הדרך לקידום העולם

בהלכות מצורע מופיעה הלכה שאינה מובנת: "כולו הפך לבן טהור הוא" (ויקרא יג יג). כיצד הדבר ייתכן? הרי למדנו שכאשר מעט משיער האדם המצורע נהפך ללבן הוא ניטמא (ויקרא יג ג) "ושער בנגע הפך לבן... וראהו הכהן וטמא אותו" אם כן כיצד כאשר כל השער נהפך ללבן האדם חוזר לטהרתו?!

המהר"ל בספרו (חידושי אגדות סנהדרין צז ע"א) מביא לכך הסבר עמוק. הגמרא בסנהדרין: "אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות" (= אפיקורסות, כפירה) שנאמר "כולו הפך לבן טהור". משפט זה כלל אינו מובן. דבר ראשון, מדוע עתיד המשיח להגיע רק כאשר המלכות הופכת למינות, לכאורה היה ראוי שהמשיח יגיע כאשר כולם יחזרו בתשובה ויתמלאו במצוות, תורה ומידות טובות! דבר שני, כיצד רוצים להביא הוכחה על המשיח מהפסוק "כולו הפך לבן טהור הוא"?

המציאות של המשיח היא מציאות שונה מהמציאות היום, זו פלנטה אחרת. עולמו של המשיח אינו 'שידרוג' של עולמינו, אלא עולם שונה לחלוטין, עולם של ימות המשיח. היום אנו לא נמצאים בימות המשיח, המשיח עדיין לא כאן, אמנם המציאות השתנתה לבלי הכר מזמן הגלות אך אנו עדיין לא בגאולה, אנו בחצי הדרך, באמצע. עדיין לא כל עם ישראל נמצא בארצינו, חלק גדול מארצינו עדיין נמצא בידי זרים וכן עם ישראל עדיין איננו "ועמך כולם צדיקים". אנו נמצאים בדרך, לא גלות ולא גאולה, במצב ביניים. אך הגאולה זו מציאות אחרת לגמרי, לא מדובר על מצב מתוקן בו העם וראש הממשלה צדיקים, אלא אנו עוסקים במשיח, זוהי מציאות שונה לחלוטין. בעבר כבר היינו במצב בו היה מלך צדיק ששלט בנו כגון דוד המלך אך המשיח הוא גבוה הרבה יותר כדברי המדרש: גבוה מהרים ונישא מגבעות, נישא יותר מאברהם יצחק ויעקב, נישא יותר ממשה רבינו. העולם בזמן המשיח הוא עולם אחר.

 אך על מנת לעבור לעולם המשיח אנו צריכים להיפרד מעולמינו זה, העולם הזה מפריע לנו בדרך המעבר לעולם המשיח. משום כך יש צורך למחוק את העולם הקודם מחיקה גמורה. על גבי הריסות העולם הקודם תהיה אפשרות להקים ולבנות את העולם החדש. הקב"ה מוחק מציאות קיימת על מנת להופיע מציאות חדשה כדי שהמציאות הקודמת לא תפריע. בתחילה היה בית ראשון – נחרב, על גבי הריסותיו נבנה בית שני, לאחר מכן גם הוא נחרב יצאנו לגלות וגם שם בנינו מציאויות חדשות שנהרסו כגון גירוש ספרד. הישן מפריע לחדש להתפתח. המציאות הישנה רקובה, יש צורך לסלק את כל הבניין הקודם עם הרקבון שבו ולבנות את הבניין החדש. לכן ד' מביא חורבן, עם כל הרע שבו, על מנת למחוק את הישן. מכך אנו רואים שגם הרע נועד לקדם מציאות טובה יותר, הרע הוא בעצמו טוב.

הופעת הצרעת שבאדם

אם כן המציאות אותה ציירנו שייכת לכל המציאות כולה, גם לאדם. לפעמים יש צורך למחוק את האדם, להחריב אותו. הצרעת גורמת הפסד לאדם, העור שלו הולך כפי שנאמר: "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אימו ויאכל חצי בשרו" (במדבר יב יב). אדם עם צרעת, כאשר עורו נאכל, הוא דומה למת, הוא מקולקל, נדרשת בנייה חדשה, משום כך "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו:" (ויקרא יג מו), הוא כבר לא נמצא במציאות רגילה, ומהיציאה מהמציאות הרגילה אל המציאות שאינה נורמלית ורגילה, הוא ניטמא וצריך לצאת מחוץ למחנה.

