המפנה המפתיע בחומש ויקרא

בחומש ויקרא חל מפנה מפתיע ברצף הדברים. לאחר תיאור היום השמיני מימי מילואי המשכן, ותיאור השראת השכינה על ישראל מתו במפתיע בני אהרון. מצפים היינו בעקבות כך לבחון לאיזה כיוון יוביל הקב"ה את סדרי שכינתו בעקבות מיתה זו. אך לכאורה עוברת התורה תחת זאת לפירוט ארוך של דיני האכילה (בפרשת שמיני), הטומאה והטהרה (בפרשיות תזריע-מצורע). רק לאחר מכן שבה היא ומעמידה את פרשת עבודת הכהן הגדול ביום כיפור, הקשורה באופן ישיר למות בני אהרון – "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ" (טז, א-ב). פרשיות דיני הטומאות והטהרות נדמות כמנותקות לא רק ממאורע השראת השכינה שתואר קודם לכן בפרשת שמיני, אלא אף מענייני המקדש בכללם אשר סביבם סובב חומש ויקרא[1].

התפקיד החדש של הכהנים

אולם באמת, בפרשיות אלו של הדינים שאינם קשורים דווקא למקדש ועבודתו, מופיע תפקיד חדש, מרכזי וחשוב, של הכהנים. תפקיד זה מופיע בבירור בסופה של פרשתנו. לאחר הפרשיות הארוכות אשר תיארו את דיני הטומאות, מצווה ה' את הכהנים (טו, לא): "וְהִזַּרְתֶּם^[2] אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" – "הזהיר לכהנים (שהוזכר אהרן בראש הענין) להזיר את בני ישראל מכל הטומאות האמורות בענין שעל ידי הטומאות הללו יבואו לידי מיתה אם יכנסו למקדש" (מלבי"ם). בסוף פירוט דיני הטומאה והטהרה מבהירה התורה כי למרות שהדינים הללו מוטלים על עם ישראל בכללו, לכהנים יש אחריות מיוחדת לדאוג ללמדם את בני ישראל ולהזהירם על שמירתם. אם לא ישמרו הכהנים על בני ישראל מלטמא את המקדש, עלולה הפרת הסדרים להביא לידי מיתת המפרים. כאן כבר ניתן להבחין בקשר אל פרשת מות בני אהרון בעקבות הקטרתם אש זרה אשר לא ציווה ה'.

כדי להבין לאשורו את הקשר בין פרשות אלו למיתת בני אהרון יש לשוב אל הפסוקים שנאמרו מיד לאחריה. באמת כבר אז צוו הכהנים על שמירת ההבדלה בין הקודש והחול, וביתר הרחבה. יש להקדים ולהדגיש כי עד לפרשיות אלו הטילה התורה על הכהנים תפקיד אחד ויחיד – הם אחראיים על עבודת המקדש. בחירת הכהנים הופיעה בתחילת פרשת תצווה – "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי". משם והלאה לא צוו הם אלא על עבודות המקדש השונות.

אולם מיד בעקבות חטא נדב ואביהו, כאשר התברר כי דווקא מרוב התלהבות, עלולה עבודת המקדש להביא להפרת חוקי התורה, מצווה ה' את הכהנים להשגיח על ההפרדה בין הקודש והחול, וממילא בין הטמא והטהור:  "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (י, ח-י). בעקבות החטא אשר יצא מן הכהנים, הקב"ה אינו מזהירם לשמור על סדרי המקדש בלבד, אלא מוסיף הוא להם תפקיד להיות אמונים על שמירה זו לדורות. אך גם בכך אין די -  הקב"ה מוסיף ומרחיב שם את המעגל של תפקיד הכהנים – אחראים הם ללמוד וללמד את ישראל את חוקי התורה בכללם - "וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (שם, יא).

בעקבות חטא נדב ואביהו מופיע תפקיד חדש של הכהנים: ללמד את ישראל את תורת ה'. על ידי כך חל חיבור נשגב בין עבודת המקדש הפנימית, ובין לימוד התורה הנוגע לכל אחד מישראל בכל מקום שהוא. כאשר מלאכי מגדיר את תפקיד הכהן כמלמד תורה לישראל – "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" (מלאכי ב, ז), הרי הוא בעצם מתבסס על ציווי זה של ה' בפרשת שמיני. מובן אפוא כי כל פרשיות הטומאה והטהרה שהופיעו בפרשיות אלו הן בעצם הביטוי המעשי הראשון לתפקידם החדש של הכהנים. על כן בסופו של העניין שב ה' ומצווה את הכהנים להזיר את בני ישראל מכל הטומאות הללו.

השפעת קדושת המקדש על מחנה ישראל בכללו

בתורת כהנים למדו חז"ל מן הפסוק המצווה על אזהרת ישראל מן הטומאות, את גודל קרבת ה' בישראל: "'ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם' - מלמד שאע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם".  בתורה תמימה על הפסוק (הערה קכו) מבאר שדווקא מקרבת ה' אל ישראל בכל מצב, נובעת חומרת העונש של טומאת המקדש: "זהו טעם על העונש מיתה המבואר בקרא, יען כי השכינה אתם תמיד, אפי' בשעת טומאתם וא"כ אין זה כבוד השכינה".

הרש"ר הירש על הפסוק מבאר כי בפסוק זה מתחדש ההיקף הגדול של השראת השכינה בישראל. אף כי האש הגדולה הופיעה בפרשת שמיני רק במשכן, דיני הטומאה והטהרה שבהם צריך כל אדם להיזהר פן יהיה טמא בבואו אל המשכן, קושרים את כולם אל השכינה בכל ימיהם: "השמירה על כל אחד מדיני הטומאה קושרת כל יחיד בעם - מן הראשון עד לאחרון - אל משכן ה', ששכינה מתגלה בו. כל דין מדיני טומאה אומר לכל יחיד בישראל: אין ה' שוכן רק עם "משה ואהרן" - בשכבת העילית הרוחנית והכוהנית; אלא ה' שוכן "בתוכם", בתוך בני ישראל".

[1] הרמב"ן מבאר בהקדמתו לחומש את הקשר בן פרשיות אלו לעבודת המקדש. דברינו מכאן והלאה מבוססים על התשובה שהוא עונה על כך. עיין שם בדבריו.

[2] הראב"ע מביא פירוש שהכוונה היא: "והזהרתם". הוא דוחה פירוש זה ומבאר שהכוונה היא מלשון ריחוק והינזרות – יש להרחיק את בני ישראל מלטמא את משכן ה'.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.