הקדמה

נאמר בפרשתנו, בפרשת כהנים בעלי מומים (בפרק כ"א):

טז. "וידבר ד' אל משה לאמר:

יז. דבר אל אהרן לאמר: איש מזרעך לדֹרֹתם אשר יהיה בו מום - לא יקרב להקריב לחם אלקיו.

יח. כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, איש עור או פסח או חרֻם או שרוע.

יט. או איש אשר יהיה בו שבר רגל, או שבר יד.

כ. או גבן, או דק, או תבלֻל בעינו, או גרב, או ילפת, או מרוח אשך.

כא. כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ד', מום בו, את לחם אלקיו לא יגש להקריב.

כב. לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל.

כג. אך אל הפרכת לא יבא, ואל המזבח לא יגש, כי מום בו, ולא יחלל את מקדשי, כי אני ד' מקדשם.

כד. וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל".

בתחילת הפרשה נאמר רק: "דבר אל אהרן", ואילו בחתימתה נאמר: "וידבר משה אל אהרן, ואל בניו, ואל כל בני ישראל"!

יש לשאול: מדוע דבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל אם נצטוה לדבר רק אל אהרן?

עוד יש לשאול: מדוע באמת נצטוה משה בתחילת הפרשה לדבר רק אל אהרן? והרי הדברים שייכים גם לבניו!

שאלה זו מתחזקת לאור מה שכתוב בפרשיות הסמוכות, שבכולן נאמר: "דבר אל אהרן ואל בניו"!

1. פרשת כהנים טמאים

כך נאמר בפרשת כהנים טמאים (פרק כ"ב):

א. "וידבר ד' אל משה לאמר:

ב. דבר אל אהרן ואל בניו, וינזרו מקדשי בני ישראל, ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדִשים לי, אני ד'.

ג. אמר אלהם: לדֹרֹתיכם, כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לד' וטֻמאתו עליו - ונכרתה הנפש ההוא מלפני, אני ד'.

ד. איש איש מזרע אהרן, והוא צרוע או זב - בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר, והנֹגֵע בכל טמא נפש, או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע.

ה. או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו, או באדם אשר יטמא לו לכל טֻמאתו.

ו. נפש אשר תגע בו - וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים, כי אם רחץ בשרו במים.

ז. ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים, כי לחמו הוא".

בפרשה זו אמר ד' למשה לדבר אל אהרן ואל בניו!

2. איסור הקרבת קרבן בעל מום

כך נאמר גם בפרשת איסור הקרבת קרבן בעל מום, בהמשך פרק כ"ב:

יז. "וידבר ד' אל משה לאמר:

יח. דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל, ואמרת אלהם: איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לד' לעֹלה.

יט. לרצֹנכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים.

כ. כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם".

בפרשה זו אמר ד' למשה לדבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל!

כאשר אנו מתבוננים בפרשיות הקודמות, אנו מוצאים שגם בהן נאמר: "דבר אל אהרן ואל בניו", או: "צו את אהרן ואת בניו"!

3. פרשת העולה

בפרשת העולה, שבתחילת פרשת צו, נאמר (בפרק ו'):

א. "וידבר ד' אל משה לאמר:

ב. צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העֹלה, הוא העֹלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבֹּקר, ואש המזבח תוקד בו".

בפרשה זו אמר ד' למשה לדבר אל אהרן ואל בניו!

4. פרשת החטאת

בהמשך הפרשה שם, בפרשת החטאת, נאמר גם כן:

יז. "וידבר ד' אל משה לאמר:

יח. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר: זאת תורת החטאת: במקום אשר תשחט העֹלה תשחט החטאת לפני ד' קדש קדשים הוא".

גם בפרשה זו אמר ד' למשה לדבר אל אהרן ואל בניו!

5. פרשת שחוטי חוץ

בפרשת שחוטי חוץ, שבפרשת אחרי מות, נאמר (בפרק י"ז):

א. "וידבר ד' אל משה לאמר:

ב. דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם: זה הדבר אשר צוה ד' לאמר:

ג. איש איש מבית ישראל, אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה

ד. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לד' לפני משכן ד' - דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך, ונכרת האיש ההוא מקרב עמו".

בפרשה זו אמר ד' למשה לדבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל!

6. פרשת ברכת כהנים

גם בחומש במדבר, בפרשת ברכת כהנים, נאמר (בפרק ו'):

כב. "וידבר ד' אל משה לאמר:

כג. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר: כה תברכו את בני ישראל, אמור להם:

כד. יברכך ד', וישמרך.

כה. יאר ד' פניו אליך, ויחנך.

כו. ישא ד' פניו אליך, וישם לך שלום".

לסיכום:

רוב הפרשיות שנאמרו למשה שיאמר לאהרן, נאמר לו בהן שיאמר אותן גם לבניו של אהרן.

