לדעת רבי אליעזר "עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר". אמנם גם לדעתו שלא היה מקרה הלכתי של עיר הנדחת היו לפחות שני מקרים בהם נהגו כדין עיר הנדחת.

המקרה המובהק ביותר הוא בכיבוש יריחו: "אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן כְּעִיר הַנִּדַּחַת עֲשָׂאָהּ, וַהֲרֵי עִיר הַנִּדַּחַת אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב". לא רק איסור ההנאה אלא כל דיני עיר הנדחת התקיימו ביריחו (ובה בלבד התקיימו במלואם): הריגת כל האנשים, שריפת העיר ואיסור בנייתה. הסיבה שאין זו עיר הנדחת באמת כיוון שהגורם הבסיסי ביותר חסר- מדובר בעיר של גוים ולא "בְּאַחַת עָרֶיךָ".

המקרה הקרוב ביותר לעיר הנדחת בישראל היה במעשה פילגש בגבעה כדברי הרלב"ג: "הנה אמרו ישראל לעלות עליהם (על שניים וחצי השבטים שעשו מזבח בעבר הירדן) לצבא להוכיחם על זה ולבער הרע מקרבם כי זה מדרכי התורה כמו שנתבאר בתורה בעיר הנדחת ולזאת הסבה עלו ישראל לצבא על אחיהם על דבר פילגש בגבעה". הדמיון העיקרי הוא מצד העונש שחל על כל העיר ובהמשך על כל השבט בלי הבחנה מיהו החוטא. אמנם מלבד שריפת העיר לא התקיימו שם דיני החרם על הרכוש ואיסור הבנייה ומיד אחר כך: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן... וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל נַחֲלָתָם וַיִּבְנוּ אֶת הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם". במקרה זה הסיבה שלא היה כאן דין גמור של עיר הנדחת מכיוון שלא היה חטא של ע"ז.

בין שני המקרים האלו ישנו קשר פנימי. לעומת דעתו של רבי אליעזר אומר רבי יונתן: "אני ראיתיה וישבתי על תילה". המהר"ל מבאר גם את דבריו לא כפשוטם שהיה מקרה הלכתי של עיר הנדחת אלא כמשל: "...וכן עיר הנדחת היתה בעונותינו ירושלים עיר הקודש נעשה בה משפט עיר הנדחת, ומה שכתוב "והיתה תל עולם לא תבנה עוד", מה שהיתה נבנת, מה שהיא ירושלים עיר הקדש שלא היה כרך נחמד כמותה כמו שראוי להעיר הקודש, לא תבנה עוד עד שיבנה הקב"ה אותה בעצמה".

לעומת הסברו העקרוני של המהר"ל ישנה הלכה מפורשת: "וְלֹא יְרוּשָׁלַיִם נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים". בדומה לזה גם יריחו והגבעה מנוגדים לאחד התנאים לעשיית עיר הנדחת. יריחו נקראת בפי חז"ל 'מנעולה של ארץ ישראל' ואם כן החרמתה מנוגדת לתנאי "אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת בַּסְּפָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְיַחֲרִיבוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל". בגבעה היתה החרמה של שבט שלם והיא מנוגדת לתנאי "אֲבָל אִם הֻדַּח רֻבּוֹ שֶׁל שֵׁבֶט דָּנִין אוֹתָם כִּיחִידִים". נראה שיש סיבה יסודית שמנעה משלושת הערים האלו להחשב כעיר הנדחת הלכתית, ומאידך גרמה לכל שבפועל דין עיר הנדחת התקיים דווקא בהם.

'עיר הנדחת' פירושו עיר שיוצאת מן הכלל ונדחית מכלל ישראל. אלא שאפילו לגבי יחיד נאמר: "וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹקִים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" וכל שכן לגבי ציבור. לכן התורה מתייחסת בחומרה רבה למקרה תיאורטי כזה ובפועל הוא לא היה ולא עתיד להיות.

אמנם כאשר בנקודת האחדות של כל ישראל בירושלים יש חטא ציבורי יש שבר בכלל ישראל כולו ולכן נעשה בה משפט עיר הנדחת. התוצאה היא הגלות שבה כל ישראל מתפזרים עד "אִם יִֽהְיֶה נִֽדַּֽחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם" ובחזרתה "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס", "וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם".

אך גילויה של ירושלים כ"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם", וממילא קביעת דינה "שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים" ארך זמן רב מאז שנכנסו ישראל לארץ ולכן היה הכרח ליצור לה תחליפים. התחליף הראשון היה יריחו: "כשהיו ישראל מחלקים את הארץ, הניחו דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. א"ל: כל מי שיבנה בית הבחירה בחלקו יטול דושנה של יריחו". אם כן בתחילה היתה יריחו זו "שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים" ויצרה את אחדות האומה. ואמנם מבחן האחדות הראשון של האומה היה בעקבות החרם על יריחו ומעילת עכן שם התברר "שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה" והרבים נענשים בעוון היחיד.

