א. מבנה הפרשה

פרק י"א הוא יחידה אחת ארוכה, העוסקת בבעלי החיים הטהורים והטמאים. אולם יש בו שני חלקים:

חלקו הראשון (א-כג) עוסק בבעלי החיים המותרים והאסורים באכילה.

חלקו השני (כד-מז) עוסק בעיקרו בטומאה הנובעת ממותם של חלק מבעלי החיים (עיין רש"י פסוקים כ"ד וכ"ט).

ב. סיום הפרשה

אחרי ריבוי הפרטים בפרשה זו, מופיעים פסוקים המסיימים את הפרשה, ונותנים לה מימד כללי:

מג. "אל תשקצו את נפשֹתיכם בכל השֶרֶץ השֹרֵץ, ולא תטמאו בהם, ונטמֵתם בם.

מד. כי אני ד' אלקיכם, והתקדִשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשֹתיכם בכל השרץ הרֹמש על הארץ.

מה. כי אני ד' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, והייתם קדושים, כי קדוש אני".

כלומר: לא אוסף של פרטים יש כאן, אלא קדושה יש כאן, שמתבטאת בפרטים רבים.

ג. הסבר רש"י בסיום הפרשה

הוסיף על כך רש"י:

(מג) "ונטמתם בם - אם אתם מטמאין בהם בארץ, אף אני מטמא אתכם בעולם הבא ובישיבת מעלה.

(מד) כי אני ד' אלקיכם - כשם שאני קדוש, שאני ד' אלקיכם, כך והתקדשתם: קדשו עצמכם למטה.

והייתם קדשים - לפי שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא.

(מה) כי אני ד' המעלה אתכם - על מנת שתקבלו מצוותי העליתי אתכם.

דבר אחר: כי אני ד' המעלה אתכם, בכולן כתיב: 'הוצאתי', וכאן כתיב: 'המעלה', תנא דבי רבי ישמעאל: אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות, דיים, ומעליותא היא גבייהו, זהו לשון מעלה".

כלומר: מתוך שמירה על איסורי המאכלות אנו מתעלים גם בעולם הזה וגם בעולם הבא!

ד. הסבר רש"י בתחילת הפרשה

רש"י כתב דברים דומים גם בפתיחת הפרשה. על הפסוק "דברו אל בני ישראל לאמר: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" (ב), כתב רש"י: "זאת החיה - לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום, וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה, וגזר עליהם מצוות. ולאומות לא אסר כלום. משל לרופא שנכנס לבקר את החולה וכו', כדאיתא במדרש רבי תנחומא".

במדרש תנחומא (שמיני סימן ו) נאמר: "רבי תנחומא בן חנילאי אמר: התיר להם [לאומות העולם] את האיסורים ואת השקצים ואת הרמשים.

משל למה הדבר דומה? לרופא שהלך לבקר שני חולים.

ראה אחד מהם שהיה בסכנה, אמר לבני ביתו: 'תנו לו כל מאכל שהוא מבקש'.

ראה האחד שעתיד לחיות, אמר להם: 'כך וכך מאכל יאכל, וכך וכך לא יאכל'.

אמרו לרופא: מה זה? לזה אתה אומר: 'יאכל כל מאכל שהוא מבקש', ולאחר אמרת: 'לא יאכל כך וכך'.

אמר להם הרופא: לזה שהוא לחיים, אמרתי לו: 'זה אכול וזה לא תאכל', אבל אותו שהוא למיתה אמרתי להם: 'כל מה שהוא מבקש תנו לו, שאינו לחיים'.

וכך הקדוש ברוך הוא התיר לגויים השקצים והרמשים. אבל ישראל, שהם לחיים, אמר להם: 'והייתם קדושים כי קדוש אני' (ויקרא יא, מד), 'אל תשקצו את נפשותיכם' (שם, מג), 'את זה תאכלו' (שם, ט), ו'את זה לא תאכלו' (שם, ד), 'לא תִטמאו בהם ונטמתם בם' (שם, מג). למה? שהם לחיים, שנאמר: 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כלכם היום' (דברים ד, ד)".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.