סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה |
---|
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
בחומש ויקרא נפרסת מערכת רחבה של קרבנות. במסגרת זאת התורה ממעטת בהסבר ופירוט של התהליכים הנפשיים המלווים את הקרבן, ומתרכזת בפירוט הלכות הקרבנות.
בהמשך התנ"ך – בנביאים ובכתובים מופיעה במקומות שונים התייחסות עקבית של סייג ביחס לקרבנות. החל מדברי שמואל אל שאול והמשך בדוד המלך בתהלים, ובנביאים ישעיהו, ירמיהו, הושע ועוד. הנביאים הודיעו בשם ה' שהוא אינו חפץ בזבח בפני עצמו. ה' חפץ רק בזבח המוקרב מתוך הקשר שלם של צדק, משפט ועבודת ה':
כך אמר שמואל לשאול (שמואל א טו, כב): "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים".
בספר תהלים (מ, ז) נאמר: "זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ".
ובהמשך ספר תהלים (נ, ז-טו) נאמר שה' אינו בא בטענה כלפי ישראל על כך שלא זבחו לו, אלא על כך שעליהם לכבד אותו: "שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי. לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד. לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים. כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף. יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי. אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ. הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה. זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ. וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי".
בספר ישעיהו (א, יא-יז) מוכיח הקב"ה את ישראל בחריפות שאינו חפץ בזבחיהם כל עוד הם ממשיכים לחטוא: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה".
ועוד בישעיהו (מג, כג-כד) מודיע ה' שהוא מאס בזבחי ישראל: "לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה. לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי".
ובסוף ספר ישעיהו (סו, א-ג): "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי. וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה' וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי. שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה".
הנבואה החריפה והמפתיעה ביותר בהקשר זה היא נבואת ירמיהו (ז, כא-כג). הוא אומר לכאורה שה' לא ביקש מישראל להקריב לפניו: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר: כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח: כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם"[1].
בדומה לכך, מיכה הנביא (ו, ו-ח) לימד את ישראל כי הדרך הראשית להתקרבות אל הבורא אינה הקרבנות: "בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה: הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ".
וכן בספר הושע (ט, ד): "לֹא יִסְּכוּ לַה' יַיִן וְלֹא יֶעֶרְבוּ לוֹ זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם לֹא יָבוֹא בֵּית ה'" ובפרק יד שם: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ".
בפסוקים אלה חל בירור חריף שהוא יחודי למצוות הקרבנות, ולא מצינו כדוגמתו במצוות אחרות. רק ביחס לקרבנות מצינו שהקב"ה נוזף בישראל באופן עקבי על כך שהם מדגישים תחום מסויים של מצוות ה' יתר על המידה. לדוגמה: לא מצינו שהנביאים מוכיחים את ישראל על כך שהם שומרים באדיקות את השבת או המילה או המזוזה תוך שהם עושקים וגונבים. בדרך כלל הנביאים יוכיחו את ישראל על המצוות שאינם שומרים, אך לא יוכיחו את ישראל על המצוות שהם כן מקיימים תוך שהם חוטאים. רק ביחס לקרבנות מודיע הקב"ה כי הוא מואס את קרבנותיהם של מי שחוטאים במצוות התורה. ואם כן, יש להבין – מדוע ביחס לקרבנות מודיעים הנביאים שהקרבה אינה רצויה לשמים כאשר האדם חוטא?
ועוד: היכן מוצאים אנו בתורה, בפרשיות הקרבנות את סדר העדיפויות הזה, אשר מודגש כל כך בנביאים?
בעל ההפלאה בפירושו פנים יפות (שמות כ) פירש שהכל מתחיל מן המילים בתחילת חומש ויקרא "אדם כי יקריב מכם". הוא מסביר שדרך הקרבת הקרבנות היא רק כאשר האדם עושה אותה כאילו מקריב את עצמו ומוסיף קרבת ה'. לולא זה, אין הקרבנות רצויים: "ויש להבין, כי ענין הקרבנות הוא לקרב למסירת נפשו לה', וכענין שמצינו באברהם אבינו עליו השלום דכתיב [בראשית כב, יג] ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו, ואחז"ל [ב"ר נו, יד] שכל העבודות שעשה באיל, אמר שיהא מקובל כאילו עשה בבנו כמו שכתוב תחת בנו, וכן בכל קרבן היה הכוונה כאילו הקריב א"ע, כמו שנאמר בריש פ' ויקרא [א, ב] אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו' שיהא חשוב כאילו הקריב נפשו לה', אבל זולת זה נאמר [ישעיהו א, יא] למה לי רוב זבחיכם וגו', ונאמר [ירמיה ז, כב] כי לא - דיברתי את - אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. ובענין השלמת נפשו לה' אמר דהע"ה [תהלים נא, יח - יט] כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, ענינו רוח נשברה הוא השלמת נפשו ומאודו לה' כמאמר התנא [אבות פ"ג מ"ז] תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר [דבה"א כט, יד] כי ממך הכל וגו'. ירצה, שבמה שנותן להשי"ת ממאודו יחשב כאילו אתה ושלך שלו, והוא השלמת נפשו לה' ע"י הקרבת ממאודו, ומאמין בלב שלם, כי כל מה שהשפיע לו ה' משולחן גבוה קא זכה".
