שירת האזינו חותמת את התורה במבט עליון שסוקר את ההיסטוריה כולה בסקירה אחת מראשה לסופה. לפי פשוטה השירה הזו, כמו כל דברי התורה פונה אל עם ישראל כדברי משה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". אך במדרש ישנה אפשרות נוספת: "רבי יהודה דורש כולה כנגד ישראל ורבי נחמיה דורש כולה כנגד האומות".
ההכללה בדברי רבי נחמיה צריכה ביאור כיוון שהוא מפרש את הפסוקים ביחס לאומות רק מפסוק כ"ח ואילך. באותו פסוק נמצאת נקודת המחלוקת: "כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה"- על איזה גוי מדובר? המחלוקת נובעת מהפסוקים הקודמים: "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם. לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת". רבי יהודה מפרש שה'גוי' הם ישראל והפסוק חוזר להסביר את הסיבה לחטאם. רבי נחמיה מפרש שה'גוי' הם האומות והפסוק ממשיך להסביר מדוע יש חשש שהאומות יפרשו בצורה מוטעית את עונשם של ישראל. מכל מקום קשה לומר שהשירה כולה נאמרה על האומות?
נראה שדרשתו של רבי נחמיה נעוצה בחידוש שמחדשת השירה בתחילתה על יחסי ישראל והאומות: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים למִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"- כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם, ולא עשה כן, אלא יצב גבולות עמים, קיימם ולא אבדם... בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם, ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים- שבעים לשון". בשורשי ההיסטוריה של יצירת העמים כולם ישנו תפקיד חיוני לעם ישראל שמאפשר את קיום המבנה הבינלאומי כולו.
האנושות כולה מחולקת לגוים ולעמים. מה משמעותם של שני המושגים? שניהם מופיעים לראשונה בפרשת נח לאחר המבול. בתחילה מפורטים שמותיהם ויחוסיהם של 70 האומות ושם חוזר השם 'גוים': "מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם" לאחר מכן חוזרים אל מגדל בבל שהוא האירוע שיצר את חלוקת העמיםְ, ושם נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם". כלומר שהלשון 'גוי' מתייחסת להפרדה ולהבדל שיש בין אומה לאומה והלשון 'עם' מתייחסת ליכולת החיבור בין האומות השונות. נראה ש'גוי' הוא מלשון 'גוויה' כלומר 'גוף' שזהו החלק שמזהה כל אדם בפני עצמו ומבדיל אותו מזולתו ואילו לשון 'עם' הוא כמו 'עִם' שהיא מילת חיבור.
האנושות מתחילה את חייה לאחר המבול כעם אחד מאוחד אך כאשר מתברר שאחדות זו משמשת כנגד הקב"ה נוצר הכרח להפריד אותה. אך הפירוד אפשרי רק אם תישאר נקודה פנימית של אחדות. לכן קיומם של העמים בדור הפלגה היה תלוי בכך שבעתיד ייווצר עם ישראל שבכוחו לאחד את האנושות מחדש באופן חיובי. ההקבלה של מספר ה70 באומות ובישראל נותנת לכל חלק את מקומו הנכון ב'פאזל' של האנושות כולה.
על פי היחס הזה אפשר להבין שעונשם של ישראל אינו עניין 'פרטי' שלהם מול הקב"ה אלא צריך לבחון את ההשלכות שלו על אמונתם של האומות כולן. תהליך הגלות שמתקן את חטאם של ישראל אמור לפעול לא רק עליהם אלא על האנושות כולה. הגלות יוצרת קשר הכרחי בין ישראל לאומות, ולאורך מאות שנים, דרך כל הסיבוכים נוצרת השפעה חיובית על האומות. ההשפעה הזו מאפשרת ליצור סדר עולמי חדש שבו ישראל יעמדו בראש האחדות האנושית 'לתקן עולם במלכות ש-די'. לכן השירה כולה היא גם כנגד ישראל וגם כנגד האומות.
סיומה של השירה מעלה אותנו למדרגה העתידית: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם". הפירוש הפשוט הוא 'הרנינו גוים את עמו' אך הכתיבה החסרה מאפשרת לפרש שהגוים הם עמו של הקב"ה. כלומר שזו המדרגה העתידית שבה הגוים יחזרו להיות עם אחד ושפה אחת: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד", ובמדרגה זו הגוים כולם הם עמו של הקב"ה: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל" - ויאמר ברוך עמי מצרים ר''ל ברוך הוא על ששב להיות עמי להאמין בי".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.