המזבח הפנימי של האדם

השל"ה מביא סגולה מיוחדת מהפרשה כיצד ניתן להתגבר על היצר הרע , לומר את הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תיכבה". (ויקרא ו, ה)

על המזבח - בבית המקדש, על המזבח הפנימי – באדם.

גם בפיוט ידיד נפש של רבי אלעזר אזכרי, מובא  "בלבבי משכן אבנה".  אם כן, ישנו מזבח פנימי לאדם.

האדם מקריב קורבנות בבית המקדש על המזבח החיצון, והוא מכוון למזבח הפנימי שלו, לשרוף דמו וחלבו וכו'. אם כן זו היא משמעות הסגולה – על האדם לדעת שבתוכיותו, במזבח הפנימי שלו ,יש כוח גדול מאוד- אש פנימית שלא תכבה.

המלחמה הפנימית שבאדם

 הקב"ה אינו מטיל על האדם משימה אלא אם כן הוא יודע שהאדם יכול לעמוד בה, זה ניקרא "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו" (ע"ז ג.). "טרוניה" - מלכודת, טענות. אבל בהחלט יש באדם מה לשרוף.

 אומר בעל "מסילת ישרים" בפרק א: לאדם יש יצר טוב ויצר רע, נפש אלוקים ונפש בהמית, ישנה 'מלחמה פנימית'. אסור לרמות את האנשים ולומר: אין נפש בהמית, הכול מושלם. צריך להיות מציאותי ולומר- יש דבר כזה!  לכן אסור להירדם בשמירה, צריך להילחם ולהיות ערניים ולנקוט באמצעי זהירות, כי מי שיחשוב שאין פה מלחמה ויטמון ידו בצלחת, סופו ליפול.

מוסיף הרמח"ל ומבאר בספרו "דרך ה'": כל העולם נברא בשביל המלחמה הזו. כל השמים, כל הארץ, כל האדם. האדם בעצמו וכל ההוויה כולה, וכן כל נתוני ההוויה נבראו- רק בשביל המלחמה הזו.

האדם אינו רע מתחילתו

מדבריו של הרמח"ל יוצאים שני דברים:

האחד- לדעת שיש מלחמה, שהאדם מורכב מיצר טוב ומיצר רע. לכאורה יצרו של האדם הוא בסדר, הוא אינו רע, כל מה שהאדם רוצה, הוא עושה. אך התורה אינה מסכימה עם זה: בתורה נכתב " כי יצר לב אדם רע מנעוריו" את זה רבש"ע כתב.

בספר נתיבות עולם למהר"ל נתיב כוח היצר, המהר"ל מביא  7 תיאורים שונים שנאמרו על היצר ע"י משה רבינו, דוד המלך, ועוד  כשהתיאור האחרון הוא של רבש"ע: "יצר לב האדם רע".  זו ידיעה אלוקית שעל האדם לדעת. הוא לא צריך להאשים את עצמו שיש לו יצר כזה, כי הקב"ה ברא אותו. על תהליך בריאתו של האדם נכתב "וייצר" (בראשית ב, ז), וחז"ל דרשו: שני יודים, אחד כנגד יצר טוב והשני כנגד יצר רע.

הדבר השני הוא- יש לנו את הכוח להתגבר על זה באופן מוחלט. מוחלט. "אש תמיד תוקד... לא תכבה ", כל הזמן יש את הכוח הזה.

אי אפשר לומר  "עכשיו אין לנו את האש", יש לנו תמיד אש, לכל אחד ,אש שיכולה לשרוף את הכוחות הרעים שבוקעים כל הזמן בנפשו של האדם. זו ידיעה משמחת ומחזקת, כי יש לכל אחד אש תמיד, ועליו להשתמש בה.

הנוצרים אמרו:  אין מה לעשות, האדם ירש את החטא של האדם הראשון ומאז הוא חוטא, ואין ביכולתו שלא לחטוא, הוא פשוט לא יכול. אז מה הם מציעים כחלופה ? חסד! 

