הקדמה

בפרשת אמֹר (ויקרא כג, טו-טז) מצווה התורה:

"וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה.

עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמִשים יום, והקרבתם מנחה חדשה לד'".

יש לשאול מספר שאלות על פסוקים אלו:

1. מה טעמה של מצוה זו? מה הענין לספור ולברך בכל יום על הספירה?
2. האם כל המצוה היא רק הספירה, או שהיא מלמדת אותנו שעלינו לעשות דברים נוספים?
3. מדוע כתבה התורה "ממחרת השבת", ולא כתבה "ביום ששה עשר לחדש הזה"? כשם שאמרה לפני כן (בפסוקים ה-ו): "בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לד'. ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות לד'"!
4. מדוע המצוה מתחילה ביום זה דווקא?
5. מדוע תלתה התורה את הספירה בהבאת העומר?
6. הרי כתוב "תספרו חמשים יום", ומדוע אין אנו מונים אלא ארבעים ותשעה יום?
7. מדוע ציוותה התורה לספור גם ימים וגם שבועות?
8. אם הספירה היא לקראת חג השבועות - מדוע הספירה עולה ואינה יורדת?

ראשונים ואחרונים עסקו בשאלות אלו ובעיקר בשאלה מה טעמה של מצוה זו, ואמרו הסברים רבים, שניתן לחלקם לשני סוגים עיקריים:

א. הסברים שמשמעותם התכוננות למתן תורה.

ב. הסברים חקלאיים.

מאמר קצר זה יביא רק את הטעם המפורסם וידון בו.

א. הסבר המדרש ומספר ראשונים: השתוקקות בני ישראל למתן תורה

כתב "שבלי הלקט" (ערוגה שמינית סימן רלו) בשם מדרש: "למה תלה הכתוב יום חג השבועות בספירה, מה שאין כן בכל המועדות? לפי שכשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים, נתבשרו שהם עתידים לקבל את התורה לסוף חמישים יום ליציאתם, שנאמר: 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה' (שמות ג, יב). הרי נו"ן של 'תעבדון' יתירה, לומר לך לקץ חמישים יום תעבדון את האלקים, שתקבלו את התורה. וישראל מרוב חיבה היו מונים בכל יום ויום ואומרים: 'הרי עבר יום אחד', ו'יום שני', וכן כולם, שהיה נראה בעיניהן זמן ארוך מתוך חיבתן הגדולה על הדבר. לכן הספירה נקבעה לדורות".

כעין זה כתב גם האבודרהם בשם המדרש, בצירוף משל: "משל לאחד שהיה חבוש בבית האסורים וצעק למלך להתירו, וקבע לו המלך זמן להתירו ולתת לו בתו, והיה מונה והולך עד בוא הזמן. כך עשו ישראל בצאתם ממצרים".

כעין זה כתב גם הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ח"ג פמ"ג) בדברו על החגים: "ושבועות הוא יום מתן תורה, ומגדולת אותו היום ורוממותו נספרו הימים מן הראשון לחגים ועד לו כמי שמצפה לבוא האהוב בבני אדם אליו, שהוא סופר את הימים בשעות. וזהו טעם ספירת העומר מיום נתוקם ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה המטרה והתכלית של יציאתם – 'ואביא אתכם אלי' (שמות יט, ד)".

טעמו של הרמב"ם דומה לטעם שהביאו המפרשים בשם המדרש, אך הרמב"ם לא כתב שהספירה היא זכר למה שמנו בני ישראל ביציאתם ממצרים, אלא לרוממות חג השבועות.

יש לשאול על המדרש ועל המפרשים, שלפי דבריהם אין שום קשר בין הספירה לבין הבאת מנחת העומר, והתורה תלתה את הספירה בעומר, באומרה: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה"!

עוד יש לשאול שלפי דבריהם היינו צריכים לספור מיום ראשון של פסח, שבו יצאנו ממצרים, ולא מיום שני!

על שתי שאלות אלו ועל שאלה נוספת עמד ספר החינוך, שהלך בעקבות הרמב"ם והרחיב את דבריו.

ב. שאלות ספר החינוך ותשובותיו

כתב ספר החינוך (מצוה שו): "לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ... והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה... שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים, והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם יותר מן החרות מעבדות... ומפני כן כי היא כל עיקרן של ישראל, ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות. כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.

וזה שאנו מונין לעומר, כלומר: 'כך וכך ימים עברו מן המנין', ואין אנו מונין 'כך וכך ימים יש לנו לזמן' – כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת.

ואל יקשה עליך לומר: אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים – לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו.

ואם תשאל: אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת, ולא מיום ראשון?

התשובה היא כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול, והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת ד' על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום השני מיד.

ואין לומר: 'היום כך וכך ימים ליום שני של פסח' – שלא יהיה חשבון ראוי לומר 'ליום שני', ועל כן הותקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד, שבו זכר שאנו מאמינים כי ד' ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם, ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו".

