פרקי הקרבנות הפרוסים על פרקים א-ז, מחולקים בתורה לשתי מערכות: פרשת ויקרא ותחילת פרשת צו (פרקים ו-ז). בפרשת צו התורה חוזרת למנות פעם נוספת את אותם הקרבנות שנמנו בחומש ויקרא – עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. לגבי כל אחד מהם היא משמיעה מצוות חדשות. מהו היחס בין שתי מערכות הקרבנות הללו?

ביאורי המפרשים להבדל בין ויקרא לצו

• רש"י בפסוק ח מתיחס לדינים המושלמים בפרשת צו ולא נזכרו בפרשת ויקרא. הרשב"ם בפסוק ו מבאר כי דינים אלו הם הסיבה לכך שהתורה חוזרת מחדש בפרשת צו על דיני הקרבנות: "כל הקרבנות האמורים בפרשת ויקרא חוזר וגומר כאן כל דיניהם". אך עדין יש להבין – מדוע לא להכליל מראש את כל הדינים בפרשיות חומש ויקרא?
• הרמב"ן בתחילת פרשת צו עומד על ההבדל העקרוני: "אמר הכתוב בפרשת ויקרא (לעיל א ב) 'דבר אל בני ישראל', כי שם יצוה בהבאת הקרבנות, וישראל מביאים אותם, וכאן אמר "צו את אהרן", כי ידבר במעשה הקרבנות, והכהנים יעשו אותם".

הרמב"ן עומד כאן על הבדל בין שתי הפרשות ביחס לנמען הציווי – דבר ה' בפרשיות ויקרא מופנה אל בני ישראל ולא אל הכהנים: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם... וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה..." לאורך פרשת ויקרא לא מופיע ולו ציווי אחד המופנה אל אהרון הכהן![1]

לעומת זאת, תורת הקרבנות בפרשת צו ממוענת אל אהרון ואל בניו: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר... וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן... זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו... דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת...".

כלומר ההבדל העקרוני הוא שבפרשת ויקרא מדובר על הבאת הקרבנות על ידי ישראל, ובפרשת צו – הקרבת הקרבנות על ידי בני אהרון. אך קשה להבין את ההבדל הזה עצמו: מדוע באמת פרשת ויקרא מופנית לישראל ולא לכהנים? הרי ברוב ככל הקרבנות, עבודות ההקרבה של הכהן מפורטות בפרשת ויקרא ולא בפרשת צו. כך הוא לגבי הקבלה, הזריקה והקרבת האמורים. מדוע מפורטות כל עבודות הכהנים הללו בפרשה המופנה לישראל?

לשם הבנת הענין, נסקור מספר הבדלים בולטים בין שתי מערכות הקרבנות:

