בפרשת קדושים מצוות רבות, וביחוד מצוות לא תעשה – שלושים ושמונה 'לאוים'.

  הצורה הנפוצה שבה נאמרים האיסורים, היא על ידי המילה השוללת 'לא'. כך לדוגמה הלאוים שבעשרת הדברות: לא יהיה, לא תשא, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, לא תענה, לא תחמד.

  אך בפרשתנו (ובכמה מקומות נוספים בתורה) מופיעים ארבעה לאוים על ידי שימוש במילה שוללת אחרת: המילה 'אַל'.

בתחילת הפרשה (יט, ד) נאמר: "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם". ובהמשך הפרשה (שם כט): "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ". ושני פסוקים לאחר מכן: "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם".

  מה ההבדל בין המילה 'לא' למילה 'אַל'?

  שימושה הנפוץ של המילה אַל הוא בפניה בגוף נוכח לשומע, שאומרת לו בלשון ציווי[1] להמנע מדבר מסוים. לכן במקומות שהשלילה לא נאמרת כאיסור לשומע, נאמרת בדרך כלל המילה 'לא'. (יש להעיר שגם בלאוים יש צורה כזו, כמו לדוגמה בפרשתנו (יט, יט) "בֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ". כמובן שמשמעות הציווי היא איסור על האדם להעלות עליו בגד שעטנז, אך לשון האיסור נסובה על הבגד, שהוא לא יעלה עליך. שהרי אם היתה נסובה על האדם, היה צריך להאמר "לא תעלה עליך". רש"י מבאר שגם באיסור "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (יט, יג), המילה 'תלין' היא בלשון 'נסתרת', ולא 'נוכח', ונסובה על פעולת השכיר, ולא על האדם. ויש להתבונן מדוע איסורים אלו מצויינים בלשון כזו.)  

  ובאמת, כאשר לא מדובר במצוות, אלא בדיבור אחר שבין אנשים – דווקא המילה 'אַל' נפוצה הרבה יותר. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא ספר משלי, שרובם המוחלט של מוסריו (הנאמרים בלשון שלילה), נאמר בלשון אַל. וזאת, למרות שמדובר במעשים שלא ראוי לעשות, ובמידה מסוימת דומים הם למצוות 'לא תעשה'.

  בירור זה מחדד את השאלה ביחס לרוב הלאווים, מדוע הם לא נאמרים בלשון אַל, למרות שהם נאמרים בדרך כלל בלשון של פניה לשומעים, והיה ניתן להשתמש בהם במילה 'אַל'?

  ועוד, יש מקומות רבים שהמילה 'אַל' נאמרת גם ביחס למדבר עצמו, או ביחס למישהו אחר נסתר: משה רבנו אומר בברכותיו (לג, ו) "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת". ובתפילתו על בני ישראל (במדבר יא, טו) אמר: "וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי". ואם כן נראה שיש הבדל מהותי יותר בין שתי המילים.

  הרש"פ – מביאו 'הכתב והקבלה' בפרשתנו (יט, ד) – מבאר שהמילה 'לא' שוללת שלילה מוחלטת, והמילה 'אַל' שוללת שלילה שאינה מוחלטת.[2] ייתכן שבגלל זה נפוץ השימוש בפניה לנוכח בלשון 'אַל', כיוון שאי עשיית המעשה תלויה בו, ועל כן היא לא מוחלטת. לעומת זאת באיסורי התורה, כל ציווי שנאמר בלשון 'לא', יכול למעשה להקרא גם כתיאור וקביעה עתידית. לדוג' את הציווי 'לא תגנב', ניתן להבין גם כקביעה: אתה לא תגנוב, נקודה. לשון זו מתאימה למצוות התורה, שהן אינן נאמרות רק בגדר המלצות ועצות טובות, אלא הן מצוות מחויבות ומוכרחות. הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה מדגיש דו-משמעות זו, ביחס לציווי (החיובי) בתחילת פרשתנו, "קדושים תהיו", שהוא כולל גם ציווי וגם הבטחה: אתם צריכים להיות קדושים, וודאי שתהיו קדושים.