ה' עושה עם האדם החוטא – חסד. לא נורא שאתה חוטא, מוחלים לך בחסד. זה כתוב בספר אורות, מידת החסד, שזה ויתור כזה, הקב"ה יש לו לב טוב והוא מוותר לאדם. אבל זה לא נכון לחשוב בצורה כזו! ודאי נכון שיש לקב"ה לב טוב, אבל לא צריך וויתור, אפשר להתגבר על היצר.

במדרש כתוב: שכאשר הולך האדם לבית עולמו, מחכה לו אדם הראשון ואומר לו: "דע לך אתה נענש לא על החטא שלי אלא על החטא שלך".  ('אדם הראשון' ידע מה אומרים הנוצרים- שכולם חוטאים בגלל חטאו הקדום. לכן הקדים רפואה למכה...)

לכן אדם הראשון אומר: זה בגלל החטא שלו ולא שלי. אני לא יצרתי מהות חדשה לאדם, האדם חוטא כבר מלידתו, ללא יכולת בחירה. זה אמנם נכון שיש דבר כזה "חטא האדם הראשון" אבל חטא האדם הראשון לא יצר את האדם לחוטא. תמיד היו שני יצרים: יצר טוב ויצר רע. האדם הראשון סיבך אותם, אך הוא לא יצרם. רבש"ע הוא זה שיצר אדם עם יצר טוב ועם יצר רע.

למסקנה:

א'- יש לך יצר רע, וצריך להיות מודע לו.

ב'- יש לך כוח - כוח גדול, לכל אדם ישנה האפשרות לעלות למעלה!

אש התיקון הטמונה באדם

אורות הקודש, "אדם יש לך כנפי רוח, האמן בהם ותצליח".

במדרגות עולים לאט לאט, אבל כאשר עושים רע לא עולים אט אט. מרן הרב זצ"ל כתב בעולת ראיה:

"כשהוא מתכופף, כורע כמקל בבת אחת, כמקל. וכאשר הוא מזדקף- לאט לאט כנחש. ההסבר הינו: כאשר האדם כורע לשבור את היצר הרע, שיעשה זאת בבת אחת. אולם כאשר הוא מתרומם מדרגות, הוא מתרומם כמו נחש: לאט לאט. אלו שני דברים שונים. ואנחנו אומרים: יש לאדם אש והוא יכול להתגבר על היצר הרע.

לאש בוערת יש הרבה צבעים, אש לבנה, אש שחורה, אש אדומה, כל אחד יבחר לו את האש שהוא רוצה. יכול להיות חילוק תורת ארץ ישראל תורת חו"ל. איך אנחנו נילחם. אבל תמיד יש אש שהיא יוקדת פנימה באדם. וממנה האדם לוקח כוח לנלחם ביצר.

מאידך גיסא: עובדי ע"ז לא האמינו בקיומה של אש זו. גם הנוצרים לא האמינו באש הזו, לכן עובדי ה-ע"ז אמרו: "תעשה מה שאתה רוצה אין יצר טוב ורע, מאיפה החילוק היהודי - נפש אלוקית נפש בהמית"? בע"ז אין נפש אלוקית ונפש בהמית. אצל הגויים יש כל מיני פסלים המחוברים מראש של פרה וגוף של אדם וכדומה, "מה אתה לא מבין?" ,"אדם ובהמה זה דבר אחד, אדם בהמה ובהמה אדם. לא צריך לחלק".                       זו אחדות לדעתם: החיה שבאדם והאדם, הם דבר אחד. הוא אדם שלומד דברים מאוד מעניינים, והוא גם רוצח וסוטה, מה זה סותר?

