הקדמה
התורה אומרת בפרק טו:
יט. ואשה כי תהיה זבה, דם יהיה זֹבה בבשרה, שבעת ימים תהיה בנדתה, וכל הנגע בה יטמא עד הערב.
כ. וכל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא, וכל אשר תשב עליו יטמא.
כא. וכל הנגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב.
כב. וכל הנֹגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב.
כה. ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה, או כי תזוב על נדתה, כל ימי זוב טמאתה כימי נדתה תהיה, טמאה הִוא.
כו. כל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה, וכל הכלי אשר תשב עליו טמא יהיה כטמאת נדתה.
כז. וכל הנוגע בם יטמא, וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב.
כח. ואם טהרה מזובה, וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר.
כט. וביום השמיני תקח לה שתי תֹרים או שני בני יונה, והביאה אותם אל הכהן, אל פתח אהל מועד.
ל. ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עֹלה, וכפר עליה הכהן לפני ד' מזוב טמאתה.
ההבדל בין דיני האשה הנזכרת בפסוקים הראשונים לדיני האשה הנזכרת בפסוקים האחרונים ברור, שהראשונה אינה צריכה לספור שבעה נקיים ואינה צריכה להביא קרבן, ואילו השניה צריכה לספור שבעה נקיים וצריכה להביא קרבן. אבל באיזו מציאות בדיוק מדובר בפסוקים הראשונים ובאיזו מציאות בדיוק מדובר בפסוקים האחרונים אינו ברור מספיק.
יש להוסיף שהתורה אומרת על האשה הראשונה: "ואשה כי תהיה זבה", אבל חז"ל קראו לאשה הראשונה "נדה", ולאשה השניה קראו: "זבה".
א. הסבר רש"י
פירש רש"י (בפסוק כ"ה):
"ימים רבים - שלשה ימים.
בלא עת נדתה - אחר שיצאו שבעת ימי נדתה.
או כי תזוב - את שלשת הימים הללו.
על נדתה - מופלג מנדתה יום אחד, זו היא זבה, ומשפטה חרוץ בפרשה זו, ולא כדת הנדה, שזו טעונה ספירת שבעה נקיים וקרבן, והנדה אינה טעונה ספירת שבעה נקיים, אלא שבעת ימים תהיה בנדתה, בין רואה בין שאינה רואה. ודרשו רבותינו בפרשה זו, אחד עשר יום יש בין סוף נדה לתחילת נדה, שכל שלושה רצופין שתראה באחד עשר יום הללו, תהא זבה".
דברי רש"י קצרים כדרכו, והאחרונים הרחיבו בהסבר הענין.
ב. הסבר ה"תורה תמימה"
ה"תורה תמימה" (בפסוק כה הערה קו) הרחיב מאד בהסבר הענין:
"לתכלית באור הדרשה הזאת והקודמות והבאות נבאר בזה בקצרה פרטי דיני נדה וזבה וסדריהן. מתחילה כשרואה האשה דם בילדותה, כל שבעת ימים הראשונים היא נקראת 'נדה', בין שראתה רק יום ראשון, בין שראתה כל השבעת ימים. ואם רק ביום השביעי קודם הערב שמש פסקה מלראות, אז טובלת בליל שמיני וטהורה.
ואם ראתה מיום השמיני ולהלאה עד י"א יום נקראים אותם הימים 'ימי זיבה'.
ולאחר הי"א יום מתחילין שוב ימי נדות, והוא שחז"ל קראו להם: 'י"א יום שבין נדה לנדה'. ואמרו על זה (נדה עב ע"ב) שהוא הלכה למשה מסיני.
וכך משפטה בהן: אם ראתה בהם יום אחד לבד, בין שתראה בתחילת הלילה, בין שתראה בסוף היום, רק שפסקה בטהרה, אז משמרת כל הלילה שלאחר כך, שאם לא תראה תטבול למחר אחר נץ החמה, ורק אסורה לשמש כל אותו היום, שמא תראה ותסתור הפסק הטהרה ותטמא למפרע, וזו היא שנקראת 'שומרת יום כנגד יום'.
ואם ראתה גם ביום השני ופסקה בטהרה טובלת בבקר יום השלישי, ואינה משמשת כל אותו היום מחשש המבואר, וגם זו היא בכלל שומרת יום, וזו היא הנקראת 'זבה קטנה' [ועיין לקמן פסוק כ"ו].
ואם ראתה גם ביום השלישי נעשית זבה גדולה, ולא תטהר עד שיעברו עליה שבעה ימים נקיים, חוץ מיום שפוסקת בו, וטובלת ביום השביעי לאחר נץ החמה, רק אסורה לשמש כל היום שמא תראה ותסתור, כמבואר, וגם חייבת קרבן לטהרתה.
וכשעברו י"א יום ולא ראתה, או שנמשך נקייתה מזיבה חודש או שנה, כל שתראה דם אחר כך הוי התחלת נדתה.
ואם ראתה כל הי"א ימי זיבה, או שנמשך ראייתה מתוך הי"א יום חודש או שנה, אינה חוזרת להתחלת ימי הנדות עד שיעברו עליה שבעה נקיים, ואז יתחילו ימי הנידות, ואחריהן ימי הזיבות, כמבואר, וכן לעולם.
ובטעם החומר בימי זיבה מימי נדה, שבימי זיבה צריכה שבעה נקיים, ובימי נדה צריכה רק הפסק טהרה, כמבואר, יש לומר משום דבשבעה ימי נדה מטבע תולדות גוף האשה שתראה דם, ולכן צריכה רק הפסק טהרה קצת, לאות שפסקה מלראות, מה שאין כן כשמוסיפה לראות לאחר ימי נדה הקצובים לטבע הראיה [והיינו זבה], אות הוא כי דמיה מקולקלים, וגופה אינו בריא, ולכן רק כשעברו שבעה ימי נקיים בטהרה [כדרך ימי הראיה] רק אז סימן הוא שנבראה וששבה לאיתנה. זה הוא סדר הזיבות והנדות לפי המתבאר מרוב הראשונים. ורק להרמב"ם בפ"ו מאסורי ביאה דרך אחרת, ובחדושנו לגמרא בארנו דעתו בזה. וכאן לא נמצא לנכון להאריך בזה, אחרי כי מסקנת הגמרא דאפילו על טפת דם כחרדל החמירו לישב שבעה נקיים כזבה גדולה, כדי שלא תבא לידי טעות בין ימי נדה לימי זיבה, דשמא בימי זיבה היא וצריכה שבעה נקיים".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