הצרעת היא הפסד לאדם- זה חורבן, העור שלו הולך. כמו שכתוב "אל- נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אימו ויאכל חצי בשרו" (במדבר יב יב) אדם בלי עור הוא כמו מת. המהר"ל אומר שהמצורע הוא טמא כי הוא שנוי מסדר העולם, הוא משהו אחר, מקולקל, לכן אמרה תורה "בדד מחוץ למחנה ישב" כי הוא דבר מחוץ לסדר.

אמנם כאשר פרץ צרעת בכולו – טהור. מדוע? כי (ממשיך המהר"ל) "בצד הזה אין הצרעת הוא חוץ לסדר העולם, כי הצרעת הוא העדר והפסד, (וזה חוץ לסדר העולם) והאדם בזה שהוא אדם, אינו נמלט מן ההפסד, שהרי הוא בעל מיתה והעדר, ולכך אם פרחה בו צרעת בכולה שזה מורה על העדר והפסד מוחלט, טהור" אדם הוא לא נמלט מן ההעדר, מן המחיקה, כך הקב"ה ברא את האדם: הוא חי, ומת, נמחק, העדר. הוא היה והוא כבר לא. המהר"ל מבאר שתמיד ההעדר יהיה קודם להויה, בראשית ברא אלוקים.. תוהו ובוהו – העדר, ורק לאחר מכן מופיעה הבריאה, ההוויה. הלילה – העדר ולאחר מכן יש יום. לכן ההעדר הוא חלק מסדר העולם. כמו שהסברנו בהתחלה, צריך לסלק את המציאות הרקובה, על מנת לפנות מקום להוויה חדשה.

כאשר אדם חולה יש לו צרעת, זו בעיה, אדם צריך לחיות ללא מחלות. לעומת זה המוות הוא דבר נורמאלי כל אדם מת, אדם חייב לבסוף למות, אך החולי הוא מציאות לא טובה, לא בריאה, לא נורמאלית. לכן אומר המהר"ל שמצורע הוא חולה, הוא מחוץ לסדר העולם ומשום כך מחוץ למחנה מושבו. הצרעת כמובן אינה מגיעה ללא סיבה, אדם שמופיע בו חולי חיצוני זה מכיון שיש בו חולי פנימי, , יש בו רקיבות, הוא דיבר לשון הרע.

הטוב הגנוז ברע הגמור

מוסיף המהר"ל "ועוד יש לך לדעת שעוד דבר זה עמוק, וזה כי הצרעת היא העדר האדם, כי המצורע נחשב כמו מת וכדכתיב 'אל נא תהי כמת... ויאכל חצי בשרו', וכאשר יבא הרע מן השם יתברך אין דבר רע מן השם יתברך רק הוא לבטל הרע מן העולם לכך מביא השם יתברך הרע אל העולם וזהו כאשר הוא בכולו כי אין דבר לחצאין מלמעלה, ולהיפך אם כולו הפך לבן הוא טהור כי זה הוא הרע הבא מן השם יתברך והוא בא לבטל ולסלק הרע והוא טהור".

הסבר: כאשר אדם עושה רע – זה רע. אך כאשר ד' עושה רע, זה לא רע. כאשר אדם הורג זה רע, אך כאשר ד' הורג זה לא רע. אמנם הפעולה היא דומה, אך היא מגיעה ממקום אחר, הפועֵל הוא אחר. אם אתה עושה רע אתה עושה רע לחצאים קצת טוב קצת רע, זה רע, אך אם הכל רע, זה לא ימשך, זה אלוקי, ואם זה אלוקי זה כבר לא רע. עצם העובדה שכולו הפך לבן זה לא אנושי, זה אלוקי. אדם שהוא גם טוב וגם רע, יחטוף על הרע שהוא עושה שהרי הוא יכול לעשות טוב. כך גם המצורע, אם כולו מצורע חווץ מנקודה אחת, זה מראה שאם הוא רוצה הוא יכול.

