הקדמה

בפרשתנו מופיעים שלושה פסוקים שעוסקים בדיני אכילת בשר קדשים בטומאה.

כך נאמר בפרק ז':

יט. "והבשר אשר יגע בכל טמא - לא יֵאָכֵל, באש יִשָׂרֵף, והבשר - כל טהור יֹאכל בשר.

כ. והנפש אשר תֹאכל בשר מזֶבַח השלמים אשר לד' וטֻמאתו עליו - ונכרתה הנפש ההִוא מעמיה.

כא. ונפש כי תגע בכל טמא, בטֻמאת אדם, או בבהמה טמאה, או בכל שקץ טמא, ואכל מבשר זבח השלמים אשר לד' - ונכרתה הנפש ההִוא מעמיה".

באופן פשוט נראה שפסוק י"ט מזהיר שלא לאכול בשר קדשים שנטמא,

פסוק כ' אומר שמי שיאכל בשר קדשים שנטמא יכרת,

ופסוק כ"א אומר שאדם טמא שיאכל בשר קדשים יכרת.

אבל רש"י לא פירש כך את פסוק כ'!

יש לציין שדברי רש"י בפסוק כ' ארוכים וקשים, ומורכבים משלושה חלקים. מאמר זה יעסוק בהסבר דברי רש"י בכל חלק בפני עצמו, ובקשר שביניהם.

א. דברי רש"י בפסוק כ'

כך כתב רש"י בפסוק כ':

(1) "וטומאתו עליו - בטומאת הגוף הכתוב מדבר, אבל טהור שאכל את הטמא, אינו ענוש כרת, אלא באזהרה: 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יֵאָכֵל' (פסוק יט).

(2) ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה, אלא חכמים למדוה בגזרה שוה.

(3) שלש כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף, ודרשוה רבותינו בשבועות (ז ע"א) אחת לכלל, ואחת לפרט, ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד, שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו".

ב. שאלות על חלקו הראשון של רש"י

כאמור, באופן פשוט היה נראה שפסוק כ' אומר שמי שיאכל בשר קדשים שנטמא - יכרת, בהמשך למה שנאמר בפסוק י"ט שמזהיר שלא לאכול בשר קדשים שנטמא. אבל רש"י מדגיש שפסוק כ' אינו עוסק בטהור שאכל את הטמא, שהוא אינו ענוש כרת, אלא בטמא שאכל בשר קדש טהור.

דברי רש"י קשים מאד, משתי סיבות:

1. הנפש הנזכרת בפסוק היא לשון נקבה, כמו שנאמר בסוף הפסוק: "ונכרתה הנפש ההִוא מעמיה". לעומת זאת הבשר הוא לשון זכר, כמו שכתוב בפסוק י"ט: "והבשר אשר יגע בכל טמא - לא יֵאָכֵל, באש ישָׂרֵף". ואם כן כאשר כתוב בפסוק כ': "וטֻמאתו עליו" משמע שהכוונה לבשר, שהוא לשון זכר, ולא לנפש. וכיצד כתב רש"י שכוונת הפסוק היא לאדם שנטמא ולא לבשר שנטמא? לפי דבריו היתה התורה צריכה לכתוב: "וטומאתה עליה"!
2. לפי דברי רש"י, שפסוק כ' מדבר על אדם טמא שאכל בשר טהור, עולה שפסוק כ"א חוזר על הנאמר בפסוק כ'!

ג. תשובות לשאלות על חלקו הראשון של רש"י

1. תשובה לשאלה השניה

על השאלה השניה ענה רש"י בחלקו השלישי של הדיבור, וציין שלא רק שיש כפילות בטמא שאכל בשר קדש טהור, אלא שיש שלושה פסוקים, וחז"ל דרשו מדוע היה צורך לכתוב את כולם, כפי שיתבאר בהמשך המאמר.

2. תשובה לשאלה הראשונה

על השאלה הראשונה רש"י לא ענה כאן, אבל הוא שאל אותה בפירושו לגמרא, והסביר שהגמרא ענתה עליה.

