במקומות רבים התורה מגדירה דברים שונים בתור קודש. אולם במספר מועט יותר של מקומות מופיעה מעלה גדולה יותר המוגדרת כ'קודש קודשים'. יש להבין את פשרו של מושג זה: מהו ההבדל בין מה שהוא 'קודש' לבין 'קודש קודשים'?

במבט ראשון ניתן היה להבין שהמושג 'קודש קודשים' הוא מושג יחסי שבא לציין רמה גבוהה יותר של קדושה. על פי הבנה זו מושג זה דומה להדגשות שונות בתורה המבוטאות על ידי הכפלת המילה. התורה אומרת במקומות מסויימים 'מות יומת' או 'נקום ינקם' וביטויים נוספים של כפילות שבאים לציין עוצמה גדולה במיוחד של המושג המוכפל. כלומר, קודש הקודשים פירושו בעצם: 'קדוש במיוחד'. לפי מבט זה, אין הבדל קבוע וחותך בין 'קודש' ל'קודש קודשים' משום שאותו עניין עצמו המוגדר כ'קודש קודשים' יכול להיות מוגדר גם כ'קודש' בלבד ביחס למעלה של קדושה גבוהה יותר.

אם קודש קודשים אכן היה מושג יחסי, היה מקום לצפות שנמצא אותו במקומות שונים ומגוונים: היינו מצפים שהתורה תזכיר מושג זה כאשר היא באה להדגיש מעלות שונות של קדושה. אולם ברוב ככל המקומות בהם מופיע מושג זה בתורה, הוא מציין מעלה ברורה ומובחנת – מעלה המוגדרת בקביעות כקודש קודשים, ונבדלת ממעלות סמוכות לה הקרויות תמיד 'קודש'. מכך מובן שהמושג 'קודש קודשים' בא לציין סוג מסויים של קדושה.

אם נבחן את איזה מקומות או חפצים מציינת התורה בתור בעלי מעלה של 'קודש קודשים', נגלה כי ישנם שלושה עניינים קבועים כאלה:

א. במבנה המשכן – התחום שמן הפרוכת ופנימה נקרא בקביעות: קודש קודשים. זאת לעומת ההיכל הנמצא מחוץ לפרוכת והוא קרוי 'קודש'. הפסוק המרכזי בהקשר זה, המציין שיש כאן שתי מעלות מובחנות וקבועות, הוא בחומש שמות (כו, לג-לד): "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים".

השם 'קודש הקודשים' זה ניתן למקומו של הארון גם בחומש במדבר (ד, ד-יט): "זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים... וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ". בתרגום ירושלמי (יט) נאמר שהכוונה ל'בית קודש הקודשים' כפי השימוש הרגיל, וכן הראב"ע (ד) מסביר שגם כאן הכוונה לקודש הקודשים שמעבר לפרוכת – "קדש הקדשים הוא הארון". כך עולה גם מדברי אור החיים^[1].

גם בבית המקדש שבנה שלמה נקרא התחום הפנימי בו מונח הארון קודש קודשים (מלכים א ו, טז): "וַיִּבֶן לוֹ מִבַּיִת לִדְבִיר לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים".

ב. בתחום הקרבנות ישנו הבדל ברור בין קרבנות שהם קודש בלבד, הקרויים בלשון חכמים: קודשים קלים, לבין קרבנות שהם קודש קודשים. ההבדל ביניהם ברור: קרבנות שנאכלים על ידי ישראל ולא רק על ידי המזבח וכהנים, כגון שלמים, מוגדרים כקודש. לעומת זאת קרבנות הנאכלים על ידי המזבח או הכהנים שליחי ה' בלבד, כגון: עולה, חטאת ומנחה, מוגדרים כקדשי קודשים. הפסוק המרכזי המחלק בין שני תחומי קדושה אלו מופיע בויקרא (כא, כב): "לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל".

מצינו פסוקים נוספים המתייחסים להגדרה חדה זו (ב, ג): "וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'". (ו, י-יח): "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם...  זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה' קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא"^[2].

באותו האופן לחם הפנים הנאכל לכהנים בלבד נקרא אף הוא קודש קודשים (כד, ט): "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם".

