פרשת וילך מתחילה את יומו האחרון של משה: "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם" שהוא יום ה'חפיפה' בין משה ליהושע: "שבת של דיו זוגי היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה". לכן ביום זה ה' מתחיל לדבר עם משה ויהושע יחד ובהמשך עם יהושע לבדו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ". באותה נבואה משותפת מודיע הקב"ה שלאחר מותו של משה תהיה התדרדרות רוחנית גדולה של ישראל:  הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ".

נבואה זו התגשמה במלואה בתקופת השופטים בה עם ישראל חוזר שוב ושוב לחטאי הע"ז שהולכים ומחמירים עד שבא שמואל הנביא. אמנם בכל זמנו של יהושע נראה שמצבו הרוחני של העם טוב אפילו מזמנו של משה. בתקופת הנהגתו של משה נעשו חטא העגל והמרגלים ועוד חטאים רבים, ואילו בספר יהושע נזכר רק חטא אחד ברור- מעילתו של עכן. (המזבח שבנו שבטי עבר הירדן התברר בפשטות כסימן חיובי ולא כחטא).

כיצד אם כן יכול משה לומר: "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם... כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם", והרי אחרי מותו לא רק שלא ירדו והשחיתו אלא התעלו ונשמרו מן החטא? יש לומר שכל עוד יהושע הנהיג את ישראל היה נחשב משה כאילו הוא חי. "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה" שמחזירה את אורה של החמה, ולכן כל עוד יהושע קיים כל אורו של משה ממשיך להאיר.

המפרשים נחלקו מי הוא המצווה את יהושע בפסוק כ"ג. מפסוק ט"ז מתחילים דברי ה' אל משה כאשר יהושע שומע את הדברים. בתוך הדברים ה' מצווה על כתיבת השירה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת". בפסוק כ"ב מסופר כיצד משה מקיים את הציווי: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" ובהמשך "וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ". לפי הרצף נראה שמדובר על משה שמצווה את יהושע וכך מבאר ראב"ע (עיין ברמב"ן), אמנם רש"י מבאר שהפסוק הקודם הוא מאמר מוסגר והציווי ליהושע "מוסב למעלה כלפי שכינה". רש"י מוכיח את דבריו מתוכן הציווי: "כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ" שהרי ה' הוא שנשבע. ראב"ע מבאר לשיטתו שמשה ציוה את יהושע 'במצות השם' ולכן יכול לדבר בשמו. לפירושו של ראב"ע ניתן לבאר את סיום הציווי: "וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ" כדברי משה עצמו- כביכול משה קיים ופועל עם יהושע בכל מעשיו.

ספר יהושע נפתח בהגדרתו של יהושע כ'משרת משה', כביכול גם אחרי מותו של משה הוא רק ממלא את מה שמשה רבו ציווה עליו לעשות. נראה שבדרך זו ה'עונש' שנגזר על משה שלא יכנס לארץ מומתק כאשר תלמידו פועל מכוחו וכביכול הוא ממשיך לחיות ולהנהיג את ישראל בכניסתם לארץ.

ייתכן לומר עוד שתקופתו של יהושע טובה יותר מתקופתו של ממשה כיוון שעם ישראל מונהג ע"י משה ויהושע יחד וכוחם הכפול משפיע על ישראל. בדומה לזה מצאנו בפירוש המלבי"ם לגבי אליהו ואלישע. אלישע מבקש: "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי"-  בקש (לפי הפשט) שרוח אליהו תנוח עליו כמו שכתוב נחה רוח אליהו על אלישע, ושבכל זאת תשאר לו גם ההשגה הקודמת שהיה לו עד עתה, ובזה יהיה לו פי שנים, רוח עצמו, ורוח אליהו המצטרפת עמו, וזה שכתוב ויהי נא פי שנים על ידי שרוחך נצטרף אלי".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.