הגמרא במסכת זבחים (מג ע"ב) אומרת: "'וטומאתו עליו' - בטומאת הגוף הכתוב מדבר. אתה אומר: בטומאת הגוף, או אינו אלא בטומאת בשר"?

פירש רש"י: "בטומאת הגוף הכתוב מדבר - שהרי עוסק בה והולך, דכתיב: 'כל טהור יֹאכל בשר', וסמיך ליה: 'והנפש אשר תֹאכל בשר' וגו'. אף על פי שהתחיל להזכיר הגוף בלשון נקבה: 'והנפש אשר תֹאכל', וכתיב: 'וטומאתו עליו' לשון זכר דמשמע דקאי אבשר, בטומאת הגוף דבר, ולא בטומאת בשר.

או אינו אלא בטומאת בשר - דהא 'עליו' לשון זכר הוא, והאוכל הוזכר בלשון נקבה".

אם כן אומר רש"י שמשמע לכאורה יותר שהפסוק מדבר על טומאת הבשר, אבל חז"ל דרשו מכמה מקומות שהכוונה לטומאת הגוף.

יש לשאול על כך: כיצד אפשר להסביר שהכוונה לטומאת הגוף? והרי הפסוק נוקט בלשון זכר, ולא בלשון נקבה!

אמרה על כך הגמרא שם: "הואיל ופתח הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע - בטומאת הגוף הכתוב מדבר".

הסביר רש"י: "הואיל ופתח הכתוב השני בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע - דכתיב בפסוק כ"א: 'נפש כי תגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים, ונכרתה הנפש' וגו', ולא כתיב: 'ואכלה מבשר זבח' אם כן לא חש הכתוב על לשונו, אף על הראשון אל תתמה אם פתח וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע, דאף הוא בטומאת הגוף הכתוב מדבר".

כלומר: בפסוק כ"א גם כן נאמר: "ונפש כי תגע בכל טמא, בטֻמאת אדם, או בבהמה טמאה, או בכל שקץ טמא", בלשון נקבה, ואחר כך נאמר בלשון זכר: "ואכל מבשר זבח השלמים אשר לד'" ובסוף הפסוק שוב נאמר בלשון נקבה: "ונכרתה הנפש ההִוא מעמיה". אם כן אין פלא שגם בפסוק כ' שנאמר בו: "והנפש אשר תֹאכל בשר מזֶבַח השלמים אשר לד' וטֻמאתו עליו - ונכרתה הנפש ההִוא מעמיה", שבתחילתו ובסופו לשון נקבה, ובאמצעו לשון זכר הכוונה לאדם ולא לבשר.

3. מדוע פירשו חז"ל דווקא כך?

עדיין יש לשאול: גם אם ניתן לפרש את הפסוק על טמא שאכל בשר קדש טהור, מדוע לפרש דווקא כך?

תשובה לדבר כתב רש"י בפרשת אמֹר.

על הפסוק "אמֹר אֲלֵהֶם לדֹרֹתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני  ישראל לד' וטֻמְאתו עליו - ונכרתה הנפש ההוא מלפָנַי, אני ד'" (כב, ג) כתב רש"י: "וטמאתו עליו - וטומאת האדם עליו. יכול בבשר הכתוב מדבר, וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר? הרי כבר נאמר: 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל' (ויקרא ז, יט), אלא על כרחך ממשמעו אתה למד, במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר, וזהו האדם, שיש לו טהרה בטבילה".

כלומר: ממה שכתוב "וטמאתו עליו", משמע שהטומאה כעת עליו, אבל היא יכולה לרדת ממנו, וזה שייך רק בגוף האדם, שכאשר הוא טובל במקוה הטומאה יורדת ממנו. אבל בשר שנטמא אין מועילה לו טבילה במקוה כדי להיטהר מטומאתו.