היו נאצים שנשבו ע"י האמריקאים, ומכיוון שהאמריקאים הם אנשים נחמדים שמתנהגים יפה לשבויים, שאלו את השבויים "רוצים משהו"? "כן קונצרט", "מה"? "בטהובן".  האמריקאים התפוצצו, כאלו חיות אדם מקשיבים לקונצרט כה עדין. זה לא סותר גם אדם גם בהמה. והוא רוצה להישאר ככה. זה נחמד.

הנוצרים הסתבכו בזה,  יש באדם, אדם, ויש באדם, בהמה. בהתחלה לא היה כך, רק האדם הראשון היה קיים והוא סיבך. הוא השטן וכל הצרות וכו' ומאז בני האדם חוטאים. החטא של האדם הראשון הוא חטא מתמשך לדורות. לכן מציעה הנצרות מחיקת עוונות ע"י  אותו האיש, שעושה מחיקת חובות וגמרנו.

 אין זה נכון. ישנה אש, "אש תוקד ולא תכבה". ובעזרת האש הזאת האדם יכול לנצח. אמנם יש לו יצר הרע, יש לו קשיים אבל יש בפנים שבו אש, ומכוחה הוא מנצח. ע"י שהוא בא לבית המקדש, הוא רואה אותה, וממנה הוא מתמלא כוחות אדירים, וכך הנו חוזר מבית המקדש אדם אחר, אדם חדש.

אין קיצורי דרך

עכשיו אין לנו בית המקדש אז כתיקון אנו לומדים. וגם פה ישנה סגולה.

אנשים תמיד שואלים יש לך סגולה בשביל לנצח את היצר הרע? מה הם מתכוונים סגולה? איזו תחבולה עוקפת מאמץ. אחד אפילו שאל אותי יש סגולה להגיע לעולם הבא? הוא אמר: "אני יודע שעושים את הטוב ויש פרוזדור וכו' את זה אני יודע אבל אולי יש סגולה" ?

אין דרך לעקוף את התורה, כי הרי כל התורה בנויה על המאמץ. נעמי ראתה שכלתה רות מתאמצת, לכן אמרה: "בואי איתי. צריך להתאמץ, אם תתאמץ תצליח. זה בטוח. לכן כאשר אדם נמצא מול ניסיון או קושי, עליו להאמין בעצמו. לא במובן ה-"ניו אייג'י" – כי במובן ה"ניו אייג'י" אמונה עצמית היא: "אני מאמין שכל מה שאני עושה זה טוב". מאמין בעצמי. אך זו לא האמת הנכונה. הנכון הוא: 'שאדם צריך להאמין בעצמו' – בכוח ובאש שיש בו, שאכן, הוא יכול להצליח.

לתת אימון בעצמנו

מרן הרב זצ"ל כתב באורות התורה "האדם צריך להאמין בעצמו", אך כיצד נהיה בטוחים שלא מדובר במובן 'הניו אייגי' של האמונה בעצמנו?  יחד עם זאת, בהמשך הרב זצ"ל אומר: התורה צריכה לומר לך מה לעשות, ברם, התורה לא תעזור לך אם אתה לא מאמין בעצמך. לכן קודם להאמין בעצמך שאתה ישר וטוב, אחר כך התורה תגיד לך מה לעשות. מצד שני- העולם החדש לא מצריך אחר האימון בעצמנו- ללכת בדרך התורה. זו טעותם, כי רק בגלל שהאדם ישר וטוב בפנים שבו, הוא יכול לקבל את התורה.

 אבל אם הוא עקום מתחילתו בגלל חטא אדם הראשון מדוע לתת לו תורה? זה צער בעלי חיים. לכן הנוצרים אמרו שהתורה בוטלה. סתם טעות, צער בעלי חיים, סתם דבר בלתי אפשרי. אז למה ד' נתן את התורה? מחלוקת הפוסקים, מובאת ברמב"ם בהלכות מלכים. הנוצרים אומרים שתי סברות מדוע ניתנה התורה:

סברה א- התורה ניתנה ובטלה. בדומה לבדיחה: "הרב צפוף לי בבית", אז הרב אומר "תצטופפו יותר". "הרב, עוד יותר צפוף", "עכשיו תוציא" אומר הרב, "איזה כיף יש מקום". ככה גם התורה ד' מביא לך תורה שמציקה לך ובסוף מבטל, כך גם קיבלנו תורה, גם סבלנו ממנה, וכעת יש מקום ברווח.

