'ואולך אתכם קוממיות'

פרשת בחוקותי נפתחת עם הברכות אליהן יזכו ישראל כשילכו בדרך ה'. ברכות אלו מתארות מציאות בה ישראל ישכנו בארצם בשלוה ובשפע. לא יהיה מוטל עליהם שום פחד מאויב, והארץ תיתן להם את פירותיה. במצב זה תגיע דרגה חדשה של השראת שכינה בישראל (כו, יא-יב): "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם".

אולם אז – בסיום הברכות מגיע יעוד נוסף המזכיר שישראל יצאו ממצרים והפסיקו להיות עבדים (יג): "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". במבט ראשון קשה להבין מדוע יש צורך להזכיר שבמצב המרומם שתואר, בו ישראל חופשיים ושלווים בארצם, הם לא יהיו עבדים? החתם סופר (תורת משה על הפסוק) הביע את תמיהתו על כך: "וצריך עיון - הא ברכות דפרשת בחקותי הם הברכות הגדולות שלעתיד לבוא שעדיין לא זכינו להם (רמב"ן), ואיך בסוף כל אלו הברכות אחר שכבר נאמר: 'ונתתי שלום בארץ', 'ונפלו אויביכם לפניכם לחרב' וכדומה, איך אחר כל אלה מבטיח ואשבור מוטות עולכם? ואיזה עול יהיה על צוארם ח"ו אז, שיצטרך לשבור מוטותיהם"?

הנצי"ב (העמק דבר כו, יג) מסביר זאת באופן נפלא ומסביר שהתורה נוקטת כאן במשל: "'ואשבר מטת עלכם' – הוא משל: כמו שור שרגיל לישא עול, שנוצר לזה, וראשו כפוי למטה כמו שיודע שהעול יהא מונח עליו. ואפילו בשעה שמסירים העול מעליו יודע שאחר שעה מוכן הוא שנית למשאו. עד שמשברים את העול לעיניו [רק אז] הוא בטוח שלא יחרוש עוד. ועדיין הוא בראש נמוך מרוב הרגלו לכך, עד שבא בעליו ומרגילו להגביה ראשו ולילך קוממיות, בזה אות ברור לו שאין בדעת בעליו לחרוש עמו לעולם".

וזהו הנמשל ביחס לעם ישראל: "כך ישראל נוצרו לגלות כמבואר ברבה איכה על הפסוק: 'בת גלים' – ברתא דגלואי [-ישראל הם 'בני גלות' – בזהות העצמית הקיבוצית שלהם הם תופסים עצמם כגלותיים], שהרי אברהם אבינו יצחק ויעקב הלכו בגלות ובטלטול. אבל בשעה שעושים רצונו של מקום הקדוש ברוך הוא מבטיח: 'ואשבר מטת עלכם' –  תבינו שאין לכם לחוש להתגברות אומות העולם לשעבד אתכם; וגם: 'ואולך אתכם קוממיות' – בדעת גבוהה וחפשית כאלו בטוחים המה שלא ישתעבדו לעולם. ולמדנו מדהבטיח הכתוב שישבור העול שלהם, שמע מינה שבטבע שלהם מיועדים לגלות".

הנצי"ב עומד כאן על תכונת נפש מהותית הקיימת בישראל: גם אם הם יזכו לשבת בארצם עם כל השפע והשלוה שבעולם, עדין בתודעתם הם 'בני גלות'. כל ההיסטוריה שלהם, החל מן האבות, רוויה בגלויות ונדודים. יש לכך סיבה מהותית: ישראל אינם ככל העמים השואפים לשבת בשלוה בטובה חומרית. ישראל רוצים להיות עם ה' ו'ללכת אחריו במדבר' ללא השתקעות בצרכים החומריים. משום כך יש בישראל התנגדות פנימית למצב של ישיבה בשלוה בגאולה.

אל מול זאת הקב"ה מודיע שבשלב מתקדם של הגאולה הוא 'ישבור את מוטות העול' לעיני ישראל: הוא יצור בקרבם בהירות חדשה שתם עידן הגלות בהיסטוריה שלהם. מעתה תהיה להם תכונת נפש חדשה של 'קוממיות', או כפי שהנצי"ב כינה אותה: 'רוח גבוהה וחופשית'.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.