בפרשת בהר (כה, יד-יז), אגב דיני חזרת הקרקעות לבעליהן בשנת היובל, נאמר איסור אונאה:

"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו:

בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ:

לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ:

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

איסור האונאה נזכר גם בפסוק הראשון: "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו", וגם בפסוק האחרון: "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ". מה משמעות כפילות זו?

ישנם מפרשים שמסבירים שכפילות זו נצרכת לפרטים שונים באיסור אונאת ממון; הראב"ע מפרש שהוא בא לאסור גם על המוכר להונות את הקונה, בעוד שהפסוק הראשון דיבר ביחס לקונה. ה'בכור שור' ואוהחה"ק מבארים בדרך הפשט שפסוק זה מחדש איסור אונאה גם בקרקעות.

אך חז"ל אומרים שפסוק זה מחדש איסור אונאה שאינו נוגע לממון, והוא אונאת דברים, כפי שמתבאר במשנה ובגמ' בבבא מציעא (נח ע"ב).

במשנה (שם) מובאות דוגמאות שונות לאונאת דברים:

לא יאמר לו 'בכמה חפץ זה?' והוא אינו רוצה ליקח.

אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו: 'זכור מעשיך הראשונים'.

אם הוא בן גרים, לא יאמר לו: 'זכור מעשה אבותיך', שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו.

ויש לשאול, מה המשותף בין איסור אונאת ממון לאיסור אונאת דברים? ובניסוח אחר - מה פירוש המילה 'אונאה'?

  משמעות אונאת ממון מתפרשת כמעט במפורש בפסוקים, שעניינה סוג של רמאות – למכור או לקנות במחיר שאינו המחיר הראוי לדבר הנקנה.

  אך האם ניתן לפרש במשמעות זו גם את איסור אונאת דברים?

בדוגמה הראשונה שמביאה המשנה, אכן ניתן להבין כך. כאשר אדם שואל את המוכר למחיר החפץ, ובאמת אינו מתכוון לקנות – הרי זו רמאות, הוא 'מעמיד פנים' שהוא רוצה לקנות בעוד שבאמת אין לו רצון כזה.

אך בדוגמאות הבאות שמביאה המשנה, לכאורה אין כל רמאות: מי שמזכיר לבעל תשובה או לגר את מעשיו הראשונים, לא מרמה אותם, אלא רק מצער אותם.

ניתן לבאר אולי, שגם דיבור זה הוא סוג של רמאות, כיוון שבאמת אין לבעל התשובה או לגר להצטער ולזכור מה שעשה בעברו, לאחר ששב בתשובה או התגייר, שכן לאחר שאדם חזר בתשובה, נמחלו עוונותיו. וגר שנתגייר כתינוק שנולד דמי, ומוחלים גם לו על כל עוונותיו, כידוע.

אך הברייתא מביאה דוגמאות נוספות לאונאת דברים:

אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב: "הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד." אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם 'לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה' - ויודע בו שלא מכר מעולם.

בדוגמה הראשונה כאן, קשה להבין שיש כאן רמאות. ובדוגמה השניה, נחלקו המפרשים האם החמרים הם המתאנים [ואז ניתן להבין שאכן הרמאות היא הבעיה, שהוא מרמה אותם בדבריו שפלוני מוכר תבואה] או שפלוני הוא המתאנה. ולפי הפירוש האחרון, הוא לא מרמה אותו, אלא רק גורם לו צער.

  היה ניתן לפרש אולי לאידך גיסא, שאיסור אונאה עניינו גרימת צער. וניתן אף להביא ראיה למשמעות זו, מקריאת רחל לבנימין 'בן אוני' (בראשית לה, יח), שהוא 'בן צערי'. וכן "לא אכלתי באוני" (דברים כו, יד), כל אונן נקרא כן בגלל הצער שלו. ולדרך זו ניתן לבאר שאיסור אונאה בממון עניינו לא לצער את הזולת ע"י עסקה שתגרום לו להתחרט, ששילם יותר מדי. אך פירוש זה דחוק, שכן פשוט הדבר שאיסור זה נוהג גם כאשר מי שמתאנה לא יודע ולא ידע כלל שאין זה השווי האמיתי של הדבר, ואם כן לא יגרם לו שום צער. אולי ניתן ליישב דרך זו, שבעצם חסרון הממון יש צער מסוים.

  אך נראה שהגדרה זו ודאי גם כן לא מדוייקת: האם כל מי שמצער את חברו בדברים עובר על 'לא תונו'? וכי אם הוא מספר לו על אירוע מצער, עבר על 'לא תונו'? צריך להגדיר בצורה יותר מדוייקת, איזה צער אסור לצער את הזולת ב'אונאת דברים'.

  הרש"ר הירש מגדיר באופן מיוחד את משמעות האונאה, באופן שמתאים לשני התחומים ומבהיר את עניינם. וזו לשונו:

יש להגדיר את מושג האונאה: ניצול לרעה של חולשת הריע על מנת לקפח אותו...

יש צד שווה בין אונאת דברים לבין אונאת ממון: בשתיהן המאנה מנצל את חולשת חבירו לרעתו: את חוסר בקיאותו בטיב הסחורה או את רגישותו הנפשית.  

על פי דבריו, עניינה של האונאה היא שימוש לא ראוי בחולשתו האישית של חברו נגדו. בממון, הדבר ברור: מנצל את העובדה שהשני לא יודע מה המחיר האמיתי של החפץ, כדי להוציא ממנו סכום גבוה יותר.

