פרשתנו היא הפרשה המרכזית בתורה שבה מתבארים דיני שנת השמיטה בהרחבה.
לאורך כל פרשתנו, שנת השמיטה לא נזכרת בשם 'שנת השמיטה', ואף לא נזכרת בה פעולת השמיטה. היא נקראת רק השנה השביעית, או 'שבת הארץ'. וזאת, לעומת כל המקומות האחרים שנזכרת שנת השמיטה בתורה – בהם דווקא כן נזכרת השמיטה:
- בפרשת משפטים (שמות כג י-יא) נאמר: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ...".
- בפרשת ראה (דברים טו א-ג) נאמר: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה, שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַד': אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ". ובהמשך (פסוק טו) נאמר: "קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה".
- בפרשת וילך (דברים לא, י), במצות הקהל: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה".
מדוע דווקא אצלנו לא נזכרת השמיטה, לא בשם השנה ואף לא במצות השמיטה?
לשם כך עלינו להתבונן מה משמעות המילה 'שמיטה'.
השורש ש'מ'ט', מופיע בתנ"ך רק בעוד שני מקומות:
- בספר שמואל (ב פרק ו) מסופר על העלאת הארון מבית אבינדב. וכך מסופר שם (פסוקים ו[1]): "וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:" כיוון שפשט הפסוק דורש ביאור בפני עצמו, ונחלקו המפרשים בביאורו, קשה לעמוד ממנו על המשמעות המדויקת של השמיטה.
- בספר מלכים (ב פרק ט) מסופר על מות איזבל. לאחר שהיא רואה מהחלון את יהוא ומדברת אליו, נאמר (פסוקים לב-לג): "וַיִּשָּׂא פָנָיו אֶל הַחַלּוֹן וַיֹּאמֶר מִי אִתִּי מִי וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים: וַיֹּאמֶר שִׁמְטוּהָ וַיִּשְׁמְטוּהָ...". כאן ברורה למדי משמעות השמיטה: יהוא ציוה את הסריסים לשמוט אותה מהחלון, דהיינו לעזוב אותה ובכך להפילה ממנו למטה, מה שיגרום למותה, כפי שמתואר בהמשך הפסוקים שם.
מהי השמיטה שנצטוינו בה בשנת השמיטה?
בפרשת ראה, הנושא הוא שמיטת כספים. רש"י מסביר שכוונת המילים "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ" היא 'שמוט את ידו של כל בעל משה'. ידו של המַלווה 'תופסת' את הלווה, בכך שהוא מחוייב להחזיר לו את החוב ובכך הוא כביכול תפוס וכבול תחת ידו. שמיטת ידו של המַלווה משמעותה ביטול 'תפיסה' זו, הנושה 'עוזב' את הלווה.
אך בפרשת משפטים, נחלקים המפרשים באיזו שמיטה אנו מצווים במילים "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ":
הראב"ע והספורנו מפרשים שמדובר בשמיטת הכספים שמפורטת בפרשת ראה. לפי זה, ייתכן שפעולת שמיטה מתייחסת רק לעזיבת המלווה את הלווה, ולכן לא נזכרת בפרשת בהר, בה לא נזכרת כלל מצות שמיטת כספים.
אך רוב המפרשים מבארים שבפרשת משפטים מדובר בשמיטת הקרקע מלעובדה. כך פירש רש"י על פי הפסיקתא, וכן מבואר בתרגום יונתן ובמפרשים רבים נוספים.
כאן יותר צריך ביאור: איזו שמיטה, איזו 'עזיבה', יש באיסור עבודת הקרקע?
נראה שבדומה לשעבוד הלווה למלווה להחזיר לו את הכסף שלווה ממנו - הקרקע 'משועבדת' לאדם, כביכול, לעבוד את עבודותיה השונות. וכשם שביטול החוב שומט את יד המלווה מהלווה - כך איסור עבודות הקרקע שומט את יד האדם מהאדמה.
לדרך זו נשארת השאלה בה פתחנו, מדוע לא נזכרת בפרשתנו השמיטה, הרי איסורי עבודת הקרקע הם בדיוק מה שמפורט בפרשתנו!
נראה שפרשתנו מדגישה נקודה אחרת בשנת השמיטה.
השמיטה, היא מצוה לאדם, שמתייחסת למעשיו. הוא שומט את הקרקע מלעובדה. אך הפרשה שלנו מדגישה מה שקורה לקרקע על ידי כך. "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַד'" (כה, ב). אפשר לומר שהשמיטה של ישראל נצרכת בתור אמצעי, אך התכלית המבוקשת היא שהארץ תשבות. אולי כדי לא לטשטש את התכלית הזו - שבה פותחת הפרשה, עוד לפני פירוט המשמעות המעשית של אי עבודת הקרקע - לא נזכרת מצות השמיטה בפרשה.
[1] כעין זה מתואר גם בדברי הימים (א יג, ט).
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