סברה ב- התורה היא משל. צריך לעשות ברית מילה? מילת הלב. זה משל. רק היהודים מטומטמים הבינו כפשוטו. הרמב"ם מוכיח שזה לא משל.

קודם אש ואח"כ ציווי.

 איך אפשר להתמודד עם התורה? –"אש תמיד תוקד לא תכבה". בנשמה ישנה ליבת אש שמימית, זו נשמת האדם. ה' לקח נשמות והצליח לשים אותן בגוף. אנחנו לא מבינים אפילו מה זו נשמה, ובוודאי שלא נבין כיצד עשה זאת. המלאכים הם רק נשמה, אך האדם הוא נשמה בתוך גוף. ובתוך הגוף מורכבות שתי נשמות: נפש אלוקים ונפש בהמית.

התהליך הזה לא היה קצר כלל, הוא ארך כ- עשרה מיליארד שנים של עבודה חשובה. "בונה עולמות ומחריבן, בונה עולמות ומחריבן". בתחילה היו פראי אדם שונים, אדם שלא מדבר, לא לומד וכדו. בזוהר נכתב: שהיו הולכי על ארבע, ובסוף נוצר אדם זקוף. בהתחלה לא הייתה בתוכם אש, לכן אין טענות כלפיהם, אולי ידעו לצייר בקירות. מצאו ציורים שונים איילות קופצות ולוחם עם חץ. אך אנו עוסקים בצלם אלוקים, וצריך היה להכין אדם שהאש תוכל לחול בתוכו.

בספורנו על התורה נכתב: ו"יהי האדם לנפש חיה", קודם נפש חיה, אח"כ "וייפח באפיו נשמת חיים". בהתחלה הייתה "נפש חיה", הוא היה חיה שאינה מדברת, רק אדם הראשון ידע לדבר. בהמות לא ידעו לדבר, אח"כ הוא לקח את החיה הזו- את האדם שהוא נפש חיה, ונפח באפיו נשמת חיים. בשלבים.                                        הקב"ה הכניס באדם אש בתהליך שארך שנים, ואורכו של התהליך הזה אינו מחליש את הגדלות האלוקית. אדרבא, כך זה יותר בטוח. אחר הכנס האש לאדם, מיד "ויצו ד' אלוקים לאדם", ישנו ציווי. ובכדי לקבל ציווי צריך אש בפנים. כך גם בפרשתנו: צו, מדוע צו? משום שבכדי לקבל צו, צריך "אש תמיד תוקד על המזבח". על המזבח בבית המקדש ועל המזבח הפנימי של האדם, ורק מתוך כך ניתן לקבל צו מהקב"ה.

הסמלים שבתורה

אם כך, המזבח של בית המקדש הוא סמל? לא, הוא באמת קיים. יש באמת מזבח, ויש באמת אש, והאש על המזבח זה פועל פעולות עצומות בעולם. ההסבר שהמזבח הוא סמל, היא הסברו של הרש"ר הירש, שסבר שאחר כל ההסברים הרוחניים, צריך להסביר משהו, שיבינו. אז הוא הסביר שהכול סמל, המזבח סמל, וכן האש . זו שיטה שלמה ומיוחדת. הרש"ר הירש גם מסביר בפירושו על התורה על הסימבוליקה. סמל זה דבר בלי ערך, אולם ע"י ראייתו, והכנסתו בדבר קדוש זה מעורר אותך. כך את כל המצוות הוא מסביר בסמלים. אין בזה בעיה, אבל לא רק סמלים יש בתורה.

