הקדמה

         חומש ויקרא בכלל, ופרשת ויקרא בפרט, נראים לאנשים כדבר הקשה ביותר שיש בתורה. וכבר כתב הרמב"ם בפירוש המשניות בהקדמתו למסכת זבחים: "דבר זה, כלומר: הקרבנות, כבר אבד בעוונותינו שרבו, ואין מעיינים בו כי אם מעטים מבני אדם, ואין עניניו נזכרים תכופות לפני האדם שיזכרם אף על פי שכבר עיין בהם, כיון שאין שם מעשה הגורם חזרתו, ואין בני אדם שואלים על שום דבר מהם כלל, עד שהושוו בהם החכם הגדול והסכל שבהמון. והרי רוב התלמידים אינם יודעים מן הקרבנות אפילו מה שנאמרו בו מקראות מרובים".

         מאמר זה בא לבאר את המבנה של פרשת ויקרא. הוא מראה את המבנה של פרשת ויקרא באופן כללי ובאופן מפורט, ומהן הסיבות למבנה זה. מתוך כך עולה שהפרשה מסודרת להפליא, וקל מאד להבין אותה, וגם לזכור אותה!

א. מבנה הפרשה

         החלוקה לפרקים א', ב', ג', ד', נכונה, ויכולה לסייע לזכירת מבנה הפרשה, אף שנעשתה על ידי גוי[1], אבל פרק ה' היה צריך להיות מחולק לשניים, כפי שיבואר בסמוך.

         החלוקה באופן כללי היא כזו:

         פרק א – עולה.

         פרק ב – מנחה.

         פרק ג – שלמים.

         פרק ד – חטאת.

         פרק ה (1) – עולה ויורד.

         פרק ה (2) – אשם.

באופן יותר מפורט החלוקה היא כזו:

פרק א – עולה

1. א – ב פתיחה
2. ג – ט  עולת בקר
3. י – יג עולת צאן
4. יד – יז עולת עוף

פרק ב – מנחה

1. א – ג מנחת סולת
2. ד מנחת מאפה תנור
3. ה – ו מנחת מחבת
4. ז מנחת מרחשת
5. ח – יג דינים כלליים במנחות
6. יד – טז מנחת העומר

פרק ג – שלמים

1. א – ה שלמי בקר
2. ו – יא שלמי כשב
3. יב – יז שלמי עז

פרק ד – חטאת

1. א – יב פר כהן משיח
2. יג – כא פר העלם דבר של ציבור
3. כב – כו שעיר נשיא
4. כז – לא שעירת יחיד
5. לב – לה כבשת יחיד

פרק ה (1) – עולה ויורד

1. א – ד  העבירות שעליהן מביאים קרבן עולה ויורד
2. ה   חובת הוידוי
3. ו        הקרבן בעשיר: נקבה מן הצאן לחטאת
4. ז – י  קרבן עני: שתי צפרים – אחת לחטאת ואחת לעולה
5. יא – יג הקרבן בדלי דלות: מנחה

פרק ה (2) – אשם

1. יד – טז אשם מעילות
2. יז – יט אשם תלוי
3. כ – כו אשם גזלות

ב. מדוע סודרה הפרשה בצורה זו?

         התבוננות במבנה הפרשה מגלה מספר נקודות:

1. הפרשה מחולקת לשני חלקים

         אמנם לעיל חולקה הפרשה לששה חלקים, וכל חלק עסק בקרבן אחר, אבל באופן כללי יותר הפרשה מחולקת לשני חלקים: החלק הראשון של הפרשה – פרקים א', ב', ג' – עוסק בקרבנות נדבה, ואילו החלק השני של הפרשה – פרקים ד', ה' – עוסק בקרבנות חובה שבאים על חטא.

         כך כתב הרמב"ן בפרשת צו (ויקרא ו, יח): "היה הציווי בסדר ויקרא: עולה ומנחה וזבח השלמים, והחטאת והאשם, כי בתחילה דיבר בקרבנות הנדבה, ואחרי כן בקרבנות החובה על חטא"[2]. וכבר חילקו חז"ל בספרא את הפרשה לשני החלקים: "דיבורא דנדבה" (בראש פרק א') ו"דיבורא דחובה" (בראש פרק ד').

         על הסיבה לסדר זה כתב האברבנאל (ד, א): "לפי שמידתו של הקב"ה היא לפתוח במדה טובה, ואחריה במדת פורענות"[3].

2. סדר הקרבנות בכל אחד מהחלקים בפרשה

         א. קרבנות הנדבה פותחים בעולה, שהיא קדש קדשים וכולה למזבח (א, ט ועוד), אחר כך מנחה, שגם היא קדש קדשים, אך רק הקומץ והלבונה עולים למזבח, והשאר נאכל לכהנים (ב, ב-ג ועוד), ובסוף השלמים, שהם קדשים קלים, וחלקם למזבח, חלקם לכהנים וחלקם לבעלים (רש"י ג, א ועיין זבחים פ"י משניות ב-ד).