  כל זה מחזק את השאלה בה פתחנו, מדוע יוצאים מן הכלל ארבעת האיסורים בפרשתנו, שמופיעים בלשון 'אל', ולא בלשון 'לא'? היינו עלולים לטעות ולחשוב שאולי משמעות הדבר שלא מדובר באיסורים גמורים. הגמ' במסכת עירובין (צו ע"א) שוללת את הטעות הזו: 'אמר רבי אבין אמר רבי אילעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא בלא תעשה'. אך אם כן, מדוע נאמרת לשון 'אל'?

  מסביר הכתב והקבלה: כאשר מתבוננים בכל האיסורים שהבאנו לעיל מפרשתנו, שנאמרים בלשון 'אַל' - ניכר שבכולם האיסור מתייחס לאיסור יסודי, אך לא אוסר את עצם עשייתו לבדה אלא מרחיב אותו יותר, ולכן פחות מתאימה לאיסורים אלה המילה 'לא' המוחלטת, שנאמרת ביחס לאיסורים היסודיים. בשניים מתוכם מדובר באיסורי התקרבות אל האיסור, איסור הפנייה אל האלילים ואל האובות; גם בציווי "אל תחלל את בתך להזנותה", האיסור הוא על האב, לא לאפשר ולגרום לבתו לזנות (ונחלקו המפרשים שם בפרטי האיסור), וכן ב'אל תבקשו לטמאה בהם', הציווי מתייחס לטומאה שיש באובות ובידעונים, והאיסור הוא לא לבקש את הטומאה הזו, מלבד עצם עשייתה. אלו בעצם הרחקות מהאיסור העיקרי, שאסורות (מהתורה!) כדי להרחיק מהאיסור היסודי.

יש מקומות שיותר קשה להבין מדוע נאמר בהם 'אל'. כך לדוג' בפרשת בא, נאמר "אל תאכלו ממנו נא". מדוע לא נאמר "לא תאכלו"?

לסיום, נציין שחילוף בין המילים הללו ישנו בין הנוסחים השונים בסיום ברכת 'אהבת עולם' בתפילת ערבית – הבדל שנמצא כבר בראשונים במסכת ברכות:

בחלק מהנוסחים מסתיימת הברכה בתפילה 'ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים'. אך בנוסחים אחרים הלשון היא 'ואהבתך לא תסור ממנו לעולמים'. ייתכן שגם לפי נוסח זה יש כאן תפילה שאהבת ד' לא תסור ממנו, אך יותר פשוט להבין שלנוסח זה הברכה מתארת את המציאות העובדתית, של אהבת ד' הנצחית לעם ישראל. לפי זה מילים אלו הן ממש מעין החתימה שלאחריה, שמתארים את אהבת ד' לעם ישראל: 'ברוך אתה ד', אוהב עמו ישראל'.

[1] יש להעיר שלשון ציווי אין משמעותה דווקא פקודה של בעל הסמכות על מי שצריך להשמע לפקודתו: גם בקשה מופיעה בדרך כלל בלשון זו, כמו לדוגמה בתפילת משה רבנו 'רפא נא לה', וכך ברוב בקשותינו בתפילה: 'השיבנו', 'קרבנו', 'סלח לנו' וכדומה – כולן בקשות, אך הלשון שבהן אנו מבקשים נקראת לשון ציווי.

  פעמים רבות מצורפת המילה 'נא' למילה 'אל', ובכך מתחדדת היותה בקשה: "אל נא תמנע אלי". "אל נא תעזב אותנו". אף אונקלוס, שמתרגם בדרך כלל את המילה 'נא' במילה 'כען' – במקומות אלה מתרגם אותה למובן של בקשה, 'בבעו'.

[2] הכתב והקבלה מסיים דבריו בהבאת דוגמה יפה לביטוי של חילוק זה: במשפט שלמה (מלכים א סוף פ"ג), האם האמיתית אמרה (פסוק כה) "הָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ", כיוון שזהו רצונה, אך אין זה בידה. לעומת זאת בפסק הדין של שלמה בפסוק שלאחריו, נאמר: "הָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ", כיוון ששלמה גוזר וקובע בנחרצות, בצורה מוחלטת, שלא ימיתו את הילד.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.