לפי החינוך לא נצטוינו למנות מיום ראשון של פסח כדי שלא לערב שום דבר בשמחה של יציאת מצרים, והספירה היא לעומר מפני שלא ראוי למנות ליום שני של פסח, ולכן מונים למעשה הנעשה ביום זה.

ג. תשובות לשאלות נוספות על פי דברי ספר החינוך

לפי החינוך ניתן ליישב באופן נפלא שאלה נוספת, שהחינוך לא שאל: מדוע כתבה התורה "ממחרת השבת", ולא כתבה "ביום ששה עשר לחדש הזה"? כשם שאמרה לפני כן (בפסוקים ה-ו): "בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לד'. ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות לד'"! אלא שהסיבה שבגללה מתחילים לספור ביום זה היא שיום זה הוא היום הראשון לאחר השבת, שכבר רצינו לספור בה, אלא שלא ספרנו בה כדי שלא לערב שום דבר בשמחה של יציאת מצרים, אבל ממחרתה כבר אפשר לספור!

כמו כן מובן לפי החינוך מדוע כתוב "תספרו חמשים יום" שהקשו על כך ראשונים רבים: "כיון דקרא קאמר 'תספרו חמשים יום', למה אין אנו מונין אלא תשע וארבעים יום?" וענו על כך בדרכים שונות. לפי החינוך ההשתוקקות היא ליום החמישים, אך את היום המיוחל עצמו לא סופרים!

כעין זה כתב מהר"י כ"ץ בהגהותיו ל"פענח רזא".

ה"פענח רזא" שאל: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום – וקשה: הלא אין סופרים כי אם מ"ט יום!"

כתב על כך מהר"י כ"ץ: "ולי נראה דהכי קאמר: 'תספרו חמשים יום', כלומר תכלית ומכוון הספירה של מ"ט יום שציויתי לכם, הוא ליום חמשים, שתהיו מצפים ומקוים ליום הקדושה וקניית המדרגה העליונה, לכן תספרו אליו. ולא שיספרו גם היום ההוא, רק שיכוונו המספר של מ"ט עד החמישים הקדוש לד' ותכליתו".

סיום

אחי הרב יגאל שליט"א הוסיף שכמו שבפסח רק יצאנו לחירות ועדיין לא הגענו לשלמות, שכן בשלב זה לא קבלנו עדיין את התורה, לא בנינו משכן, ולא הגענו לארץ ישראל, אף על פי כן צריך לחגוג יום זה כיום טוב, ולהודות לד' בהלל ובשמחה, ולא רק זאת, אלא שספר החינוך הסביר שלכן לא מתחילים ביום זה את הספירה שמבטאת את ההשתוקקות לשלב הבא – מתן תורה – כדי שלא לערב שום דבר שגורם לחוסר שמחה, כך יש ללמוד מכאן ליום העצמאות: אף על פי שביום העצמאות השגנו רק את החירות, ועדיין לא הגענו לשלמות, שכן בשלב זה עדיין לא זכינו למלכות משיח בן דוד, ולא לבנין בית המקדש, אף על פי כן צריך להודות לד' בהלל ובשמחה.

עוד יש להוסיף שכשם שכתב ספר החינוך על יציאת מצרים, "שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת ד' על בני האדם", כך גם בחזרתנו לארצנו ובהקמת מדינתנו אחרי כאלפיים שנות גלות, כהבטחת התורה בפרשת נצבים (דברים ל, ג-ה) וכהבטחת הנביאים, התברר לכל העולם שד' משגיח על בני האדם, ובמיוחד על עם ישראל, וכמו שנאמר בתפילה בסיום תפילת העקדה: "קבץ נפוצות קוויך מארבע כנפות הארץ, יכירו וידעו כל באי עולם כי אתה הוא האלקים לבדך לכל ממלכות הארץ".

וכן נאמר בתפילת "והוא רחום" הנאמרת בימים שני וחמישי: "אבינו, אב הרחמן, הראנו אות לטובה, וקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ, יכירו וידעו כל הגוים כי אתה ד' אלקינו".

ידוע שבעקבות הקמת המדינה נאלצו הנוצרים לשנות את עיקרי ה"אמונה" שלהם, שכאילו ד' עזב את עם ישראל (עיין חגיגה ה ע"ב) ועם ישראל לעולם לא ישוב לשלוט בארץ ישראל, ח"ו.

יהי רצון שכשם שזכינו לאתחלתא דגאולה, כך נזכה לגאולה השלמה בביאת מלך המשיח ובבנין בית המקדש, ושם נזכה להקריב את כל הקרבנות, כולל קרבן העמר ושתי הלחם.

[ועיין בהרחבה במאמר בשם זה בחוברת "שמעתין" 171 (טבת - אדר תשס"ח) ובספרי "הדר התורה" ויקרא בפרשת אמר.]

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.