הזכרנו כבר בעבר (בפרשת תצוה), שיש מחלוקת בין המדקדקים, האם ישנם שרשים עם פחות משלוש אותיות.
אך נראה שלהבחנה הבאה – למרות הדגשתה שתי אותיות יסודיות בשורש – יכולים להסכים שני הצדדים:
ניתן לראות לא מעט קבוצות של שורשים שונים בני שלוש אותיות, שיש להם שתי אותיות משותפות, שמהוות מכנה משותף לכל קבוצת השורשים. מכנה משותף זה הוא מכנה משותף ענייני, בכך שלשתי אותיותיו יש משמעות מסויימת, ובצירוף אות שלישית אליהן, מתקבל שורש שמבטא פן ייחודי של משמעות זו. הצירוף של כל השורשים המסתעפים הללו, יוצר קשת רחבה של הגוונים השונים של המשמעות היסודית. (הדוגמה שנביא להלן תבהיר את כוונתנו.)
ר' שלמה פפנהיים, בספרו 'חשק שלמה' – 'שרשים', מבאר בדרך זו שורשים רבים, על סדר האל"ף בי"ת.
כמו כן, ב'ריש מילין', בחלק שני, העוסק ב'רשמי מחשבה למדרש השרשים', מבאר הראי"ה קוק מקצת צירופים של שתי אותיות מתחילת האל"ף בי"ת, וניכרת הבחנה זו גם בחלק מביאוריו שם.
אחת הדוגמאות הבולטות של כלל זה, הן האותיות פ'ר', והשורשים הרבים המסתעפים מהן ע"י צירוף אות שלישית אליהן[1].
נפתח בשתי מילים מקבוצות השורשים הזו מתוך פרשתנו.
לאחר מות נדב ואביהוא, אומר משה לאחיהם, אלעזר ואיתמר: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ" (ויקרא י, ו). ישנן כאן שתי פעולות – פריעה ופרימה – שכל אחת מהן מתייחסת אמנם למושא אחר: הפריעה לראש, והפרימה לבגדים. אך שתיהן פעולות שמציינות את הצער של האַבֵל על מתו, ובשתיהן נאסרו אלעזר ואיתמר.
מה משמעות פעולות אלו, ומדוע מתאפיין בהן צערו של האבל על מתו?
פריעת הראש מופיעה בכמה מקומות נוספים בתורה (לדוג' בפרשת נשא (במדבר ה, יח), נאמר על הכהן "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (הסוטה), ואחר כך על הנזיר נאמר "גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" (שם ו, ה). גם המצורע מצווה ש"רֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ" (ויקרא יג, מה)). עניינה גידול השער, שבכך הוא נראה גדול ומרובה, כביאור השפ"ח לרש"י בפרשתנו: 'מי ששערותיו גדולים, מתחלקים השערות אלו מאלו ונעשה פרע'[2].
הפרימה היא סוג של קריעה, ועניינה פגיעה בצורת הבגד – העשוי מצירוף חוטים רבים לאריג אחד – על ידי ביטול החיבור שבין החוטים, ובכך חילוקו לפירורים.
נראה שהסיבה שפעולות אלו מציינות אבל על המת, בגלל שבהן מבטא האַבֵל, עד כמה משמעותי בשבילו חסרון המת, שעד עכשיו היה איתו בעולם, ובהסתלקותו מרגיש האַבֵל שנהרס המצב המשפחתי המסודר והשלם שהיה לו קודם, 'התפרדה החבילה'. על כן הוא מבטא זאת בביטול הצורה המסודרת הרגילה של שערות ראשו, ובביטול חיבור החוטים בבגדיו.
האותיות המשותפות לשורשים פ'ר'ע' ופ'ר'מ', הן האותיות פ'ר'. הרש"פ אומר שהשורש בן שלוש האותיות שנוצר מהכפלת האות השניה שבאותיות היסודיות, מעצים את המשמעות היסודית. במקרה שלנו, שור פ'ר'ר', מבטא ביתר שאת את משמעות צירוף האותיות פ'ר' – לפורר דבר משמעותו הפיכת הדבר האחד הגדול לדברים רבים וקטנים. ("אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם" (תהלים עד, יג)).
נביא בקצרה עוד כמה דוגמאות לשורשים הנוצרים מהאותיות פ'ר' (סימנתי בכוכבית את מה שמבאר הרש"פ בספרו הנ"ל):
*א'פ'ר' – אפר הוא פירורים קטנים שנשארים מכילוי האש את הדבר שהיה אחד לפני שנשרף.
פ'ר'ד' – פשוט: פירוד דבר אחד או קבוצה אחת לכמה חלקים, שמעתה יהיו כל אחד לעצמו.
*פ'ר'ה' – משמעות הפריה היא בדומה לרביה, אלא שמבטאת יותר את הולדת הריבוי מתוך הדבר האחד, העץ מניב פירות.
