 'דעת זקנים' מבעלי התוספות (במקרא): "לפי שהשור מעלה גרה ומצטער החמור כשישמע (את) השור", כי יחשוב שהשור מקבל מזונו והוא לא. או כהסברו של ראב"ע (במקום) "כי אין כוח החמור ככוח השור", ועל כן בזמן החריש יצטרך להתאמץ החמור ולהשוות את עבודתו לעבודת השור, מה שהוא למעלה מכוחותיו.
ב. דאגה לציווי האלוקי. לא לעבור על איסור כלאיים, על ידי הרבעתם של השור והחמור יחדיו, וכדברי הרמב"ם המובאים בספר החינוך (מצוה תקנ) "כי דרך עובדי אדמה להביא הצמד ברפת אחת ושמא ירכיב אותם" וטעם איסור הרבעה - כלאיים - כבר האריך בו ספר החינוך (מצוה רמד) וזה לשונו: "כי ה' ברוך הוא ברא עולמו בחכמה בתבונה ובדעת, ועשה וצייר כל הצורות (דהיינו ברא את כל הנבראים) לפי מה שהיה צורך עניינו ראוי להיות מכוונות כיוון העולם" (ע"פ אופיים ולפי תפקידיהם כחלק מתיקון והשלמת העולם), והמערבב, מכליא ומרביע בין מינים שהבדילם הרבש"ע, פוגע בבריאה וכופר בריבונו של עולם. ג. מוסר אנושי. כיוון זה, שאותו רצינו לחדד בדברינו אלה, אינו שולל את שני הכיוונים הראשונים, אך מבאר שהמטרה המרכזית בשני כיוונים אלו, היא המוסר והלקח שעל האדם ללמוד ביחס להתנהגותו וזיקתו לזולת, גם בין אדם לחברו באופן אישי, וגם בין ישראל לעמים באופן לאומי. 1. בין אדם לחברו באופן אישי, ממשיך ספר החינוך (שם תקנ) וכותב: "וכל חכם לב, מזה יקח מוסר, שלא למַנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם... שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם, אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם". אם כן בני אדם שונים באופיים ובתכונותיהם, בצורת חשיבתם ובהתנהגותם. על כן יש להיזהר מאוד לא להטיל משימה אחת משותפת על אנשים שאישיותם, חשיבתם וצורת התנהלותם שונה מאוד באופן קיצוני זה מזה שהרי ברור לכל שזהו מתכון בטוח לאי הצלחת המשימה ולסכסוך חמור בין האנשים, והמציאות תוכיח! מובן שעלינו להתחבר זה לזה ולהשלים זה את זה, אך כל זה על פי גבולות האפשר והנורמלי לפי טבעו של אדם, ואל לנו לדרוש מה'חמור' להיות 'שור' או להפך. ה'תבניות' שהחברה האנושית יוצרת, ושכולנו צריכים להיכנס אליהן כי הרי הן כביכול 'באמת' ו'אין בלתן' - זה שקר חמור ההורס את החברה כולה. כמובן, ישנם עקרונות ומכנים משותפים לכולנו אך הדרכים לממשם שונות זו מזו אצל כל אחד מאיתנו ועלינו לכבד זאת, ולתת מקום לכך, כי זה רצון ה'. ה'מכנה המשותף' הנמוך ביותר או הגבוה מדי יוצר בלבול זהות ואובדן דרך ומטרה של החברה כולה ושל כל אחד מפרטיה.
2. בין ישראל לעמים באופן לאומי, וכלשונו של הרש"ר הירש (כב י): "כאשר תרתום לעבודתך את הבהמה המסורה לשלטונך, תזכור את שלטונו של זה (הקב"ה) שקבע את חוק המינים גם לבעלי החיים, חוק שאתה משועבד לו כדרך שהבהמה משועבדת לך. וכאשר תרחיק מעשייתך את שרירות הלב ולא תצמיד בעבודתך שני מיני בהמות שה' הבדיל ביניהם, הרי זו האזהרה המופנית אליך בכך גם בעשייתך ובפעולתך תזכור את קריאת 'למינו' שה' קורא אליך" (לכבד כל מין ומין ע"פ אופיו , טבעו וממילא את תפקידו, לתת לכל אחד את מקומו ולא לערבב ביניהם, לא לעשותם כלאיים).
בעשייתך - "ובפעולותיך תוכיח את עצמך כאדם 'יהודי' העומד בשרות אדוניו", ולא ח"ו ככל העמים בית ישראל. שהרי הבדלה זו שבין ישראל לעמים, לאחר שכל אחד מצדדי האדם האלה - הישראל והגוי - הוציא את תפקידו מהכוח אל הפועל, היא המאפשרת בסופו של דבר את החיבור הנכון וההרמוניה הרצויה, שאין בה טשטוש גבולות ומחיקת הבדלים.
אם כן, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, לא רק אצל בעלי חיים, אלא גם בין אדם לאדם, וגם בין ישראל לעמים, במהרה בימינו אמן.