בלשון הקודש, ישנן כמה אותיות, שכאשר אחת מהן נוספת לראש מילה, נוספת משמעות למשמעות המקורית של המילה. אחת מהאותיות הללו היא ו'. כך לדוגמה האות ו' הנוספת למילה, מחברת אותה אל  קודמתה ונקראת ו' החיבור. אולם, יש להבחין בין אופנים שונים של חיבורים שהאות ו' מחברת:

  פרשתנו פותחת בברכות שיחולו על עם ישראל, אם ילכו בדרך התורה והמצוות. נתבונן בשני מקומות, בהן החיבור שמחברת ו' החיבור מיוחד במקצת:

• בפסוק הראשון של הברכות (כו, ד), מופיעה ו' בתחילתן של שלושת חלקי הפסוק: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ". האם שלושתן משמשות בתפקיד אחד? היה מקום לומר, שה ו' במילה "וְנָתַתִּי" היא רק ו' ההיפוך הנפוצה בתורה, בכל תיאור של פעולה שנעשתה בעבר: וַיֹּאמֶר, וַיְהִי, וַיַּבְדֵּל, וַיְדַבֵּר – אין ה ו' שבתחילתן באה לצרף את המילה אל מה שקדם לה. והראיה לכך מפרשיות רבות שמתחילות ב ו' ההיפוך. (לדוגמה, פרשיות שמתחילות בפסוק "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר", אף כשהדיבור לא קשור במיוחד לפרשייה שנאמרה קודם לכן.) וכך אמנם צריך לפרש את "ונָתַתִּי" אצלנו, שהרי "נָתַתִּי" היא בעבר, וה ו' הופכת אותה לעתיד, "וְנָתַתִּי".

 אך נראה שאף שוודאי ו' זו היא ו' ההיפוך, היא משמשת גם כ ו' החיבור, הקושרת את הברכה אל הפסוק הקודם: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". הפתיחה במילים "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", מחייבת המשך שיתאר את התוצאה, מה יהיה אם בחקתי תלכו. ה ו' של ונתתי, משמשת אפוא גם בתפקיד של חיבור, אך חיבור מסוג שונה: כאן היא מחברת את התוצאה אל התנאי. אם בחקותי תלכו – אז אתן גשמיכם בעתם.

• בהמשך הברכות, מופיעה ו' החיבור עוד פעמים רבות, בדרך כלל בחיבור הרגיל, לצרף את הברכות השונות, שכולן יבואו במצב הברכה. אך אף על פי כן, בברכה אחת מתעוררת שאלה עניינית, שהביאה חלק מהמפרשים לפרש את ו' החיבור שבה באופן ייחודי. בפסוק יא נאמר: "(וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם) וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם". שואל הרמב"ן את השאלה המתבקשת: "ולא ידעתי - מה הטעם בזה שיאמר הקדוש ברוך הוא כי בשמרנו כל המצות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו?".

  המפרשים ענו על שאלה זו בדרכים שונות. נציין בקצרה, שלפי הרמב"ן, משמעות ה ו' (במילה "וְלֹא") דומה למשמעותה במילים "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם", שכן היא מחברת תוצאה לסיבה שקדמה לה: בגלל שיתן ד' משכנו בתוכנו, לא תגעל נפשו אותנו [להרחבה בקשר זה עיינו בפירושו על הפסוק].

  בעל 'הכתב והקבלה' מביא את פירוש הרמב"ן, אך מבאר בשני אופנים שונים ממנו, ונביא כאן את דרכו הראשונה. בדרך זו הוא מבאר את משמעות החיבור של האות ו' במילה "ולא" באופן דומה אך שונה ממשמעותה לפי הרמב"ן. לפי פירושו, ה ו' כאן מקשרת גם היא בין התוצאה לסיבה, אך בסדר הפוך: קודם נזכרת התוצאה, "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם", ואחר כך התנאי שיגרום לה, אם "לֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם". כאילו נכתב "ונתתי משכני בתוככם אם לא תגעל נפשי אתכם".

  את הקשר בין התוצאה לתנאי, מבאר 'הכתב והקבלה' כך: התורה מדברת כאן על מדרגה עליונה מאד, שבה עם ישראל יהיו כל כך נקיים ומזוככים בנפשם ובמידותיהם, שלא יהיה עוד צורך להפליט מהם תאוות גופניות ומידות רעות [על פי רש"י שביאר ש'כל געלה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר']. אז, אומרת התורה, הם יהיו ראויים לברכת "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.