השראת השכינה וירידת האש מן השמים התרחשו ביום השמיני למילואים. לאחר סדרי ההכנה הרבים שיועדו להשראת השכינה במשך שבעת ימי המילואים, הגיע סוף סוף המעמד הגדול של ירידת האש מן השמים. מיד עם השראת השכינה אנו פוגשים את הקטורת – נדב ואביהו מקטירים אש זרה אשר ה' לא ציווה אותם. נדב ואביהו לא טעו בכך שזיהו כי ישנו קשר הדוק בין הקטרת הקטורת לבין השראת השכינה. בפסוק כג מגלה רש"י כי גם משה ואהרון נכנסו ממש זמן קצר קודם לכך בכדי להקטיר קטורת בתור הפעולה האחרונה לפני השראת השכינה. רש"י מסביר שזוהי הסיבה שלשמה נכנסו משה ואהרון לאוהל מועד, לאחר כל עבודת היום השמיני.
אירועים אלו מבהירים כי גדולי ישראל הבינו וידעו שהקטורת היא המבוא להשראת השכינה בפועל. למעשה, אותה הקטורת של משה ואהרון שהועלתה עם סיום כל עבודות שמונה הימים, היתה ההקטרה הראשונה אי פעם של הקטורת. המהר"ל בגור אריה מסביר על בסיס דברי רש"י (ט, כג) שיום זה הוא היום הראשון בו הוקטרה קטורת, משום שבכל שבעת הימים לא הוקטרה קטורת: "'ללמדו על מעשה הקטרת וכו'... אין זה קשיא כלל במה שלא למד הקטרת קטורת כל שבעת ימי המלואים, שודאי לא הקריב בימי המלואים אלא קרבנות השייכים למלואים, ולא הקטורת שהיא קבועה לדורות, כמו שלא הקריב התמידין... כי לא תמצא שציוה להקטיר קטרת בשבעת ימי המלואים, ולכך הוצרך לומר כי ביום השמיני היה משה מקטיר קטורת, והנה קטורת לא היה בשבעת ימי המלואים, רק קרבנות של מלואים בלבד".
לפי הבנה זו, מדוע בעצם בכל שבעת ימי המילואים, בהם עסקו בהתרגלות ולימוד עבודת המשכן - לא הוקטרה קטורת. האם לא היה צורך ללמדה לבני אהרון כשאר העבודות? מכך מתברר הקשר ההדוק בין הקטרת הקטורת לבין השראת השכינה בפועל. מתברר שהקטורת היא בעלת משמעות רק בהקשר בו נוצר הקשר בין העולמות והשכינה יורדת לארץ. אך בימים שבהם השכינה עדיין לא שרתה, לא היה למעשה הטכני של העלאת הסממנים כל משמעות. שאר הקרבנות שהם בגדר הכשרה והכנה להשראת השכינה נעשו בשבעת ימי המילואים. כולם גם יחד הכשירו לבסוף את השראת השכינה אך הקטורת היא מהות אחרת: אין היא רק עבודה של הקטרת סממנים, אלא העלאת ריח המגלה את ערכו ויחודו של חיבור ה' וישראל. משום כך ריחה הטוב ראוי לבוא רק כאשר השכינה מגיעה בפועל.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