שתים מהן נאמר למשה שיאמר אותן גם לכל בני ישראל (שחוטי חוץ, ואיסור הקרבת קרבן בעל מום).

רק בפרשה אחת, בפרשת כהנים בעלי מומים, נאמר בתחילתה שמשה יאמר אותה לאהרן, ובסופה נאמר שמשה אמר אותה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל.

[יש להעיר שבתחילת פרשת אחרי מות (ויקרא טז, ב) נאמר גם כן: "ויאמר ד' אל משה: דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקֹדש, מבית לפרכת, אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות, כי בענן אראה על הכפרת". אבל שם כל הפרשה עוסקת רק בכהן הגדול, ולא בכהנים הדיוטים.

עוד יש להעיר שבתחילת פרשת בהעלתך (במדבר ח, א-ב) נאמר גם כן: "וידבר ד' אל משה לאמר: דבר אל אהרן ואמרת אליו: בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". ושם המצוה כשרה בכל הכהנים! עיין שם ברש"י ו"במשך חכמה", ועיין גם בספורנו וב"העמק דבר" ו"במשך חכמה" בפרשתנו כד, ג, ובהערות המהדיר לפירוש "בעל הטורים" בהערה 68].

מה הטעם?

א. הסבר הרמב"ן

1. הסבר הרמב"ן על פרשת כהנים בעלי מום

כתב הרמב"ן (כא, יז): "דבר אל אהרן איש מזרעך - לא אמר בכאן: 'דבר אל אהרן ואל בניו', כאשר יאמר בפרשיות כלן. והטעם, כי שם ציוה בפרשיות הקרבנות: 'זאת תורת העולה' (לעיל ו, ב), ו'זאת תורת החטאת' (שם פסוק יח) והאשם, וכיוצא בזה.

אבל בכאן, אם אמר: 'דבר אל אהרן ואל בניו', ראוי שיאמר: 'איש מכם לדורותיכם', ולא ירצה להזהיר את אהרן עצמו בתורת המומין, כי אהרן קדוש ד', כולו יפה, ומום לא יהיה בו. אבל יזהירנו על זרעו, שֶיוֹרֵם ויזהיר אותם לדורותם...

ואמר בסוף הפרשה (כא, כד): 'וידבר משה אל אהרן ואל בניו', שרצה משה להזהיר גם את בניו שיקחו מפיו תורה, ואמר כן לבני ישראל, להזהיר בית דין של ישראל על כך".

הסביר הרמב"ן שאכן פרשת כהנים בעלי מומים נאמרה גם לבני אהרן, וגם לבני ישראל, כדי שגם בית דין של ישראל יזהרו שכהנים בעלי מומים לא יעבדו במשכן, אבל ד' שינה את הסגנון בתחילת הפרשה, כדי שלא ישמע כאילו חס ושלום שייך שאהרן, קדוש ד', יהיה בעל מום.

2. הסבר הרמב"ן על פרשת כהנים טמאים

עוד כתב הרמב"ן שם: "ובפרשת הטומאה בסמוך: 'דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל' (להלן כב, ב), כי יתכן שגם באהרן ארע טומאת המגע במת, או בשרץ. וכאשר בא להזכיר הצרעת והזוב, חזר ואמר: 'איש איש מזרע אהרן' (שם, ד), כי לא יארע זה בגופו, כי מלאך ד' צב-אות הוא".

כלומר: הרמב"ן הסביר שבפרשת כהנים טמאים כן נאמר: "דבר אל אהרן ואל בניו", כיון שגם אהרן יכול להיטמא במת, או בשרץ. אבל ד' שינה את הסגנון באמצע הפרשה ההיא, כאשר דבר על הצרעת והזיבה, ואמר: "איש איש מזרע אהרן", כדי שלא ישמע כאילו חס ושלום אהרן עצמו יהיה מצורע או זב!

3. הסברי הרמב"ן לדברי חז"ל ב"תורת כהנים"

עוד כתב הרמב"ן שם: "וב'תורת כהנים' (ג, ה) מצאתי: '[כי] כל איש [אשר בו מום]' (כא, יח) מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: זרע אהרן - אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין? תלמוד לומר: 'כי כל איש אשר בו מום'.

וכן שנו שם (ד, א): 'זרע אהרן' (כב, ד) - אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין? תלמוד לומר: 'והוא צרוע או זב'.

ופירוש 'אהרן עצמו': הכהן הגדול תחתיו מבניו, כי בעבור שהתיר האנינות לכהן גדול, אולי יתיר לו המום והצרעת, והוצרך לרבותו.

או שתרמוז דין אהרן עצמו, כי לא תסמוך התורה באזהרותיה על הנס, אבל כסתה על אהרן לכבודו, ולרמוז לנו שלא יארע לו כן".

