בפרשה נאמר איסור "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת", אבל הפסוק מתחיל במילים "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם". ולכאורה זה לא קשור. מה הקשר בין העובדה שאנחנו בני הקב"ה, לבין האיסור לחתוך את עצמנו או לגלח חלק מהראש בגלל האבלות?

והקושיה ממשיכה בפסוק הבא שנותן טעם לאיסור: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", ושוב כל זה לא נראה קשור.

הטעם הבסיסי ביותר של מנהגי האבלות השונים הוא שהאדם מרגיש כאילו אין עוד טעם בחייו בגלל האובדן. ולכן הוא לא מנסה לשמור על כבודו או על מעמדו החברתי: הוא יושב על הארץ, לא מסתפר, לא מדבר עם אנשים, קורע את הבגד והולך יחף. בעבר היו שמים גם אדמה או אפר על הראש. את כל אלו התורה דווקא מחייבת לעשות במשך זמן מוגבל. אבל היא אוסרת על האדם לפגוע בעצמו, בין על ידי חיתוך הבשר (גדידה) ובין על ידי גילוח חלק מהראש בצורה לא יפה ומכובדת (קרחה). כי בזה האדם הולך צעד הלאה ואומר שכיון שהוא לא רואה טעם בחייו, הוא עוד פוגע בעצמו יותר ממה שקרה לו.

אומרת התורה שצריך להרגיש את האבלות, אבל צריך גם לדעת שיש נקודת מבט עמוקה יותר, שבגללה לא נפגע בעצמנו בידיים: הצער על המת נובע בעיקר מהחסרון הנפשי של נפש קרובה – שזה דבר רע מאוד לאדם עצמו, ומהחסרון הטכני, למשל אם המת היה המפרנס ועכשיו נשארו בלי פרנסה. "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם", אומר שמעבר לצער הבסיסי, שאותו מחייבת התורה, צריך תמיד לזכור שה' הוא אבינו. וזה אומר שהוא לא עושה לנו דבר רע באמת, ובסוף הכל לטובה, ולכן צריך להגביל את הצער. וזה אומר שהוא ישלים את חסרוננו, ויעזור לנו להתפרנס או להשלים כל חוסר אחר שנוצר.

ועוד יותר מזה: הרעיון של הגדידה אומר שאדם פוגע בעצמו, כי הוא לא רואה עוד טעם בחייו. אבל העובדה שאנחנו בנים לה' אלוקינו אומרת שאנחנו לא מחפשים את הטעם בחיינו רק במה שאנחנו מבינים, אלא אנחנו עושים את רצון אבינו שבשמים. ולכן אומר הפסוק "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹהֶיךָ", אתם מוקדשים לעבודתו, וגם אם כרגע אדם לא רואה טעם לחייו, הקב"ה רואה טעם לחייו ולכן "לֹא תִתְגֹּדְדוּ".

הרעיון של קרחה בין העיניים דווקא, אומר שהעיניים לא רואות עוד סיבה לחיות. נקודת המבט היא של חסרון ולכן מחסרים את השערות שמול בין העיניים. אבל העובדה שאנחנו בנים לה' אלוקינו אומרת שצריך לראות את הצד הרוחני, את נקודת המבט האלוקית. שהרי לכן אנחנו שמים תפילין "בין עיניכם". ומנקודת המבט הרוחנית אין כאן חסרון. שהרי "וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה", סגולה זה אוצר, מה ששומרים כיון שהוא חשוב. וה' שומר את נפשות ישראל בעולם הבא, והם לא אובדות באמת. ולכן ממשיך הפסוק "מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", הם על פני האדמה בלבד, אבל לנו יש קיום גם בשמים. ולכן אסור להצטער יותר מדי, כי אנחנו יודעים שהחסרון אינו מוחלט, אלא הנשמה קיימת בעולם האמת. ולכן "וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם".

[עיון נוסף והרחבה: דברים פרק יד פסוק א: אבן עזרא, בכור שור, רמב"ן, ספורנו, כלי יקר, פסוק ב: העמק דבר, שמונה קבצים קובץ א תפו].

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.