הסברו המיוחד של הרמב"ן לפסוק "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת"

הקדמה

על הפסוק "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, מות יומת" (ויקרא כז, כט) כתב הרמב"ן הסבר מיוחד על פי הפשט, ועל פיו הסביר מספר פרשות בספרי הנביאים.

א. הסבר רש"י

בתחילת דבריו הביא הרמב"ן את דברי רש"י והעיר עליהם: "כל חרם אשר יחרם מן האדם - היוצא ליהרג ואמר אחד: 'ערכו עלי' - לא אמר כלום. 'מות יומת' - הרי הוא הולך למות, לפיכך: 'לא יפדה', אין לו דמים ולא ערך. לשון רש"י.

ורבותינו נחלקו בדבר (ערכין ו ע"ב), ויש מהם אומרים שהוא אזהרה לחייבי מיתות שאין לוקחין מהן כופר לפטרן. ויתכן שהזכיר זה בכאן, לומר שלא יתן ממון לד' כשאר החרמים ויפטר".

ב. הסבר הרמב"ן על פי הפשט

אחר כך הוסיף הרמב"ן: "ועל דרך הפשט, יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו, בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו, הוא קודש לד', שהן חרמים לכהנים ואין להם פדיון, אבל המחרים מן האדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר: 'אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם' (במדבר כא, ב) - ימותו כל האדם הנמצא בהם. והטעם: שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם".

ג. הסבר הריגת אנשי יבש גלעד

על פי זה הסביר הרמב"ן: "ומצינו אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה (שופטים כא, ח-ט), וכתיב: 'וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל, ויצוו אותם לאמר: לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב' (שם, י), ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה! ופינחס היה שם (כ, כח), ועל פיו נעשה כל הענין ההוא!

ועוד מצאתי באגדה בילמדנו (ילקוט שמעוני שופטים רמז עו): תניא: רבי עקיבא אומר: 'החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה'. ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל, או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל, שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה, והוא חיובן של אנשי יבש גלעד".

ד. הסבר מחשבתו של שאול להרוג את יהונתן בנו

עוד הוסיף הרמב"ן: "והוא חיובן של אנשי יבש גלעד, ושל יהונתן, שאמר לו אביו: 'כה יעשה אלקים וכה יוסיף, כי מות תמות יונתן' (שמ"א יד, מד), ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה".

ה. הסבר מחשבתו של יפתח להרוג את בתו

על פי זה הסביר הרמב"ן גם את טעותו של יפתח: "וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקים להמית אנשים, או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח - יחול הנדר. ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם, או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לד' - חס וחלילה. ולכך אמר בבראשית רבה (ס, ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב, ונענש בדמה".

ו. הסבר הראב"ע על דבריו של יפתח להרוג את בתו והסתייגות הרמב"ן מדבריו

הוסיף הרמב"ן וכתב: "ואל תהיה נפתה בהבלי רבי אברהם האומר כי פירוש 'והעליתיהו עולה' (שופטים יא, לא): 'או והעליתיהו', לומר: אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה - והיה לד' קודש, שיהיה פרוש מדרכי העולם, לעמוד לשרת בשם ד' בתפילה והודות לאלקים. ואם יהיה דבר ראוי ליקרב - אעלנו עולה. ועשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם, וכלכלה כל ימיה, ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה".

ז. הסתייגות הרמב"ן מדברי הראב"ע

כתב על כך הרמב"ן: "ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לד' - איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל, שאמרה אמו: 'ונתתיו לד'' (שמ"א א, יא) והיה משרת בבית ד', לא פרוש. וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה. ואם הדבר כן, היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן, וח"ו שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ד' בטהרה. אבל הדבר כפשוטו, וטעותו היה ממה שאמרתי".

ח. כיצד ניתן לפרש על פי הפשט בניגוד להסבר חז"ל?

הרמב"ן כמובן הרגיש שדבריו מחודשים, והם בניגוד להסבר הגמרא שהובאה בתחילת דבריו. מצד שני הביא הרמב"ן ראיה לדבריו מהמדרש בילמדנו.

הסביר הרמב"ן: "ולדעת רבותינו ז"ל יתכן שיהיה הכתוב הזה כולל דברים רבים, כמו: 'לא תאכלו על הדם' (לעיל יט, כו), וכמו: 'לא יומתו אבות על בנים' (דברים כד, טז), שהם דורשים אותו בפסול עדות הקרובים (סנהדרין כז ע"ב), והכתוב אומר בו עוד: 'ואת בני המכים לא המית, ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ד' לאמר: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות' (מל"ב יד, ו). וכן זה יכלול דין המעריך מחוייבי מיתה, ודין מי שמחרימים אותו בעת הכיבוש, כמו שאמרנו, והעובר על החרם של בית דין הגדול או של מלך ישראל, כענין מעשה שאול.

וזהו שנאמר שם: 'ויפדו העם את יהונתן ולא מת' (שמ"א יד, מה), כי כלפי מה שאמרה בו תורה: 'לא יפדה מות יומת', אמר שם: 'ויפדו העם את יונתן ולא מת', כי בעבור שאירע נס על ידו ידעו כי בשוגג עשה. וזה טעם: 'אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל' (שם), וכן תרגם יונתן בן עוזיאל: 'ארי קדם ד' גלי דבשלו עבד יומא דין, ופרק עמא ית יונתן'".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.