 בסידור עולת ראיה מבוארת פתיחת הברכות: "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו". המצווה יוצרת משהו בעולם. ישנן שתי סוגי יצירה: יצירה גשמית - כד עם חבית ושולחן, משהו ממשי.                                                                                                                                       

ויש יצירה רוחנית- "לאן אתה הולך? לחוג יצירה, ומה עושים שם? מצוות". כי המצוות עושות יצירות בעולם, הן לא סמלים. סמל זה שום דבר, זה רק דבר שמעורר למשהו. לדוגמא: יש חייל שלוחם עם נשק, זה לא סמל. א"א להילחם רק עם הסמל. המצוות וק"ו עבודת בית ה מקדש הן פעולות, ועל פעולות בעולם הזה חז"ל אומרים: "לולא קרבנות נחרב העולם", הנה הוכחה שאין הקרבנות רק סמלים. אז שואלים: היום, בלי הקרבנות כיצד העולם שורד? ועונים: שיש לעת עתה, כמה דברים שמצילים.

פעולת המצוות בעולמות

אם כך, כאשר אתה רואה את המזבח בוער, וגם אתה כאילו בוער, זה סמל, אך זה הרבה יותר פועל בעולמות בצורת מעשים. איך זה פועל? איננו יודעים. בכל המצוות איננו יודעים באיזו צורה זה פועל בעולמים. בין שרואים ובין שלא רואים - המצוות פועלות בעולם, רק אנחנו לא מבינים איך. יש הרבה דברים שלא מבינים איך.

פעם העולם היה מלא משוגעים מסכנים, קשרו אותם בכבלים ונתנו להם מכות רצח, קשרו אותם כל החיים כי אמרו שהם השטן . היום יש תרופות פסיכיאטריות. וזה נס. מתי פגשתם משוגע? זה נדיר. יש בביה"ח מחלקה פסיכיאטרית וגם שם בקושי יש, ומרגיעים אותם בתרופות פסיכיאטריות עם מינון נמוך ביותר, ורואים שזה פועל. לפי הצורה בה זה פועל יש הסברים. רובם התגלו במקרה.

זוהי עבודת הקרבנות, העבודה העיקרית כדי לדעת. אך נהיה רציונליים, איך זה פועל? לא הכול רציונלי ישנם דברי רזים. צריך בשבילם שכל רזי. הרב הירש לא רצה שהכול יוגדר כרזי, הוא היה נגד סודות התורה. הוא  חשב שהם דבר שייך, אך שצריך הסבר אחר.

הרב סולובייציק במסה 'איש האמונה הבודד' מרבה לדבר על כך שצריך לקיים מצוות. "מצוות זה פועל בעולמות". גם "רבי חיים מבריסק" היה נגד שכל רזי, וכך קמה שיטת "הרב סולובייציק". אז איך הוא מסביר את המצוות? מסובך. פעם אחת הבנתי ואז כבר שכחתי, מסובך. הסביר שיש מבנה של המצוות. ובגלל אי הבנתן, אז אומרים הן פועלות בצורה רזית. 

זה פועל בנשמה של האדם, והנשמה של האדם פועלת בו. לכן אנו חייבים להזהיר, כי כשאנו אומרים שיש אש במזבח אז גם באדם יש אש. וגם כעת אם נחשוב שהבנו, לא הבנו.                                                                           

ספר נפש החיים מלא ברזי תורה. אבל כאשר הוא מגיע לעניין בית המקדש הוא מסביר משל: קודש הקודשים זה לב האדם. האדם חושב הרהורים מלוכלכים, הוא מכניס אישה מופקרת לבית קודש הקודשים. והוא מביא פסוק מיחזקאל. -"צורת הבית ויכלמו מעונם". הסתכלו על צורת הבית והיכלמו מעוונותיכם. . זה משל, אתה מסתכל על בית המקדש ומתוך כך עושה תשובה. אז נפש החיים סומך על יחזקאל. ואני סומך על נפש החיים. אך יחזקאל הנביא לא התכוון לומר שכל צורות הבית זה כדי לזכור עוונותינו, זה בנוסף, גם זה נכון, לא הכול  הוא סמל.