הרמב"ן כתב שחז"ל ב"תורת כהנים" ריבו מהמלים "כל איש" גם את אהרן - שאם הוא יהיה בעל מום הוא יהיה פסול לעבודה. כמו כן הם ריבו מהמלים "והוא צרוע" שאם אהרן יהיה צרוע או זב הוא יהיה פסול לעבודה. לכאורה לימודים אלו  סותרים את מה שהסביר הרמב"ן שלא שייך שאהרן יהיה בעל מום, או צרוע או זב!

ענה הרמב"ן על כך שתי תשובות:

א. הכוונה של חז"ל במה שהם ריבו את אהרן, אינה מתיחסת לאהרן עצמו, אלא רק לכהנים הגדולים שיהיו אחרי אהרן, שאליהם התכוונו חז"ל באמרם "אהרן". והחידוש הוא שכיון שהתורה התירה לכהן גדול לעבוד כאשר הוא אונן, היינו חושבים שאולי התורה התירה לכהן גדול לעבוד גם כאשר הוא בעל מום, או צרוע, או זב. לכן אמרה התורה שאסור לכהן גדול לעבוד כאשר הוא בעל מום, או צרוע, או זב.

ב. הכוונה של חז"ל במה שהם ריבו את אהרן, מתיחסת לאהרן עצמו, כיון שהתורה לא תסמוך על הנס, ובדרך הטבע שייך שאהרן יהיה ח"ו בעל מום, או צרוע או זב. אבל אף על פי כן התורה רק רמזה זאת, ולא כתבה זאת בפירוש, כדי שלא ישמע כאילו חס ושלום יקרה כן באהרן, אלא להיפך, כדי לרמוז לנו שלא יקרה כן באהרן, לרוב קדושתו.

ב. הסבר "אור החיים" הקדוש

גם "אור החיים" הקדוש (כא, יז) כתב דברים דומים לדברי הרמב"ן, ועוד הוסיף עליו:

"איש מזרעך - לא אמר כסדר שאמר בתחילת הפרשה, ולא כסדר שאמר בפרשה שאחריה: 'דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו', ולא כסדר יין ושכר, שאמר: 'אתה ובניך'.

ואולי כי נתכוון ד' במתק לשונו לומר שאהרן ובניו מובטחים מכל המומין האמורים בפרשה. לזה לא הזכיר לא הוא, ולא בניו, אלא: 'זרעך'".

"אור החיים" הקדוש הוסיף שבעוד שתי פרשיות בתורה נאמרה התיחסות לבני אהרן, בלשון אחרת.

באיסור הכהנים להיטמא למתים נאמר בתחילת פרשתנו (בפרק כ"א):

א. "ויאמר ד' אל משה: אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם: לנפש לא יטמא בעמיו.

ב. כי אם לשארו הקרֹב אליו, לאמו ולאביו, ולבנו ולבתו ולאחיו.

ג. ולאחֹתו הבתולה הקרובה אליו, אשר לא היתה לאיש, לה יטמא".

בפרשת איסור שתיית יין נאמר (בפרק י'):

ח. "וידבר ד' אל אהרן לאמר:

ט. יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך, בבֹאכם אל אהל מועד, ולא תמֻתו, חקת עולם לדֹרֹתיכם.

י. ולהבדיל בין הקֹדש ובין החֹל ובין הטמא ובין הטהור".

אבל בפרשתנו לא נאמר כן, אלא: "דבר אל אהרן לאמר: איש מזרעך לדֹרֹתם אשר יהיה בו מום - לא יקרב להקריב לחם אלקיו". כדי להדגיש שלא רק שאהרן לא יהיה בעל מום, אלא גם בניו, אלעזר ואיתמר, לא יהיו בעלי מומים!

המשיך "אור החיים" הקדוש ושאל: "והגם שגם בניו יקראו: 'זרעך'"!

וענה: "אף על פי כן ממה ששינה, העירך כי על הבאים אחריהם הוא אומר".

כלומר: אף על פי שהמלה "זרעך" מתיחסת גם לבני אהרן, אבל כיון שהתורה שינתה ממנהגה, שבדרך כלל היא כותבת: "אתה ובניך", וכאן היא כתבה: "זרעך", היא באה לרמוז שאין הכוונה לבני אהרן עצמם, אלעזר ואיתמר,  אלא רק לזרעם, שיבוא אחריהם.

עוד הוסיף "אור החיים" הקדוש וכתב: "ודקדק גם כן לומר: 'מזרעך', הבטיחך שלא יפול המום בכולם, אלא במקצתם".

כלומר: שגם לעתיד, ששייך שיהיו כהנים בעלי מומים - הם יהיו מועטים.

יהי רצון שנזהר תמיד בלשוננו ולא ישמע מפינו שום דבר גנאי, במיוחד לא על הצדיקים, ונזכה לראות בקרוב בבנין בית המקדש ובחזרת עבודת הכהנים לתוכו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.