[מצד ההסברה הלשונית, יתכן שאונאה היא לשון חולשה, וזהו הצער האמור ב"בן אוני" ובאונן.

ויש להעיר ש'אוני' הוא גם כח, "ראשית אוני". ואולי יש כאן משמעויות הפוכות באותו שורש, כמו שמצינו בכמה מקומות, וכבר הערנו בזה בעבר.

ואולי באופן מעט שונה יש לומר שאונאה היא לשון חוזק, כמו ב"ראשית אוני", והמאנה את חברו 'מתחזק עליו', וזה האיסור, להתחזק על חשבון חברו.]

באונאת דברים, נראה שניצול החולשה מתחלק לשני תחומים:

בתחום הנפשי – הוא גורם לחברו צער מעצמו בגלל חולשתו, ובמילים אחרות – להתבייש מעצמו: צער ממעשיו בעבר, כגון בבעל תשובה ובגר, וכן במי שייסורים באים עליו - המאנה 'מנצל' את 'חולשתו' של המתאנה, שאינו יודע מה סיבת הייסורים, כדי לגרום לו צער מעצמו על חטאיו.

בתחום המעשי – כמו במקרה שאדם לא באמת מתכוון לקנות ומעמיד פנים שכן, הוא מנצל את חולשת הזולת שאינו יודע שהוא לא באמת מתכוון לקנות, כדי לגרום לו לענות מה המחיר.

  דוגמה זו של חבירו של איוב, מעוררת באמת לשאול, מה הבעיה בכך, הרי הוא מעורר אותו לתשובה, ע"י אמירות אמיתיות ונכונות, שד' לא מעניש אדם סתם! מדוע דיבור זה לא ראוי?

ייתכן שאדם יכול לעורר את חברו להתבונן במעשיו, אך דברי חבריו של איוב בעצם קובעים שהוא חטא מכך שבאו עליו ייסורים, קביעה שאין הם יודעים מעצמם, ויכולים להיות חשבונות שמים שונים, והצער שהם גורמים לאיוב להצטער מעצמו, איננו מוצדק ולא מכוון לתיקון.

ייתכן להציע באופן מעט שונה, שאונאה היא ניצול חוסר ידיעה של המתאנה:

אונאת ממון – ברור.

אונאת דברים בשאלת מה המחיר – גם ברור.

אונאת דברים כמענה חבריו של איוב – לפי מה שהצענו מובן, לא יודע חשבונות שמים.

מה שנשאר לברר, זה אונאת בעל תשובה וגר. אולי ניתן לומר, שהאונאה היא לא בעצם הצער שמצערים אותו, אלא שגורמים לו לחשוב שבגלל זה הוא לא ראוי עכשיו, ומנצלים את אי ידיעתו שזה לא נכון (אולי בגלל שהוא בעל תשובה או גר, שכנראה אינם צדיקים גדולים, ולא יודעים שאין לכך השלכה לאחר שחזרו בתשובה או התגיירו). כיוון זה מתחזק מדברי הברייתא בהבאתה אונאות אלו, שזו לשונה:

אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים,

אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך,

אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה.

אמנם לפי זה חייבים לפרש שהמקרה שהבאנו לעיל, שאומר לחמרים שפלוני מוכר תבואה, האונאה היא כלפי החמרים ולא כלפי אותו פלוני.

הערה לסיום – התמקדנו במשותף לשני האיסורים, המילה 'תונו'. אך ישנם גם שני הבדלים בין שני הפסוקים:

• באונאת ממון נאמר 'אל תונו', ואילו באונאת דברים נאמר 'לא תונו';
• באונאת ממון נאמר 'איש את אחיו', ואילו באונאת דברים נאמר 'איש את עמיתו'. [הבדל זה בולט במיוחד בפסוק הראשון, באונאת ממון, שכן ברקע לאיסור האונאה מתואר מצב ע"י המילה עמיתך – "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ", ובכל זאת באיסור נאמר 'אחיך' ולא עמיתך'.]

עסקנו בעבר במשמעות שני הבדלים אלו: בפרשת קדושים בשנה שעברה, ובפרשות אחרי מות – קדושים השנה. נביא בקצרה הסברים של המפרשים כאן להסברים אלו, שמתאימים לפירוש חז"ל שמדובר בפסוק הראשון באונאת ממון ובשני באונאת דברים:

• 'הכתב והקבלה' מסביר שהמילה 'אל', מורה על איסור שמעט יוצא מגדר הדין, פחות מחוייב, וכולל באונאת ממון את האיסור לאונות את חברו גם בפחות משתות, אף שאם יעשה זאת לא יצטרך להחזיר לו את הכסף. (וזה כמובן לא שייך באונאת דברים, לכן שם ישנה שלילה מוחלטת ע"י המילה 'לא'.)
• הגמ' בב"מ שם לומדת מהמילה 'עמיתך', שאיסור זה נוהג דווקא במי שמקיים תורה ומצוות, כפי שהבאנו בטור הקודם. הנצי"ב מדקדק שכן משמע בגמ', שדווקא בעל תשובה או גר אסור להונותם בהזכרת מעשיהם, אך רשע מותר לצערו בדברים. ואולי טעם הדבר הוא כדי להחזירו למוטב, או להרחיק אחרים מללמוד ממנו. (וזה לא שייך באונאת ממון, שדומה לגזילה, כפי שמבואר בגמ' בכמה מקומות, ולכן אסור ביחס לכל אחד.)

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.