המקדש בימינו

האדם הוא עולם קטן, והעולם הוא אדם גדול, יש הקבלה בין האדם לעולם. יש הקבלה בין העולם ובית המקדש.

נפגש שכלית עם הדבר, לא חייבים להיפגש עמו בנגיעה ביד להיפגש היום עם בית המקדש אי אפשר, זה רחוק מידי מאתנו וכשנצליח להיפגש עם בית המקדש אז הוא יבנה. אולם, אם הוא יבנה בלי שנבין מה זה, ומה היא מהותו, אז גם אם הוא יהיה בנוי, הוא לא יהיה קיים.

נבין, נתמלא, נתרומם, ונתקדש. צריך הרבה הכנות כדי להגיע לבית מקדש בנוי באמת. "כל מי שיש בו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו", ומדוע? בגלל שהוא מעט נפגש עם בית המקדש, כי יש לו יסוד הדעת.

ידיעת מהות המקדש

אבל אם אין את ההבנה מהו המקדש, אזי המקדש לא שווה. מצד שני, גבי שאר המצוות לא אומרים כך, צריך מעט הבנה, כמה שאפשר להבין מעומק המצוות. אף כי, כמה שנלמד לא נבין הכול. אך יש לנו מעט מגע. מעט. ודי בו, אחרת זה לא יסתדר, כי דבר שאיננו מבינים בכלל גם אי אפשר לצוות עלינו.

כאלו הם הגויים לא מבינים דבר. הם בקושי מבינים שבעת מצוות בני נח שעליהן נצטוו. (בבא קמא- ח.) הם לא מבינים מה נעשה. לא מבינים למה אסור לגנוב, אם לא מבינים הם כחרש שוטה וקטן, והם לעומת התורה שוטים. ואנחנו לעומת בית המקדש אנו שוטים. אדמו"רי החסידות אמרו: "בדבר הזה אין לנו מבינות, ואני כבער ולא אבין".

 כל דבר שד' מחייה ועושה יש לנו אפשרות מסוימת להבין, לדוגמא: חינוך הילד. מה זה חינוך? "להתקשר להתאמץ הוא דבק דרך יסוד הדעת". אך בית מקדש אינו ניתן להבנה כלל. לכן מובא משל, כי משל אפשר להבין. ואת המשל הזה אנו מבינים: "אש תוקד במזבח לא תכבה". אש ששורפת את הבהמה במיוחד את  הדם ואת החלבים.

זביחת חלקי הבהמיות הרעים

לזה מצטרפת מצווה מיוחדת-תרומת הדשן. לכאורה היא נראית פשוטה, עבודת ניקיון. לא, זו עבודה, 'תרומת הדשן'. "והניחו אצל המזבח, והניחו במקום טהור" אומר הפסוק, כלומר אחרי שריפת הקרבן נשאר דשן, האפר שהוא שוהה ליד המזבח במקום טהור. בגלל שלא הכול שורפים בבהמה של האדם.

הרי המשנה באבות אומרת "רץ כצבי, גיבור כארי, קל כנשר וכו' ", יש דברים שאפשר לשמור ויש דברים שצריך לשרוף.  "הזובח את יצרו, כמקריב קרבן". אני מקריב קרבן את היצר. הזובח את יצרו המלאך גבריאל לוקח את זה ומקריב על המזבח של מעלה. אז אמנם הבנתנו היא רק בנמשל. עכ"פ זו סגולה גדולה.

יש סגולות, אך הן אינן כביש עוקף לתורה, צריך להתאמץ וזה נותן בנו גבורה פנימית לקיים תורה.  

שנזכה לזבוח את בהמיותנו, ולהשתמש בגבורה הפנימית הגנוזה בו, לעלות מעלה מעלה- שבת שלום ומבורך.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.