         ב. קרבנות החובה פותחים בחטאת קבועה, אחר כך קרבן עולה ויורד שגם הוא חטאת (כמו שיבואר בסמוך), ואחר כך אשם, מפני שחטאת מקודשת מאשם, שדם החטאת ניתן על ארבע קרנות, ואילו דם האשם ניתן רק בשתי מתנות שהן ארבע, ולכן קודמת לו בהקרבה (זבחים פ"י מ"ב).

3. סדר בעלי החיים בכל אחד מסוגי הקרבנות

         כל אחד מסוגי הקרבנות המובאים מבעלי החיים, מסודר לפי גודל בעלי החיים וחשיבותם:

בעולה: תחילה בקר, אחר כך צאן, ובסוף עוף[4].

בשלמים: תחילה בקר, אחר כך כשב ובסוף עז[5].

         על הסיבה להפרדה בין כשב לעז בשלמים, בניגוד לעולה, שבה נאמרה רק פרשה אחת על עולת צאן, כתב רש"י (ג, ז): "לפי שיש באימורי הכשב מה שאין באימורי העז, שכשב אלייתו קריבה, לכך נחלקו לשתי פרשיות".

         יש לציין שברש"י נמצאת תשובה גם לשאלה נוספת: מדוע הוקדם הכשב לעז? התשובה היא שבכשב מקריבים למזבח אבר נוסף שאין מקריבים בעז: האליה.

בחטאת: תחילה בקר, אחר כך שעיר, אחר כך שעירה ואחר כך כבשה.

על הסיבה להקדמת שעיר ושעירה לכבשה בחטאת, בניגוד לשלמים, עיין במאמר "מדוע בחטאת הוקדמה השעירה לכבשה, שלא כמו בעולה ובשלמים?".

בקרבן עולה ויורד: תחילה צאן, אחר כך עוף ובסוף מנחה.

בקרבן אשם: בכל האשמות הנזכרים בפרשתנו מביאים איל.

4. סדר המנחות

         במנחות הסדר עולה מהפחות חשוב ליותר חשוב: תחילה מנחת סלת, שהיא אינה אפויה כלל (רש"י ב, א). אחר כך מנחת מאפה תנור, שהיא אפויה בתנור בצורה פשוטה. אחר כך מנחת מחבת, שהיא מטוגנת בשמן בכלי שאינו עמוק (רש"י ב, ה). אחר כך מנחת מרחשת, שהיא מטוגנת בשמן בכלי עמוק (רש"י ב, ז).

         סדר זה הפוך מסדר בעלי החיים בכל אחד מהקרבנות הקודמים, שבהם הבהמה היותר חשובה היתה ראשונה. מדוע שונה סדר המנחות מסדר הקרבנות הקודמים?

         נראה לומר שכיון שדרכו של עני להביא מנחה (עיין רש"י ב, א), לכן סודרו המנחות מהפחותה אל המשובחת[6].

סיום

         מאמר זה סקר את מבנה פרשת ויקרא והסביר מדוע היא סודרה כך. יהי רצון שלימוד זה יחשב לנו כאילו הקרבנו קרבנות, ובמהרה נזכה לבנין בית המקדש, ושם נעשה את כל קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם.

[1] עיין בהקדמה לתנ"ך קורן.

[2] עיין גם ברמב"ן בהקדמתו לחומש ויקרא: "מתחילה ציוה בקרבנות הנדבה... ואחרי כן בקרבנות החטא". עיין גם ברש"י א, ב; ב, א, אבל הוא התיחס רק לעולה ולמנחה.

[3] א. עיין שם שהביא ראיה מדברי הכהן אל האשה שנסתרה וחשודה כסוטה (במדבר ה, יט-כ), ומהברכות והקללות בפרשת בחקותי ובפרשת כי תבוא. עוד יש להוסיף את מה שכתב רש"י בפרשת בהעלותך (ט, א): "בחדש הראשון – פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר [וזו בניסן]... ולמה לא פתח בזו? מפני שהיא גנותן של ישראל". כך גם בפרשתנו לא רצתה התורה לפתוח בגנותן של ישראל כשחוטאים, ולכן פתחה בקרבנות נדבה. ועיין במאמר "מדוע נשתעבדו ישראל במצרים? לשיטת הרד"ק והספורנו" בספרי "הדר התורה" פרשת שמות פ"ג ובהערות, שם ציינתי למקומות רבים שהוסברו על פי יסוד זה. ועיין עוד במאמר  "השוואה בין פר כהן משיח לפר העלם דבר של ציבור" סוף פ"א.

ב. סדר הקרבנות בפרק "איזהו מקומן של זבחים" (זבחים פ"ה) שונה מהסדר בפרשתנו, וסיבת הדבר מבוארת לקמן בפרשת צו, במאמר "מבנה פרשת צו והיחס בינה לפרשת ויקרא ולפרק ה' בזבחים".

[4] עיין בזבחים (צ ע"א): "פרים קודמין לאילים, ואילים קודמין לכבשים, כבשים לשעירים". ושם בדף פט ע"א אמרו: "המעשר קודם לעופות".

[5] עיין בהערה הקודמת.

[6] ועיין טעם נוסף במאמר "פרשת קרבן מנחה" ח"א פ"א.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.