אותו כוח מאחד שהיה בתחילה ליריחו עבר למקום שבו נחלו בתחילה שבט בנימין: "וכיון ששרת שכינה בחלקו של בנימן באו בני בנימן ליטול חלקם, באו ופינו אותו (את יריחו) מפניהם". עוד לפני שנמצא המקום המדויק כבר היתה ידיעה ולפחות השערה שמקום זה יהיה בחלקו של בנימין עליו נאמר: "יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן". והנה במעשה פילגש בגבעה התברר לכאורה שהמקום המבוקש הוא אותה גבעה!

בנחלת בנימין מצאנו גבעות רבות: גבעון, גבעת האלוקים, גבעת שאול, גבעת בנימין, גבעת אמה, אולם במעשה פילגש בגבעה נקרא המקום סתם 'גבעה' ונראה שזו הגבעה העיקרית מכולן. בסיום רשימת ערי בנימין נאמר: "וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם גִּבְעַת קִרְיַת". אמנם המפרשים ביארו שאלו חמש ערים שונות אך צורת הכתיבה ללא ו' החיבור מלמדת ש'גבעת' יכולה להיות גם תיאור של ירושלים. מסתבר שכל זמן שהיבוסי ישב בירושלים היתה הגבעה תחליף לירושלים. ואכן במסעו של האיש הלוי עד הגבעה היא מופיעה כתחליף לירושלים שמוחזקת עדיין בידי גוים: "וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה".

ייתכן שזו הסיבה הפנימית לרצונם של בני הבליעל מבנימין לפגוע באיש הלוי. כאשר האיש מציג את עצמו לפני האיש הזקן שהסכים לארחו הוא אומר: "עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה עַד יַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם מִשָּׁם אָנֹכִי וָאֵלֵךְ עַד בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאֶת בֵּית ה' אֲנִי הֹלֵךְ", ומבאר רש"י שכוונתו למשכן בשילה. כיוון שבני בנימין ראו את עירם כ"מָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם" הם מתנגדים לקיומו של בית ה' בשילה ורואים בדברי האיש הלוי זלזול במעמדה של עירם.

כוחה המאחד של הגבעה מתגלה דווקא כאשר מתאספים ישראל להלחם בה: "וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים" כלומר שהיא עכשיו "כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" - שעושה את כל ישראל חברים". כיצד תתכן אחדות כזו כאשר שבט בנימין נשאר בחוץ? בהכרח נאמר שהוחלט כאן להוציא את שבט בנימין מכלל ישראל, וכפי שמתברר לבסוף ש"אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה". וכן מפורש במדרש:  "וּמָה רָאוּ לְקָרֵב וּלְרַחֵק (את שבט בנימין) בְּפִלֶגֶּשׁ בַּגִּבְעָה, אֶלָּא מקרא קראו ורחקו אותו... אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי", כלומר שניתן להוציא את שבט בנימין ממניין 12 השבטים כיוון שניתן למנות את אפרים ומנשה כשני שבטים והם ימלאו את מקומו.

המלבי"ם מפרש את מעשהו של האיש הלוי "וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל" כביטוי לצורך באחדות השבטים: "הראה להם בזה כי שבטי י-ה מתאחדים כגוף אחד, וכמו שלא יצויר יחול רוח החיים והשכל בגויה אם תנותח לנתחיה כי אז האיברים פגרים מתים, כן לא יצויר יחול רוח החיים והשכינה על כלל האומה אם חלקיה יתפרדו ושבטיה לא יתאחדו כאשר יתאחדו כל האיברים להעמדת החי בכלל". אך האחדות הזו כבר מוציאה את בנימין מכלל השבטים כדברי המצודות: "לכל שבט נתוח אחד, ולבנימין לא שלח", כלומר שיש 12 שבטים ללא בנימין.

נראה שמחשבתו של הלוי ושל כל ישראל בעקבותיו היתה שהפיצול של שבט יוסף לשבטי אפרים ומנשה לא תוציא את שבט לוי ממניין ה12 אלא את בנימין. ייתכן שבהתאם למחשבה זו סברו שלאחר השמדת שבט בנימין יתיישבו במקומו שבט לוי כולו ומהלך זה יתאים לתפקידו של לוי כנושא הקודש בישראל. מעין זה מצאנו בסדר הנחלות המחודש בספר יחזקאל שבו נוספת רצועה של "הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תָּרִימוּ לַה'... וְהָיָה הַמִּקְדָּשׁ בְּתוֹכוֹ" ושם נוחלים הכהנים והלווים.

הטעות התבררה לבסוף לאחר ששבט בנימין נשמד כמעט וישראל הרגישו בחסרונו "וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל". אך שטחו של בנימין הסמוך לירושלים נשאר מועד להיעשות כעיר הנדחת. נראה שזה היה הגורם הפנימי לעונשה הנורא של נוב: "וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב". ודאי עונש זה נעשה שלא כדין, אך לפי דברינו ייתכן שנוב, שהיתה אז התחליף לירושלים, ספגה את התוצאה של חוסר האחדות שגרם חטא לשון הרע של דואג האדומי ונעשתה כעיר הנדחת.

כאמור ה'מסקנה' של דין עיר הנדחת התקיימה בחורבן ירושלים. לכן בניין ירושלים מחדש יהיה תלוי בקיבוץ נדחי ישראל לא רק במובן הפיזי אלא בעיקר במובן הנפשי של האחדות שלא מוציאה אפילו איש אחד מכלל ישראל "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.