ג. מצינו שישנה חלוקה גם בתוך כלי המקדש. מבין כל הכלים, מצינו שבאופן עקבי דוקא המזבחות (העולה והקטורת) קרויים קודש קודשים. הפסוקים המרכזיים המצביעים על חלוקה זו מצויים בפרשת פקודי בהקשר של משיחת הכלים בשמן המשחה (שמות מ, ט-י). התורה קובעת ששמן המשחה הופך את הכלים לקודש, אך את המזבח הוא הופך לקודש קודשים. "וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ. וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים".

ניתן לזהות את החלוקה הזו במקומות נוספים. כך  הוא בשמות (כט, לז): "שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ". וכן בשמות (ל, י-לו) בנוגע למזבח הקטורת: "וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'... וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם".

נמצא שישנם שלושה עניינים שבקדושה שהתורה מכנה באופן עקבי: 'קודש קודשים' המקום שלפנים מן הפרוכת, המזבחות והקרבנות שאינם נאכלים על ידי ישראל. יש להבין אפוא איזה גוון של קדושה משותף לשלושתם, שמחמתו הם מכונים כך. על מנת להבין זאת נוסיף על שלושה ענייני קדושה אלו, עוד שני ענייני קדושה המכונים אף הם 'קודש קודשים', אך באופן חד פעמי בלבד ולא בתור הגדרות קבועות של קדושה כמו שלושת הראשונים:

א. בחומש ויקרא (כז, כח) התורה מצווה שכאשר האדם אומר על חפץ מסויים שהוא מוחרם, הרי הוא נהיה קדוש (לה' או לכהנים. תלוי באופן ההחרמה. ראה במפרשים). חרם זה אינו ניתן להיגאל ולחזור לחולין, והתורה מכנה אותו 'קודש קודשים': "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'".

ב. באופן דומה, בחומש שמות (ל, כט) התורה מצווה לקדש את כלי המשכן בשמן המשחה. ושם נאמר שלכל הכלים יש יכולת לקדש חפצי חולין. כלומר הם מה שנכנס לתוכם או עולה על גביהם הופך לקדוש (בהתאם לפרטי ההלכה של הכלים השונים ומה שהם מקדשים). וגם בהקשר הזה – המעבר של דבר מחולין לקדושה נקרא 'קודש קודשים': "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ"^[3].

אל מול שלושת ההגדרות הקבועות של 'קודש קודשים' ושתי ההופעות החד-פעמיות של מושג זה, נוכל אולי להבין את משמעותו:

המושג 'קודש' מציין מצב בו נוצרת נקודת קרבה בין העולם הזה לעולם העליון. חפץ או מקום שהם מצד אחד גשמיים, אך מצד שני הפכו להיות מיוחסים ומקושרים לקב"ה – נקראים קדושים. לדוגמה: עם ישראל הוא עם בעולם הזה אשר הוא קדוש (קדושים תהיו) – כלומר יש בו סגולה מיוחדת של קרבת לה', והוא מצווה לחיות בהתאם לכך. דוגמה נוספת: התרומה שאותה נותן החקלאי לכהן היא פרי גשמי, אשר קיבל קדושה המחיבת שדוקא כהן יאכל פרי זה בטהרה.

אולם מתוך המצבים של קדושה, כלומר של קרבה והשקה בין שני העולמות, ישנם עניינים שלא רק התקרבו והשתייכו לעולם העליון, אלא ממש 'עברו את הגבול' והפכו להשתייך לעולם העליון, יותר מאשר לעולם הזה. הם כבר אינם עניינים גשמיים בעלי זיקה לגבוה, אלא להיפך: עניינים שהם כבר ברשות שמיים, אלא שהם עדיין בעלי זיקה לחומריות ולכן ניתן לראותם בעיני בשר. נראה שלקדושה מסוג זה המציינת את המעבר בין העולמות (ולא רק קרבה ביניהם) קוראת התורה: 'קודש קודשים'.

נפרט קביעה זו:

לעומת ההיכל הנקרא 'קודש' ובו עובדים הכהנים יום ביומו, התחום שמעבר לפרוכת בו כמעט תמיד אין רשות להיכנס כלל – נקרא קודש הקודשים. כלומר זהו התחום של השכינה בלבד. הזיקה שלו עם העולם הזה קיימת, אך עיקרו שייך לעולם העליון.

