אחד מדיני המלחמה המופיע בפרשתנו הוא איסור כריתת עצי מאכל לחינם בעת מצור מלחמתי:

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ"[1].

לשון הנימוק של התורה "כי האדם עץ השדה" היא לשון קשה. כמה פירושים נאמרו על פסוק זה, נציין שלושה מהם:

פירוש ראשון:

לפי הסבר רש"י עולה שהנימוק שבגללו אסור לכרות את העץ, הוא מפני שהעץ הוא לא כמו אדם. את הפסוק צריך לקרוא בלשון תמיהה[2]: 'האם האדם עץ השדה?', 'האם העץ מתחבא מפניך במצור כמו אנשי העיר? למה להשחית את העץ?'

פירוש שני:

לפי הסבר האבן עזרא והרמב"ן, "כי האדם עץ השדה" הכוונה היא: 'הרי העץ מועיל לחיי האדם, למה להשחיתו לחינם?' הרמב"ן מסביר שמבחינה הלכתית, אם ברור שכריתת עצים מועילה למלחמה, מותר לכרות אפילו עצי מאכל. אלא שישנם צבאות, שבמצב מלחמה, עושים הכול בלי חשבון, גם אם לא ברור שזה יעזור, הולכים ושורפים את כל העצים שמסביב לעיר. השחתה מיותרת זו התורה אוסרת: "ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שייתן אותה בידכם". כאשר לא מדובר בצורך ברור של דיני נפשות, עם ישראל נמנע אפילו מפגיעה בעצים, והסיעתא דשמיא שלנו במלחמה, היא דווקא מתוך שיעור קומה מוסרי זה.

פירוש שלישי:

המהר"ל בנצח ישראל[3] לוקח את הפסוק הזה למקום אחר לגמרי. המהר"ל אומר שיש מקום לקרוא את הפסוק הזה גם כפשוטו, ולדמות את האדם לעץ באופן מיוחד, ומהשוואה זו נלמד יסוד כללי בהבנתם של החיים האנושיים בכלל:

"כי באמת האדם נקרא "עץ השדה", דכתיב (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה", רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה הוא שורש שלו, והיא מן השמים. והידים הם ענפי האילן, הרגלים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים".

האדם דומה לעץ, רק שהוא עץ הפוך. חיי האדם מתחילים מלמעלה. עיקר החיים האנושיים זה נשמת האדם. הנשמה איננה מציאות צדדית בחיינו, אלא היא מקור החיים כולם, גם של חיי הגוף החומריים.

זוהי ידיעה מרכזית ומהותית שיש לה אינספור משמעויות וביטויים בחיים האנושיים. מבט הפוך מכל מה שבני אדם רגילים לחשוב. הכרת השורשים הנשמתיים של חיי האדם היא היסוד לכל ראייתה והדרכתה של התורה את חיי האדם בעולם. הכרת האדם את שורשיו האמיתיים הנעוצים בתוכן האלוקי השמימי: "כי האדם עץ השדה".

עומדים אנו בפני הימים הנוראים, ימים של חשבון נפש, בהם אנו עומדים בעיקר מול עצמנו. בוידוי ביום הכיפורים נאמר: "אלוקי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי". התביעה של האדם לחיות את מה שהוא באמת היא תביעה נוקבת וחריפה. ימי התשובה הללו תובעים מאתנו לעמוד מול חיינו באמיתיות, לחזור על הראשונות היסודיות. מניין חיינו מתחילים? מה משמעותם? ועד כמה אנו מצליחים לחיות אותם על פי משמעותם המקורית שלשמה נוצרנו? ימים אלה ניתנו בעיקר בשביל לקדם אותנו, כדי שנחיה יותר נכון, כדי שנתקדם עוד ועוד בהעמדת התוכן הרוחני, צלם אלוקים שבנו, במרכז חיינו.

שיהיו לנו ימי תשובה אלה, ימי בניין, התעלות, תוספת חיים ומשמעות, לנו ולכל בית ישראל.

שבת שלום לכולם,

אלי אדלר

[1] דברים כ יט

[2] "כי" משמש בלשון "האם"

[3] פרק ז