אחת הפרשיות הקשות והמופלאות בתורה היא פרשיית בן סורר ומורה המופיעה בפרשתנו, פרשת כי תצא. מבחינה הלכתית מתברר במסכת סנהדרין, כי התנאים להתממשות עבירה זו הלכה למעשה - עד כדי דין מוות לבֵּן, כפי שמתואר בתורה - הם כמעט בלתי אפשריים. עד כדי כך הדברים מגיעים, שאחת מהדעות בגמרא סוברת, שפרשת בן סורר, אינה פרשה מעשית כלל. "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר"[1] כלומר התורה כתבה פרשה שלמה עם הלכות ודינים משפטיים, והיא בעצם כלל לא רלוונטית - מפני שהתנאים להתממשותה הפרקטית במציאות לעולם לא יתקיימו.

ונשאלת בזאת שאלה עצומה: הכיצד? האם התורה מהתלת בנו? הרי על דיני בן סורר ומורה יש פרק שלם בש"ס במסכת סנהדרין, אשר בישיבות לומדים אותו בעיון רב, האם כל זה לחינם?! האם זה לא ביטול תורה? למה לבזבז את זמננו וללמוד את הנושא, אם הוא לעולם אינו יכול להתרחש מעשית? והשאלה היא עקרונית. הרי התורה היא תורת חיים, והיא באה להדריך אותנו כיצד להתנהג בחיים. האין סתירה בדברים אלה לכל תפיסה זו? כאן נראה להפך, נראה כאילו התורה מתעלמת מהחיים, וכותבת פרשיות שהן בעצם מנותקות מן המציאות. האם זה לא משליך על יחסנו אף לשאר פרשיות התורה, והופך בעצם את התורה ל'לא רלוונטית' לחיים?

ערכה של תורה

אמנם דווקא בפרשייה זו יש חידוש עצום, ובעצם היא מהווה פרט שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו. לימוד יסודי של ערכה ומשמעותה של תורה בכלל. יסוד זה טמון בביטוי של חז"ל: "דרוש וקבל שכר".

כאשר אנו אומרים שהתורה היא תורת חיים, אין הכוונה חלילה לכך שהתורה משרתת את החיים. כביכול יש חיים, והתורה מנסה להורות בהם דרך, לארגן אותם, להפוך אותם ליותר מוצלחים וטובים. אמנם אין זה כך. לפי תפיסה זו החיים קודמים לתורה. לחיים יש סדר, יש חוקים, יש עקרונות, ואחריהם באה התורה ומנסה לעשות סדר, ואיכשהו להשפיע ואולי אף לרומם.

אמנם אין זה כך כלל. התורה קודמת לחיים ולא החיים קדמו לתורה. כפי שאומרים חז"ל: התורה נבראה קודם שנברא העולם[2], והקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם[3], או כלשונו של המהר"ל: "התורה היא סדר העולם"[4]. בתורה מונחת החוקיות האלוקית העליונה, השורש הפנימי של כל החיים כולם.

דווקא מתוך הבנה זו אנו מתקרבים לערך הכללי של לימוד תורה. לימוד התורה בעיקרו, אינו בא כדי ללמד אותנו מה לעשות. לימוד תורה אינו רק לימוד הלכה. גם מי שילמד כל היום את השיטות שאינן להלכה, יקיים את מצוות לימוד תורה. נכון שיש גם ערך גדול לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא[5], ולברר בסופו של דבר גם את ההלכה במקומות הרלוונטיים, אך לא זהו עיקר לימוד התורה. לימוד תורה הוא בעל ערך עצמי. הדרישה עצמה של דבר ה', היא השכר היותר גדול. עצם זה שאנו מתבוננים בחוקי החכמה האלוקית המתגלמים בפרשיות משפטיות, זהו עצמו הערך היותר גדול. עצם השרשת שכלנו בשכל האלוקי של התורה, התחקות מחשבתית אחר הגיונותיה של תורה, העמל השכלי בעקרונות המשפטיים של דבר ה' בורא שמים וארץ, להתבונן בהם, לחקור את שורשי הסברות, להתערות בשכלנו עם חוקי החכמה האלוקית כפי שמתגלמת במשפטי התורה, זהו הערך העצמי האדיר הגנוז בלימודה של תורה. במובן זה, 'בן סורר ומורה' יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו[6]. גם כשאנו עמלים במסכת שבת, שהיא הרבה יותר הלכתית, אין עיקר מטרת לימודנו להגיע לשורה התחתונה של ידיעת ההלכה, אלא עיקר הלימוד הוא עצם דרישת התורה, ובזה עצמו השכר האידיאלי של התדבקות שכלנו ואישיותנו עם החכמה האלוקית שקדמה לעולם. אשרינו מה טוב חלקנו בזכותנו העצומה בלימודה של תורה. 'דרוש וקבל שכר'. דווקא יחס מקורי זה לחיים, יביא ברכה אינסופית עצומה לחיינו. ככל שנבין דווקא כמה התורה היא מעל החיים, כך תעצים בלא גבול ברכתה המקורית את כל חיינו הממשיים.