[הרש"פ מבאר ששמות ה'פר' וה'פרה' מייחדים את הבקר שעומד לגידול וולדות.]
*פ'ו'ר' – הפלת הפור נעשית ע"י כלי אחד שבתוכו שמים הרבה חלקים קטנים שונים, שלוקחים באופן אקראי את אחד מהם.
[ע"פ זה מבאר הרש"פ גם מדוע נקרא ה'פָרור' בשם זה.]
פ'ר'ז' – ייתכן שערי הפרזות נקראות כך, כיוון שבעיר מוקפת חומה, החומה מאגדת את כל מה שבתוכה. אך בלעדיה, כל הבתים נפרדים, כל אחד לעצמו.
פ'ר'ח' – הפרח, בדומה לפרי, יוצא מתוך הצמח האחד. ובעת הפריחה, הצמח הסגור נפתח ומגלה עלים רבים שהוא מורכב מהם. בביטוי 'אותיות פורחות באויר' מתבטאת ההפרדה של שורש זה, שהאותיות נפרדות מהמקום בו היו.
פ'ר'ט' – פשוט. ריבוי הפרטים הוא מתוך הכלל האחד.
פ'ר'כ' – הפריכה היא שבירת הדבר האחד. כך עבודת פרך המשברת את הגוף, וגם הפרוכת שמחלקת את אהל מועד, בין הקדש לקדש הקדשים.
פ'ר'ס' - פורסים דבר גדול לחלקים. "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ" (ישעיה נח, ז). [ור' לקמן לגבי שורש פ'ר'שֹ']
פ'ר'צ – הפירצה מחלקת את הגדר השלמה לשני חלקים. [בהשאלה מציינת הפריצה גידול וריבוי שאינו שגרתי, בגלל שהמתואר כך פורץ את הגבול הטבעי לו.]
פ'ר'ק' – פשוט: לפרק דבר קטן מתוך דבר גדול שהיה מחובר אליו. "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם" (שמות לב, ב).
פ'ר'ש' – כאשר ישנו כלל שכולל פרטים רבים, הבדלת חלק מסוים ממנו מצוינת בהפרשה. כך 'הפרשת תרומות ומעשרות', 'לפרוש מהציבור', וכן כל פרשה ופרשיה היא חלק מסוים מתוך הכלל הגדול. ונראה שכל פירוש של מאמר ["וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ד'" (ויקרא כד, יב), "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ" (נחמיה ח, ח)] – עניינו בחינה מסויימת שיוצאת מתוך הדבר השלם, הסתום והלא מפורש. ולכן ייתכנו כמה פירושים, אין זה הסבר שמתיימר להעביר את כל התוכן שבמקור.
פ'ר'שֹ' - יש לעיין במשמעות פ'ר'שֹ', שנראית לא קשורה למשמעות הפ'ר'. אמנם, מתבקש לדמותה לשורש פ'ר'ס', שכאמור מתאים למשמעות פ'ר'. אולי הפרישֹה מגיעה מהפריסה, שבה יש חיתוך, אלא שבה יש רק השטחת הדבר. ואולי בגלל שינוי הצורה שבה, היא נראית כפריסה. "ופרשו השמלה", "ופרשת את יריעות המשכן".]
נציין שהרש"פ מוסיף לבאר מילים רבות, כיצד אף הן מסתעפות משורש זה:
פורה; אפריון; פרא; הַפַרָה; פאר ותפארת; חפרפר; תפר;
[1] את יסודי הדברים ביחס לשורש זה, שמעתי לפני כמה שנים מהרב יעקב לבנון שליט"א.
[2] אמנם, יש להעיר שבמקומות אחרים, שלא קשורים לשער, משמעות הפריעה היא גילוי. ורש"י עצמו בפרשת כי תשא מבאר את הפסוק "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן": 'מגולה, נתגלה שמצו וקלונו, כמו (במדבר ה יח) ופרע את ראש האשה'. וכן המשמעות במקומות נוספים.
נראה לבאר, שמשמעות הפריעה היסודית היא ביטול הסדר הראוי, שמקשר את הדברים יחד בצורה מסודרת. וכיוון שהצורה המסודרת כוללת את הפרטים שבה יחד, ובמידה מסוימת 'מכסה' על פרטיותם שבה נבדל כל אחד מחברו – נקראת חשיפת צורתם הפרטית שאינה מסודרת 'גילוי'. אך עיקר עניינה ביטול סדר הפרטים המאוחדים. וכך כוונת פרעה בדבריו "לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו", להאשימם בכך שהם גורמים לביטול צורת העבודה המסודרת של העם. ומכאן 'הקורא למפרע', שבמקום לקרוא את הכל בצורה אחת מסודרת מההתחלה לסוף, קורא הוא בחלקים בצורה לא מסודרת, קודם את הסוף ואז את ההתחלה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
