ספר דברים ברובו הגדול נכתב כדיבור ישיר של משה לעם ישראל ולכן הוא משתמש בגוף ראשון כלפי משה ובגוף שני כלפי ישראל, למשל: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר", "וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת" וכדו'. סגנון זה שונה מכל התורה שם מוצגים גם משה וגם ישראל בגוף שלישי כגון: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה", "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה".

אך בפרשתנו יש חריגה מהסגנון של ספר דברים וחזרה לרגע לסגנון של התורה כולה: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו. מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם. בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֶיךָ לוֹ".

קל להבחין ששינוי הסגנון כאן הוא מכיוון שמדובר בפרשיה שלא נכתבה במקומה. הנושא הכללי בפרשה זו הוא מתן תורה וחטא העגל. משה מתאר את התהליך כולו עד קבלת הלוחות השניים: "וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'", ואז מפסיק באמצע התיאור ועובר לנושא אחר לחלוטין שהתרחש בזמן אחר ובמקום אחר, ומיד אח"כ חוזר לנקודה שבה הפסיק: "וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה ה' הַשְׁחִיתֶךָ".

רש"י מבאר את הפרשיה החריגה על פי ההקשר הרחב יותר של נאום התוכחה: 'מה ענין זה לכאן?... אלא, אף זו מן התוכחה, ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות... וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות, לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא, כיום שנשתברו בו הלוחות. ולהודיעך שהקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו, כיום שעשו בו את העגל'.

הסברו מתאים לחריגה הנוספת בפרק הקודם שקוטעת את תיאור חטא העגל ומסכמת שהחטאים כולם יוצרים יחס כולל: "וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת ה'. וּבִשְׁלֹחַ ה' אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ. מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה' מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם". אלא ששינוי הסגנון מעיד שהחריגה השניה שונה מהקודמות ולכן נכתבה בנפרד מהם.

ההבדל הפשוט בין החטא שבעקבות מלחמת ערד לשאר החטאים הוא הזמן. חטא העגל, המרגלים ושאר החטאים המוזכרים כאן נעשו בשנה הראשונה והשניה ליציאת מצרים על ידי הדור הראשון שיצא משם. מלחמת ערד היתה בשנת הארבעים והחטא בעקבותיה היה של הדור השני שנכנסו לארץ. אלא שהבחנה זו מגדילה את השאלה על הסגנון- ספר דברים נאמר בסוף שנת הארבעים כלומר אל הדור השני שעומד להכנס לארץ ולמרות זאת תיאור החטאים של הדור הקודם נכתב בגוף שני כאילו הנוכחים הם החוטאים בחטא העגל, המרגלים ועוד. לעומת זאת דווקא כשמתואר חטא שנעשה בשנת הארבעים ע"י הדור השני משה נמנע מלדבר אליהם ישירות ומשתמש בגוף שלישי נסתר?

נראה שמשה מלמד אותנו את פרק 'כיצד מוכיחין?'. הבסיס לכל תוכחה היא סוגיית האחריות שמתבררת יותר לקראת הכניסה לארץ ישראל. ככל שעם ישראל נעשה מאוחד יותר האחריות שלו גוברת ומתפשטת מן היחיד אל הכלל ומן העבר אל ההווה. 'כל ישראל ערבים זה בעד זה' לא רק באותו דור אלא גם כל דור ערב בעד כל הדורות הקודמים לו, עד כדי כך שאפשר להוכיח את הבנים כאילו הם עצמם עשו את עוונות אבותיהם.

מאידך, מצוות התוכחה דורשת דיוק כדי שתועיל ולא תזיק. לכן צריך להתייחס לאופן שבו התוכחה נקלטת אצל השומע. מהצד הזה ודאי קל יותר לאדם לשמוע תוכחה על דברים שלא עשה בעצמו לעומת תוכחה על מעשיו שלו. נראה שמסיבה זו דווקא כאשר משה מוכיח על החטאים שעשו אותו דור שעומד לפניו הוא נמנע מדיבור ישיר בגוף שני וחוזר לדבר בגוף שלישי נסתר. מסיבה זו גם הצורה שבה נאמרה התוכחה אינה גלויה ומפורשת אלא מתוך הקושיה מובן שיש כאן ביקורת ותוכחה.

אופן נוסף של הסתרת התוכחה הזו עולה מתוך בירור הסדר ההיסטורי של הדברים. בפרשת דברים משה מתחיל את נאום התוכחה בתיאור האירועים מנקודת היציאה מהר סיני וממשיך ברצף עד החניה בערבות מואב. בפרשות ואתחנן-עקב הוא חוזר לשלב הקודם של מעמד הר סיני וחטא העגל. אם כן התוכחה על הנסיגה בעקבות מלחמת ערד שאירעה בשנת הארבעים היתה צריכה להיות בפרשת דברים?

ואכן משה רומז לכך בפרשת דברים במקום שבו הוא מפסיק לדבר. בתוך דבריו שם מופיע 'פסקא באמצע פסוק': "וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר (ס) וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב". אחד ההסברים ל'פסקא באמצע פסוק' הוא שמשהו שהיה צריך להאמר כאן לא נאמר ולכן נראה כאילו חלק מהמשפט נמחק ונותר רווח באמצעו. פסקה מסמנת הפסקת הדיבור. כאשר היא בין פסוקים משמעותה שנגמר עניין ולכן הדיבור נפסק. באמצע פסוק משמעותה לכאורה שהמדבר מפסיק לדבר ואינו אומר את מה שצריך להאמר כאן.

ואכן מבחינת הרצף ההיסטורי יש כאן דילוג. בהשוואה לסדר המסעות בפרשות חוקת ומסעי מתברר שהמסע סביב ארץ אדום לא הוזכר כאן. אמנם התיאור בספר דברים אינו מפורט כמו שם ומזכיר רק דברים משמעותיים לנאומו של משה, אך ה'פסקא באמצע פסוק' מלמדת שהדילוג לא נעשה מכיוון שהמאורעות בחלק זה של הדרך לא חשובים למהלך כאן אלא מפני שהיה צורך להסתירם. שינוי הסגנון בפרשתנו משלים את התמונה- כביכול היה צריך 'לגזור' את הפסוקים מפרשת עקב ו'להדביק' אותם בפרשת דברים. משה בחכמתו ידע כיצד להוכיח את ישראל בצורה מדויקת תוך זהירות רבה שלא לפגוע בכבודם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.