התורה בנויה ממדרגות
על הקרבנות יש הארה של ירמיהו הנביא בשם ד' בהפטרה שלנו (פרק ז): "כה אמר ד' צבאות אלהי ישראל, עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר". אם אתם רוצים - הוסיפו עולה על זבח ואכלו בשר. יהיה טעים לאכול בשר. בבקשה. תעשו. "כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח". אני אף פעם לא אמרתי לכם להקריב עולה וזבח. מעניין מאד. אך מה יש בחלק גדול מספר ויקרא ובספר שמות? מה זאת אומרת לא ציווה על עולה וזבח? נענה על כך במשל של המגיד מדובנא:
מעשה באיש שביקש מאדריכל שיבנה לו בית יפה. אך הדגיש חזור והדגש את חשיבות החלונות. "מה שחשוב לי", הוא חזר אמר, "זה שהחלונות יהיו גדולים כדי שיראה את הנוף, את המרחב". הגיע האיש אחרי זמן מה, לבדוק את התקדמות הבניין ואין שם כלום. איפה הבית? האדריכל מצביע על החלונות המונחים על הרצפה, גדולים ויפים, ואומר לו: הנה פה. תמה האיש, אבל מה זה שווה חלון מונח על הרצפה? צריך בית. ובבית שיהיה חלון. השיב האדריכל, כל כך הדגשת חשיבות החלון והבנתי שהבית זה עניין זניח...
אותו דבר כאן. התורה אינה מתחילה מקרבנות. קרבנות זה השיא. אחרי שעשית הרבה דברים לפני כן הרבה תורה הרבה מצוות בין אדם לד' ובין אדם לחברו, מטפס ועולה, מטפס ועולה ואז יש קרבנות. אבל קרבנות לחוד, רק קרבנות, בלי שאר הדברים - אותם לא ציוויתי. לא ציוויתי על קרבנות לבדם. זה מה שאתם עושים. רק קרבנות. ואני ציווית על כל התורה כולה וקרבנות.
הקרבן הוא שיא הדרך אך לא התחלתה
מנין לנו שזו כוונתו של ירמיהו? מן ההמשך: "שמעו בקולי והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם למען ייטב לכם". אבל אתם לא שומעים בקולי. אז זה לא שווה. אותו דבר אמר שמואל הנביא לשאול המלך (שמואל א טו,כב): "ויאמר שמואל החפץ לד' בעולות וזבחים כשמוע בקול ד'? הנה שמוע - מזבח טוב. להקשיב - מחלב אילים!" אמרתי לך להשמיד את עמלק וכל אשר לו. למה לא עשית? אמר שאול: הקרבתי בזה קרבנות - "לזבוח לד' אלוקיך בגלגל" (יב, כא). מה שווה הקרבן למול אי ההקשבה אל ריבונו של עולם אליו מכוון הקרבן?!
הקרבן זה השיא, אך לא ההתחלה. ולכן על זה לא ציוויתי, אומר ד'. בזמן ירמיהו חשבו שקרבנות פועלים לבד. כמו סגולה. קמע. חשבו שבית המקדש הוא קמע. יש לו ערך בלי עבודת ד'. ירמיהו הנביא הולך שם, על יד גיא בן הינום, מחזיק בקבוק יוצר (ירמיהו יט,א) ואומר: אתם רואים את הבקבוק הזה? זורק על הרצפה ושובר. זה מה שיקרה לבית המקדש.
העם הזדעק והתרעם: איך אתה מדבר ככה על בית המקדש? איך אתה חולק על ישעיהו הנביא שאמר שבית המקדש הוא קדוש? מחלל כבוד בית המקדש! נהרוג אותו! אבל אחר כך אמרו: אסור להרוג נביא. חלק אמרו: למה לא? כמו שהרגנו את זכריה? (זה לא זכריה מתרי עשר) דיון אם לעשות לו לינץ' ציבורי ברגע האחרון הגיע אחיקם בן שפן על אופנוע, העמיס אותו וברח. אחיקם בן שפן היה במפלגה הפרו בבלית. במפלגה הפרו בבלית אהבו את ירמיהו. כי ירמיהו אמר לא למרוד בבבל. לא שהוא היה מאוהב בבבל. שהרי אם הם היו קוראים את הנבואות שלו עליהם, אוי ואבוי! איזה חורבן הוא מנבא להם. וכן גם היה.
הקרבן הוא במקום האדם
כמו לבן שהחזיק אצלו את התרפים. זה מן תחבולה. אז רחל גנבה אותם כדי להציל אותו. אומר ירמיהו (ז,ד): הם אומרים: "היכל ד' היכל ד'" אבל היכל ד' הוא שום דבר אם אינו בנוי על עבודת ד', אהבת ד' מסירות נפש לד', זה השיא. לכן אומר בקב"ה: "על זה לא ציוויתי". לא ציוותי על קרבנות לבדם, ועל בית המקדש לבדו.
כשדוד המלך רצה להתחיל לבנות את בית המקדש, עצר אותו נתן הנביא. יש דברים לפני כן. לולא כן זו קליפה ריקה. זה המובן של דברי ירמיהו. הוא לא נגד קרבנות אלא נגד קרבנות כשהם כמו פטנט. מה זה הקרבנות? מוסבר בראשונים גם ברב קוק. הקרבן זה אני. כלומר אדם צריך לראות עת עצמו שהוא שם.