באופן דומה ניתן לזהות את ההבדל גם בתחום הקרבנות: הקרבנות שהבעלים המקורי שלהם זוכה לאכול מהם, נשארו עדיין בעולמו ולוּ במידה קטנה, ולכן הם נקראים קודש. אך הקרבנות שהפכו להיות מ'שולחן גבוה' בלבד, ולישראל כבר אין שום מגע איתם - קרוים קודש הקודשים. הם עברו לחלוטין להיות חלק מעולם הקודשים.

ומחמת אותו העיקרון גם מזבח העולה ומזבח הקטורת קרויים קודש קודשים ביחס לשאר הכלים: בשניהם יש את הסגולה להעביר קרבנות מסויימים מעולם לעולם באופן מוחלט. על גבי המזבחות הופכת הבהמה או הקטורת להיות שייכת לעולם גבוה בלבד – קודש קודשים.

לאור זאת ניתן להבין כי גם החרמים, המיוחדים משאר ה'ערכים' בכך שהם אינם יכולים להיות נפדים ולחזור לבעלות החולין, ביצעו מעבר שלם ומוחלט לעולם העליון. משום כך הם קרויים קודש קודשים.

ומבחינת המעבר מעולם לעולם – יש בחינה שממנה כל כלי המקדש נקראים 'קודש קודשים' – על שם היכולת שבהם להעביר חפץ מעולם החולין לעולם ההקדש.

ניתן להציע שמשמעות המושג 'קודש קודשים' היא – קודש השייך לעולם הקודשים. יש קודש הקרוי כך על שם שחלה עליו קדושה. כלומר על גבי תכונתו המקורית של החפץ חלה עליו קדושה. אך יש קודש שהקדושה שחלה עליו שינתה גם את הגדרתו המקורית. חפץ זה הפך להיות שייך אך ורק לעולם הקודשים.

[1] אולם רש"י (שם) הסביר שהכוונה כאן לציין מעלה יחסית של עניין המקודש יותר מחברו. כך הוא כותב: "המקודש שבכולן הארון והשלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת וכלי שרת". המהר"ל בגור אריה עמד על כך שאין זו המשמעות הרגילה של קודש הקודשים, ורש"י כאן הבין אחרת מן המשמעות הפשוטה משום שהיתה כאן סיבה לחרוג ממנה: "המקדש שבכולן. לא קדש קדשים כמשמעו, שלא נקרא "קדש הקדשים" אלא כשהיה המשכן עומד בבנינו, אז היה נקרא "קודש הקדשים" אותן עשר אמות הפנימים לצד מערב (רש"י שמות כו, לא)".

[2] בחומש במדבר (יח, י) נאמר ביחס לאכילת הקרבנות: "בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ". השפתי חכמים מסביר על דברי רש"י, וכן רבנו בחיי והכתב וקבלה והרש"ר הירש – שהכוונה כאן היא שיש לאכול את בשר הקרבנות כדרך קרבנות קודשי הקודשים, ואם כן – גם כאן הכוונה היא לחלוקה הרווחת בין קדשי קודשים לקודשים קלים. אמנם יש שפירשו שכוונת המושג 'קודש קודשים' כאן היא למושג יחסי – מקודש יותר מאחרים. כך כתב הראב"ע: "בקדש הקדשים תאכלנו - אפילו בקדש הקדשים שהוא אהל מועד, ונקרא קדש קדשים כנגד חצר המשכן". וכן חזקוני: "בקדש הקדשים תאכלנו היינו העזרה על שם שהיא מקודשת מכמה דברים קדושים שהם למטה הימנה. גם כאן (כמו בהערה הקודמת המהר"ל בגור אריה כותב עיקרון – שבאופן חריג, כאשר לא ניתן לפרש שמדובר בקודש הקודשים לפנים מן הפרוכת – הכוונה למקום המקודש יותר: "ויראה, דודאי בכל מקום שכתב "בקדש הקדשים" היינו מקום שהוא לפני ולפנים, אבל כאן אי אפשר לומר כן... אם כן אין לפרש "בקדש הקדשים" אלא דבר שהוא יותר מקודש מן מקום ששם אוכלים קדשים קלים, דהיינו העזרה (ויקרא ו, יט), שהיא קדש קדשים יותר מן מקום אכילת קדשים קלים".

[3] פירשנו בסעיף זה את הפסוק על פי הגמרא בזבחים פז, א והמפרשים כאן על הפסוק.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.