תשובה נוספת כתב רש"י במסכת זבחים (מג ע"ב בד"ה "הואיל"): "בטומאת הגוף הכתוב מדבר, ומסתברא הכי, שהרי בטומאת הגוף היה עוסק והולך, וכבר פסק מלדבר בטומאת בשר, דהכי כתיב קרא: 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יֵאָכֵל', הרי טומאת בשר. 'והבשר כל טהור יֹאכַל בשר' פסק מטומאת בשר, והתחיל בטומאת הגוף. וסמיך ליה: 'והנפש אשר תאכל' וגו'".

ד. שאלות על חלקו השני של רש"י

על מה שכתב רש"י: "ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה, אלא חכמים למדוה בגזרה שוה", יש לשאול שלכאורה יש פסוקים מפורשים שבהם נאמר שטמא אסור לאכול בשר קדש!

כך נאמר ביולדת: "אשה כי תזריע וילדה זכר - וטמאה שבעת ימים, כימי נדת דְוֹתה תטמא. ושלֹשים יום ושלֹשת ימים תשב בדמי טהרה, בכל קֹדש לא תגע ואל המקדש לא תבֹא, עד מלֹאת ימי טהרה" (ויקרא יב, ב-ד).

וכך נאמר גם בבני אהרן: "איש איש מזרע אהרן, והוא צרוע או זב - בקדשים לא יֹאכל עד אשר יטהר. והנֹגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע. או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו, או באדם אשר יטמא לו, לכל טֻמאתו. נפש אשר תגע בו - וטמאה עד הערב, ולא יֹאכל מן הקדשים, כי אם רחץ בשרו במים" (ויקרא כב, ד-ו).

ה. תשובות לשאלות על חלקו השני של רש"י

רש"י בשני המקומות הסביר את הפסוקים כמתיחסים לאכילת תרומה, ולא לאכילת קדשים, ולכן לא קשות שאלות אלו!

ביולדת כתב רש"י (יב, ד): "בכל קדש וגו' - לרבות את התרומה, לפי שזו טבולת יום ארוך, שטבלה לסוף שבעה ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים, שלמחר תביא את כפרת טהרתה. לא תגע - אזהרה לאוכל, כמו ששנויה ביבמות (עה ע"א)".

ובפסוק ז' כתב: "והקריבו - למדך שאין מעכבה לאכול בקדשים אלא אחד מהם. ואי זה הוא? זה חטאת, שנאמר: 'וכפר עליה הכהן וטהרה', מי שהוא בא לכפר, בו הטהרה תלוייה.

וטהרה - מכלל שעד כאן קרוייה טמאה".

כלומר: לענין אכילת קדשים היא נחשבת טמאה ואסורה באכילתם עד שתביא את קרבן חטאתה.

בבני אהרן כתב רש"י (כב, ז): "ואחר יאכל מן הקדשים - נדרש ביבמות בתרומה, שמותר לאכלה בהערב השמש. מן הקדשים - ולא כל הקדשים"[1].

ו. הסבר חלקו השלישי של רש"י

בחלק השלישי כתב רש"י: "שלש כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף, ודרשוה רבותינו בשבועות (ז ע"א) אחת לכלל, ואחת לפרט, ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד, שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו". מה כוונתו?

ראשית יש להדגיש שבחלק מהדפוסים מצוינות נקודתיים לפני החלק השלישי, ונראה כאילו החלק השלישי מסביר את החלק השני. אבל באמת אין הדבר כן, אלא כמו שהסברנו, שבחלק השלישי רש"י בא לענות על השאלה מדוע התורה חוזרת שלש פעמים על כרת בטמא שאכל את הטהור.

כך כתב רש"י במסכת שבועות (ז ע"א): "שלש כריתות בשלמים - באוכלן בטומאה, אחת ב'אמֹר אל הכהנים': 'כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים' וגו' ואמרינן בזבחים בפרק רביעי (דף מה ע"ב) דהא 'יקרב' אכילה הוא, ומהו 'יקרב'? בראוי להקרבה שהוקדש בכלי. ושתים ב'צו את אהרן': 'והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים', וסמיך ליה: 'והנפש כי תגע בכל טמא', ובתרוייהו כתיב 'ונכרתה'.