ישנה סברה המובאת במשנה ברורה (הלכות יוה"כ, סימן תרה) בשם השולחן ערוך: מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפור, לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע מהם. למה? כי יש מקור בשם הרשב"א: משום חשש דרכי האמורי. מה זה צריך להיות? אתה שוחט תרנגול והוא לוקח את העוונות שלך? הרי, אומר המשנה ברורה בשם המהרי"ו: כל מה שעושים לעוף הזה היה ראוי לבוא עליו ורק על ידי תשובתו הקב"ה מסלק הגזרה מעליו, ונתקיים דוגמתו בעוף הזה. וכן כתבו הראשונים טעם הקרבן הבא על השוגג. .
מה שעושים לקרבן היה מגיע שיעשו לחוטא. שישרפו אותו, שישחטו אותו, הוא צריך למסור את הנפש. כמו בעקדת יצחק. שהרי בעצם יצחק היה צריך להיות מוקרב על המזבח. הוא היה מוכן לכך. רק אחר כך היה האיל תחתיו. אז הקרבן זו מסירות נפש. זריקת הדם - האדם מוכן "לירוק דמו" בשביל רבש"ע. רואה את זה בבהמה ומדמיין על עצמו. מרן הרב קוק מסביר (שמונה קבצים קובץ ב): עבודת הקרבנות היא עבודת ה' שבדמיון. יש עבודת ד' שברגש - תפילה, עבודת ד' שבשכל - לימוד, עבודת ד' שבדמיון. האדם מזדהה עם הבהמה שהיא יצור חי, הוא מוכן, אם צריך. אם לא צריך - אז לא. כמו שאמר רבי עקיבא: כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו: "בכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך". מוכנות.
כוונה במסירות הנפש
ב"פתק הקטן" של רבי אלימלך מליז'אנסק, ("צעטיל קטן"), מודפס בסידורים, שם אומר רבי אלימלך, שעל האדם לחשוב שיש אש גדולה. ואומרים לו: אתה מוכן להיזרק לאש בשביל רבש"ע? והוא משיב: אני מוכן!" ומסכם בי אלימלך: "ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל, רק מקיים מצוות עשה דאורייתא".
והקרבנות זה יותר. כי באמת לוקחים את הבהמה. באמת שוחטים. באמת שורפים. והוא באמת מוכן. כמו מזמור כה בתהילים: אליך ד' נפשי אשא. וכתוב בזוהר שצריך לאמרו בכוונת מסירות נפש. ואם לא, לא רק שזה לא מועיל- זה מקלקל. כי אתה אומר מילים של מסירות נפש סתם! מיד באו האשכנזים והחליפו את המזמור. ספרדים לא החליפו את המזמור אבל לא נופלים אפיים כדי לא להסתבך. אחרת זה צביעות. אותו דבר לגבי וידוי. "אשמנו בגדנו וכו'. אם אינו מתכוון למה שאומר לא עשה כלום. אז יש כוונה של מסירות כי יש שותפות בין האדם והבהמה. גם בהמה היא בעל חיים. היא חיה. עכשיו היא כבר לא חיה.
בית המקדש - הוא הדרגה העילאית
אז אולי לא נקריב קרבנות ונסתפק בכוונה? לא. צריך גם את המעשה וגם את הכוונה. אבל עכשיו, כאשר אין לנו את הקרבנות נשארת הכוונה..
אבל הכוונה של בית המקדש יותר גבוהה. זו כוונה של מסירות נפש. כמו הסיפור של י.ל פרץ על הילד שלא ידע להתפלל. וביום כיפור הוציא משרוקית ושרק. או אותו יהודי עם הארץ שכל כך רצה לעשות למען ד' ואמר לו אני רועה. את הצאן של כולם אני רועה בשכר, את שלך ארעה בחינם. מה אנחנו רוצים ממנו. הוא עם הארץ. צריך לעשות תשובה וללמוד. זה נקרא: כוונותיו רצויות ומעשיו אינם רצויים. וצריך לתקן את המעשים. אבל רבש"ע נהנה גם מהכוונה.
מסירות נפש בעבודת ד' היא דבר גבוה. זה לא התחלת מסילת ישרים. זה החלק העליון. עד כדי כך שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. כלומר, עבודת ד', אכילת הקרבנות על ידי הכהנים, היא עבודת ד'. כי אדם עולה כל כך גבוה זה כמו דרגת הקדושה שבמסילת ישרים. שאכילה נהפכת לעבודת ד'. וכן כל המלאכות. אבל אי אפשר להגיע לקדושה ולדלג על כל המדרגות. עבודת הקרבנות זה הרבה זיכוך נפשי. בכל המצוות הכוונה לא כל כך מעכבת. יש מחלוקת אם מצוות צריכות כוונה או לא. השולחן ערוך פוסק שמצוות צריכות כוונה. ולכן אם עשית בלי כוונה תעשה שוב בלי ברכה, כדי לחוש לדעה שמצוות לא צריכות כוונה. מה פירוש כוונה? כוונה לקיים מצווה! אבל וודאי אם לא כיוון את כל המילים שבשמונה עשרה על פי כל הסודות העליונים וודאי שיצא.
אחרי מלחמת ששת הימים התחדש השיעור של יום רביעי אצל רבינו הרצי"ה זצ"ל. שיעור של תלמידי חכמים ורבנים. סיפר הרב חנן פורת זצ"ל, שאמר הרצי"ה בענווה: נו מה נלמד עכשיו? אמר הרב חנן פורת: אולי הלכות בית הבחירה? אמר הרב חנן: הוא שם ידו על ידי ואמר לי: חנן חנן, יש לנו עוד הרבה ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם. כפי שהרמב"ם אומר: קודם מלך אחר כך עמלק, אחר כך לבנות בית המקדש.
ויה רצון שנזכה להקריב קרבנות בבית המקדש, ולכוון זאת בזיכוך ובטהרה ללא שום פניות.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