לימוד חינוכי להורים

הפירוש הראשון בגמרא אומר שבן סורר ומורה איננו יכול להתקיים עקב מורכבות התנאים ההלכתיים. אמנם לפי הפירוש השני בגמרא, פרשת בן סורר ומורה לעולם לא תתקיים עקב רחמנותם הטבעית של ההורים: "אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר". לפי הבנה זו משמע, שמבחינה טכנית, המציאות של בן סורר ומורה מתאפשרת, אך לא תתקיים עקב רגשי החמלה של אביו ואימו, שאף הורים לעולם לא יביאו את בנם למצב כזה.

על פירוש זה יש באור נפלא של המהרש"א, המהווה לימוד חינוכי להורים. המהר"שא מבאר[7] כי עלולה להיות טעות ביחסם זה של ההורים. ההורים פועלים על פי הרגש. ה"דרוש וקבל שכר" מוסב על ההורים. הם טועים בהערכה החינוכית שלהם, והם צריכים להבין כמה זה חמור אם חלילה הבן יגיע להתדרדרות תרבותית שצביונה הוא: אכילת תרטימר בשר ושתיית חצי לוג יין. דווקא התורה רואה את התוצאות המסוכנות של תרבות זו, והתורה הצופה למרחקים רואה איך הבן עלול להתדרדר ממצב זה עד שילסטם את הבריות ועד שזה יגיע לדיני נפשות בכך שיהרוג מישהו. עיקר העצה כאן אינה למי שכבר התדרדר למצב איום זה, אלא זוהי עצה חינוכית, איך ההורים צריכים להציב לעצמם יעדים חינוכיים מראש. אם ההורים 'ידרשו' - כלומר יקשיבו למה שהתורה מלמדת, ויבינו כמה התדרדרות תרבותית 'קטנה' זו היא חמורה, וממילא יתעשתו מראש כהורים, וימסרו את הנפש על חינוכם את ילדיהם מימי ינקותם לתרבות של נקיות וטהרה, הרי שהם יקבלו שכר עצום על כך. כמו שאומרים חז"ל: "נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא", כלומר לנשים יש שכר על כך שמביאות את הילדים הקטנים לבית המדרש, ויוצרות אווירה רגשית עמוקה סביב חיי התורה. ברגע שיש מסירות נפש של ההורים על מרכזיות התורה בחיים, ובייחוד של האמהות הבונות את עולם הרגש של הילדים, הרי שהילדים קולטים את זה באופן עמוק, ובזה עצמו יש להורים שכר, שצומחים להם ילדים שהמרכז התרבותי הטבעי שלהם הוא של קודש ושל רוממותה התורה. ממילא זו המשמעות של 'דרוש וקבל שכר' להורים - תרדו לעומק מה שהתורה אומרת בפרשת בן סורר ומורה, כמה משקל יש לתרבות של הילדים, ודווקא מכוח כך, תאזרו חייל לפעול על פי הוראתה החינוכית של התורה, ובזה עצמו תזכו שיגיע שכרכם כהורים שיצליחו בחינוכם.

[1] סנהדרין עא.

[2] פסחים נד.

[3] זוהר חלק ב' דף קסא

[4] נתיבות עולם, נתיב התורה פרק א

[5] סוטה כא., סנהדרין קו:

[6] כך שמעתי בשם מו"ר הגר"מ שטרנברג שליט"א

[7] מהרש"א סנהדרין שם. (אני מסביר את דבריו כאן בלשון שלי כפי שהבנתי בעניותי את הדברים עיי"ש ודרוש וקבל שכר).