אחת לכלל - ההיא ד'אל הקדשים', שכלל את הכל, ואחת מן השתים לפרט. ומדה זו נדרשת ב'תורת כהנים' בתחילת הספר: 'דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד' וכו' כיצד? 'והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים' וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם: מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח, אף כל קדשי מזבח, יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין עליהן משום טומאה"[2].

ז. מדוע התורה כתבה את האיסור דווקא על שלמים?

כתב ה"אזנים לתורה": "מזבח השלמים - הוא הדין באוכל קדשי קדשים בטומאה, אלא שהם נאכלים בעזרה, וחיב כרת כבר על הכניסה לעזרה בטומאה. ועוד שקדשי קדשים נאכלים לכהנים, וכהנים זריזים הם. לפיכך באה האזהרה בקדשים קלים, הנאכלים מחוץ לעזרה, על ידי הבעלים, שיהו זהירים מלאכול את הקדש בשעת טומאתם".

ח. מדוע על אכילת בשר טהור בטומאת הגוף חיבים כרת

ואילו על טומאת הבשר בטהרת הגוף אין חיבים כרת?

כתב ה"אזנים לתורה": "וטומאתו עליו - בטומאת הגוף הכתוב מדבר, אבל טהור שאכל את הטמא, אינו ענוש כרת. רש"י. הטעם מובן, שהטמא שאכל את הקֹדש, חילל את הקדוש לשם ד', וממילא גם את שמו יתברך, וכנאמר: 'ולא יחללו את שם קדשי' (כב, ב), ועיין שם ברש"י שהכתוב מדבר באוכל קֹדש בטומאת הגוף, ולפיכך הוא ענוש כרת. אבל טהור שאכל את הקֹדש שנטמא כבר אין בזה חילול הקֹדש כל כך, והוא רק באזהרה".

יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ושם נקריב את כל קרבנותינו.

[1] עיין במסכת מכות (יד ע"ב), שם אכן אמר ריש לקיש שטמא שאכל את הקדש אזהרתו מהפסוק: "בכל קדש לא תגע"! אבל רבי יוחנן חלק עליו והסביר את הפסוק בתרומה. עיין שם בכל הסוגיא שהאריכה בענין.

[2] שאל על כך רש"י: "ואם תאמר: למה אין נידונים בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט - שלמים אין מידי אחרינא לא?".

ענה רש"י: "משום דמרוחקין זה מזה בשני ענינים, וכך מפורש במנחות בפרק 'כל המנחות באות מצה' (דף נה ע"ב) דהיכא דפרט מרוחק מן הכלל נידון במדה זו 'ללמד על הכלל' וכו'".

עוד שאל רש"י: "ואם תאמר: מה בין זו למדת 'כלל ופרט וכלל שאתה דן כעין הפרט'?".

ענה רש"י: "הרבה יש. שמדת 'כעין הפרט' באה להוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים אחרים שאין כתובין בו, וזו באה לגלות על הפרט, ולא להוסיף עליו. ודברים רבים למדין במדה זו שאינן באין במדת 'כעין הפרט'. כגון בהבערה שאנו אומרים: 'לחלק יצאתה', ובמדה זו היא באה: הבערה בכלל היתה, ולמה יצאה? להקיש אליה ולגלות על כל הכלל, שכשם שחייב על הבערה בפני עצמה, כך חייב על כל אב מלאכה שבכלל בפני עצמו".

"ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם כו' - ואחת מן הכריתות האלו שהיא יתירה נכתבה לגלות על הטומאה הכתובה אצל עולה ויורד וסתמה הכתוב ולא פירש על איזו טומאה חייבתו תורה קרבן הופנה כרת ללמדך שלכפר על כרת זה הוא בא שהוא טומאת קדש.

(אם אינו ענין כו') לדברים שאינן נאכלין - כגון עצים של מערכה ולבונה וקטרת אם אכלן בטומאה חייב".

דברי רש"י אלו הובאו בפירוש החזקוני בפסוקנו, ועיין בהערה 71 על החזקוני בחומש "תורת חיים".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.