כשהקב"ה מסביר בפרשתנו, כהקדמה לפרשת והיה אם שמוע, למה צריך לקיים את המצוות כדי להשאר בארץ הוא אומר: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".

ארץ מצרים היא ארץ של נהר, ופירושו של דבר שהאדם לא מרגיש צורך בקשר עם אלוקים. כי הנהר מספק לו את המים שהוא צריך באופן קבוע. אבל מי שגר בארץ של הרים ובקעות, שגם אם יש בה נהרות, הם זורמים בבקעה ואי אפשר למשוך אותם אל ההר, אז הוא תלוי בגשם. גשם לפעמים יורד ולפעמים לא, ולכן אנשים מרגישים צורך ליצור קשר עם אלוקים ולבקש ממנו שישלח גשם.

הסהר הפורה, שסביבו התרכז העולם התרבותי העתיק, בנוי משני הצדדים שלו מנהרות. בצד אחד הפרת והחידקל, מהם באנו מ'ארם נהריים', ואליהם חזרנו כשיצאנו לגלות בבל; בצד השני נמצא הנילוס, אליו הגענו לגלות הראשונה שלנו במצרים; בין שני הצדדים האלו יש את מרכז הסהר הפורה ששותה מי גשם. איזור החוף המזרחי של הים התיכון – ארץ ישראל, לבנון, ובמידה מועטת יותר – ירדן וסוריה.

הנהרות הם המקום שבו אנשים שוכחים את ה'. ולכן כשחיפשו דור הפלגה מקום להלחם בו בה', הם מצאו את הפרת והחידקל "וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָֽׁם: וַיֹּֽאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹֽמֶר". בבקעה יש מים תמיד, וכביכול לא צריך בה את ה'. ובבקעה אין אבנים והטכנולוגיה מחליפה את מעשי ה' במעשי האדם – הלבנים. באותה מידה היתה שיכחת ה' מצויה בארץ מצרים כמו שאומר פרעה "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'", וגם בה התפתחה הטכניקה של הלבנים "וַיְמָֽרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּֽעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה". ובמידה מסוימת גם בארץ ישראל היה מקום כזה – בסדום. סדום יושבת בככר הירדן שהוא הנהר של ארץ ישראל, גם בה שכחו האנשים את ה', וגם בה היה עיסוק בחומר "וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּֽאֱרֹת בֶּֽאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶֽלֶךְ סְדֹם וַֽעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה".

לכן משתמש הפסוק אצלנו בביטוי "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ", כי גם את הירדן צריך לעבור, ולא להשאר לגור סביבו.

לעם ישראל אסור לשכוח את ה'. ולכן אם הם זוכים לזכור את ה', הם נמצאים בארץ ששותה מי גשם, כדי שיזכרו אותו כל השנה. ואם הם לא זוכים, ורואים גם בגשם מקרה, אז הם יוצאים לגלות לארצות הנהרות, בין אם למצרים ובין אם לאשור או בבל. אבל שם הם לא בעלי הקרקע, ושם יש להם צרות, כך שימשיכו לזכור את ה' בעל כרחם.

ולכן נתן ה' לאברהם את הארץ "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָֽת", כלומר את החלק האמצעי של הסהר הפורה, ששותה מי גשם, ולא את שני הצדדים – נהר מצרים ונהרות הפרת והחידקל.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.