הקרבנות רצויים לכתחילה לפני ה', אך הם צריכים להיות מוקרבים דוקא בדרך מסויימת, יחודית ובלתי נתפסת ביחס לכל העולם האלילי העתיק. הקרבנות חייבים להיות מתוך כוונה (מפתיעה) שהקרבן עצמו אינו העיקר. זאת בניגוד לפירוש הפשוט והמוכר לכל אדם בעולם העתיק התופס את הקרבנות כמין כופר ותמורה במקרה של חטא ואי הליכה בדרך הישר. וכך האדם מישראל עלול להבין את הקרבנות כפי משמעותן הפשוטה על פי המבט האנושי כקיצור דרך אל ה': של כופר ומחילה שהאדם משלם כלפי האל על חטאיו. דרך זו נדמית כקרובה מאד לדרך האמת של הקרבנות, וניתן בקלות לטעות ולחשוב כי זו מהות הקרבנות אשר ציוה ה'. אולם דרך זו מהוה דוקא הגשמה ופגימה באמונה האמיתית, משום שעל פיה הקב"ה כביכול צריך את הקרבן, ומקבל ממנו רווח. אז נוצרת עיסקה: אל מול הפגיעה של החטא, מקבל ה' את הקרבן ונהנה ממנו ח"ו. כך שבסופו של דבר זהו מבט אלילי של ריצוי האל על ידי קרבן.
דרך האמת של הקרבן הפוכה בתכלית. היא תלויה לחלוטין בכוונת הלב: האדם אינו מקריב קרבן אלא מקריב את עצמו. הקרבן אינו אלא אמצעי ודרך להקרבת האדם את עצמו בלא שימות בעצמו. אדם שפועל מתוך כוונה זו, בהכרח יקריב מתוך דביקות כללית במצוות ה' ולא מתוך חולשה ורפיון בהן.
נמצא שתחום הקרבנות שבתורה יחודי בכך שנצרכת עבודה וזכות הלב בכדי לפעול בו בדרך הרצויה בעיני ה'. אותו התחום עצמו קרוב להיעשות מתוך מגמה שגויה ובלתי רצויה.
[1] רד"ק ירמיהו ז, כא: " זכר העולות שהן כליל וזכר הזבחים שהם השלמים שמהם יאכלו הבעלים בשר ולא זכר חטאת ואשם כי לא היו מתודים מחטאתם ולא שבים ועוד כי במזיד היו חוטאים ואין על המזיד קרבן אלא היו מביאים עולות להראות עצמם שהם עובדים את ה' בנראה והשלמים היו מביאין לאכול בשר עם הראות במעשיהם עבודת האל ואמר מה לכם להביא זבחיכם ולהוסיף עוד עליהם עולות ותחשבו כי יהיו לרצון לי כמו שכתוב בהם ונרצה לו לכפר עליו וזה לא יהיה כי אם אין מעשיכם רצוין לפני עולות וזבחים ג"כ לא יהיו רצוין:
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
פרשת אמור | הקב"ה קבע לישראל סדרי הזמן על פי היקפים שונים של זמן: ימים, שבועות, חודשים, שנים, ויובלות. בתוך...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים לשולחן השבת - חומש ויקרא
פרשת צו | במקומות רבים התורה מגדירה דברים שונים בתור קודש. אולם במספר מועט יותר של מקומות מופיעה מעלה גדולה...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים לשולחן השבת - חומש ויקרא
פרשת קדושים | מראשית התורה ועד לפרשת קדושים מרחפת שאלה בלתי פתורה. התורה מספרת כיצד ה' בחר באברהם להקים עם...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים לשולחן השבת - חומש ויקרא
פרשת קדושים | "קדושים תהיו" מאז תיאור מות בני אהרון כשעבדו את ה' בניגוד מצוותו (בפרשת שמיני), מופיע בחומש...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים לשולחן השבת - חומש ויקרא