אמנם תמיד אנשים רגילים לטעון שאין להם בחירה חופשית, לא. לא נכון. לאדם יש אחריות, יש בחירה חופשית, הרי לפעמים הצליח האדם להתגבר על עצמו ולעשות טוב. אם לא היה דבר אחד טוב, הכל רע אז זה משהו אחר, זה לא אנושי, זה אלוקי ואז זה לא אחריותו אלא אחריות הקב"ה. כך גם לגבי הצרעת, כאשר לאדם יש חצי צרעת זו בעיה שלו, זה אנושי, הוא מצליח קצת ולא מצליח קצת, דבר זה לא הגיע מהקב"ה, הקב"ה לא עושה דברים לחצאים, לעומת זאת אצל האדם הכל לחצאים, שום דבר לא מצליחים לעשות בצורה מושלמת עד הסוף. וכאשר ד' עושה דבר רע עד הסוף זה בעצם דבר טוב, זה רע שנועד לסלק רע על מנת שיהיה יותר טוב.

אם כן בארנו את שלושת הקושיות. הבנו מדוע כאשר הפך כולו לבן – טהור. הבנו מדוע אין בן דוד בא עד שתהפך כל המלכות למינות ואת הקשר בין שני הדברים, ההעדר הקודם להוויה.

הסכנה הטמונה בהבנה הזו

ההבנה העמוקה הזו של "כולו הפך לבן טהור" (ויקרא יג יג) מסוגלת להיות מסוכנת. הרי אם "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו חייב", אנשים יפסיקו ללמוד תורה ולעשות חסדים, זה מפריע לקידום הגאולה, צריך לקדם את הרשעה, זו הדרך לגאולה לכאורה. הרי הסיכוי שבאמת נגיע לגאולה ע"י שיהיה הדור כולו זכאי קלוש ביותר, צריכים להיות מציאותיים. וראינו מאמר שמחזק זאת "עד שתהפך כל המלכות למינות", אם כן עשית עבירות זו הדרך לגאולה בנוסף לכך זה גם יותר קל ודורש פחות מאמץ!

זהו בעצם הרעיון של שבתאי צבי שר"י (שם רשעים ירקב), ע"י העבירות מביאים גאולה, עשיית עבירה לשמה. יש מצווה לאכול בצומות, מצווה לעבור על מ"ב איסורי עריות כנגד שם בן מ"ב, הוא תלה זאת בפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח). כך הוא סחף אחריו את רוב עם ישראל, אמנם הרוב הגדול, גם רבנים. כאשר הרבנים שמעו שמועות על כך שהוא נוהג לעבור את העבירות הנ"ל לא האמינו, חשבו שזה לשון הרע. כך הוא סחף אחריו את רוב עם ישראל, כולל רבנים, יותר משלושה מליון אנשים. רובם לא ידעו על כך שהוא עובר על מ"ב עריות, רק תלמידיו הקרובים שהלכו בעיקבותיו ועשו כמותו.

כאשר הסולטן שמע עליו עצרו והזמינו אליו, אמר לו שבתאי צבי: אני המשיח, אני בא לגייר אותך ליהדות. השיב לו הסולטן, או שאתה מתאסלם או שאני הורג אותך. משום כך שבתאי צבי החליט להתאסלם ונימק זאת בהסבירו שצריך מתוך הרע, מתוך המינות, להביא את המשיח. כאשר הדבר הזה פורסם, עם ישראל הבינו מי היה באמת ועזבו אותו. הרעיונות הללו מסוגלים להרוס את הסדר הנורמאלי בצורה קיצונית מאוד בצורה שקשה לתאר, עד כדי כך שגם באוניברסיטאות נמנעים מללמוד אותו, גם שם מבינים שלעבור על מ"ב עריות זה דבר שאי אפשר להעלות על הדעת. כיום אמנם אין יותר שבתאי צבי, אך הרעיונותיו "להתיר איסורים" מסתובבים גם היום. אנשים מנסים למצוא סיבות להתיר לעצמם איסורים מידי פעם, בתירוץ זה או אחר, זה לא כל כך נורא, אולי כדאי לטעום קצת את טעם החטא, נעשה קצת כיף ואחר כך נחזור בתשובה, אלו מחשבות מאוד מסוכנות שבאות לתת לאדם תירוץ לא להתאמץ ולהופיע את הטוב שבתוכו, לגיטימציה להיות לא מוסרי.  

שוכתב ונערך ע"י: ח.ס.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.