ההבדלים בין ויקרא לצו

• 'תורת' הקרבנות – בפרשת ויקרא הדרך בה מפרטת התורה את מצוות הקרבנות היא כמענה לאדם. כלומר מצוות ההקרבה מתוארות בתור תגובה למקרים העולים מתוך חיי האדם: מה יעשה אדם שרוצה להביא עולה, מנחה או שלמים, ומה יעשה אדם שחטא ועליו לכפר על חטאו. אך בפרשת צו זווית המבט שונה לגמרי: לפני כל הפסוקים של כל קרבן התורה מציבה כותרת המבהירה שזאת 'תורת' הקרבן: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה... וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה... זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת..." וכדומה. לשון זו לא נזכרה כלל בפרשת ויקרא. כלומר המבט על הקרבנות בפרשת צו הוא כ'תורה', כרצף מצוות היורדות משמים לארץ משום שכך ציוה ה', בלי תלות בגורמים האנושיים. אם כן יש כאן שתי דרכים שונות המובילות אל הקרבנות: דרך שתחילתה מקורותיו של האדם, ודרך שתחילתה מרצון ה' המצוה אותנו[2].
• תכליות הקרבנות. ממש כהמשך להבדל הקודם: בכל פרשיות הקרבנות בפרשת ויקרא הופיעו באופן עקבי התכליות של הקרבן. התורה מתייחסת לתהליכים הרוחניים המתרחשים בעת הקרבת הקרבנות השונים. בקרבנות הנדבה נאמר: "ריח ניחוח אישה לה'" ובקרבנות על החטאים נאמר: "וכיפר עליהם הכהן ונסלח להם". כלומר על פי המבט בפרשת ויקרא, הקרבנות הן דרך הסלולה בפני האדם הרוצה להעלות ריח ניחוח בשמים, או לכפר על חטאיו. אך בפרשת צו לא נזכרות המטרות הללו של הקרבנות. תחת זאת הקרבנות מוצגים כ'תורה', הוי אומר זהו רצון ה' ואין צורך בשום מטרה נוספת.
• אופי המצוות בכל פרשה. בפרשת ויקרא מפורטות על הסדר כל המצוות שחלות במהלך ההקרבה, כלומר מאז שבעלי הקרבן מגיע איתו למקדש ועד להזאת הדם והעלאת האמורים. לעומת זאת בפרשת צו ההתיחסות העיקרית היא למצוות (ה'תורות') שחלות על הקרבנות אחר שהפכו לשולחן גבוה. הבהמה שהיתה בהמת חולין הפכה בתהליכי פרשת ויקרא לאמצעי עליון לקדושה וכפרה. מתוך כך, חלות עליה מערכות של 'תורות' המפורטות בפרשת צו. בכך התורה מעניקה לנו שני מבטים שונים: על תהליך העלאת הקרבן מחול לקודש, ולאחר מכן על התהליכים שקורים בו אחרי שהוא התעלה להיות חלק מקדשי המזבח.
• סדר הקרבנות – בפרשת ויקרא הסדר הוא על פי גדולת הקרבן. התורה מקדימה את קרבנות הלכתחילה – המובאים מתוך התנדבות, לקרבנות הבאים על חטא[3]. כמו כן היא מקדימה את העולה העולה כליל לה', לקרבן המנחה והשלמים הנאכלים גם על ידי אדם. על כן הסדר בפרשת ויקרא הוא – עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. אך בפרשת צו הסדר שונה – עולה, מנחה, חטאת אשם ושלמים. הרמב"ן בפסוק יח מבאר שהסדר בפרשת צו הוא קדשי קודשים ואז קודשים קלים: "היה הצווי בסדר ויקרא, עולה ומנחה וזבח השלמים והחטאת והאשם, כי בתחילה דיבר בקרבנות הנדבה, ואחרי כן בקרבנות החובה על חטא. אבל בכאן היה הביאור לעולה ולמנחה ואחר כך בחטאת ואשם, כי רצה לבאר דיני קדשי קדשים, כי המשפט אחד להם, כמו שאמר במנחה (פסוק י) קדש קדשים היא כחטאת וכאשם, ואחרי כן יבאר דין קדשים קלים".
• אזהרת אכילת חלב ודם – בסיום 'תורות' הקרבנות בפרשת צו הקב"ה מזהיר את ישראל על הבדלה בין גבוה להדיוט ובין קודש לחול. כאשר אדם מקריב קרבן הוא 'נותן' תמיד לגבוה את הדם אשר נזרק על המזבח ואת החלבים המוקטרים על המזבח. אך בחלקים אחרים של הקרבן נותן הקב"ה זכות לבני האדם (לעיתים הכהנים ולעתים הבעלים) לאכול מן הקרבן. היה מקום לחשוב כי יש כאן טשטוש ועירוב תחומים, שהרי חלק מן הקרבן עולה לשמים וחלקו ניתן לבני האדם. כנגד זאת מזהיר הקב"ה ומזכיר כי יש הבדלה תהומית: חלקי הקרבן העולים לשמים אסורים לעולם לאדם, בכל בהמה באשר היא. לאדם אסור לעולם לאכול חלב ודם (ז, כב-כז): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ. וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ. כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ. וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה. כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ". אזהרה זו הנאמרת בפרשת צו ולא בפרשת ויקרא, מלמד על כך שנושא אכילת הקרבנות על ידי אדם קשור לפרשת צו.
• כפל הלשון בפסוקי חתימת הקרבנות. בסיום תורות הקרבנות מופיעים פסוקי סיום בעלי כפילות מתמיהה (ז, לז-לח): "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. [א] אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי [ב] בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי". מה פשר הכפילות הזאת? יתכן מאד שהתורה מתייחסת כאן לחלוקה בין ויקרא לבין צו. הכפילות בפסוקים נועדה לסכם שיש כאן שתי התייחסויות שונות לקרבנות: תחילת הפסוק ('זאת התורה לעולה...') מסכם את 'תורות' הקרבנות שבפרשת צו. ואז אומרת התורה שאת התורות האלו ציוה ה' למשה – משמים לארץ. אך אז מגיע יחוס נוסף לקרבנות: אותם הקרבנות הם אלו שאותם ה' ציוה את בני ישראל בפרשת ויקרא להקריב את קרבניהם.

ההבדל העקרוני: 'מלמטה למעלה' מול 'מלמעלה למטה'

מכלול ההבדלים בין פרשיות הקרבנות בויקרא ובצו מלמד כי ישנן שתי תנועות בהקרבת קרבן לה'. התנועה הראשונה בה עוסקת פרשת ויקרא היא מלמטה למעלה: הקב"ה מצווה את ישראל כיצד הם יכולים לבוא לפניו ולעשות לפניו 'ריח ניחוח אישה לה''. בקרבנות החטאת והאשם ה' מלמד את ישראל כיצד הם יכולים לכפר על חטאיהם לפניו. בחינה זו של הקרבן עוסקת בדרכי ההעלאה של הקרבן והפיכתו באמצעות ההקרבה לאמצעי של קדושה וכפרה. חלק בלתי נפרד מתהליך זה הוא פירוט האמורים הקרבים על המזבח. אמנם הכהנים הם העושים את מעשה הקרבן, ובאופן עקרוני, מעשי הכהנים פורטו בפרשת צו; אך כל עוד מדובר על עצם ההקרבה, והעלאת קרבן היהודי אל ה' באמצעות זריקת דמו והקטרת אמוריו – זהו הנושא הנידון בפרשת ויקרא.

היה ניתן לחשוב כי ההקרבה מסתכמת בהעלאת הקרבן מהדיוט לגבוה. אך בפרשת צו נחשפת בחינה נוספת, מפתיעה, המופיעה בכל הקרבנות בעקבות הבחינה הראשונה. פרשת צו עוסקת ב'מלמעלה למטה' של הקרבנות. כי באמת יש מקום לשאול: מה קורה עם הקרבן לאחר שהוא עלה מן הארץ לשמים? הקב"ה יכול היה להחליט כי עם הקרבת הקרבן, הוא יהפוך לשמיימי לחלוטין. כלומר, כל קרבן היה עולה כליל לשמים, כמו קרבן עולה. יכול היה ה' לעשות אף יותר מכך – שבעקבות כל הקרבה תרד אש מן השמים ותאכל את הקרבן, עד שלא ישאר ממנו מאומה כאן בארץ. אך ה' לא בחר בכך – רוב הקרבנות נאכלים לאחר הקרבתם בידי אדם (כהנים או אף ישראל), ולא רק זאת – בתחילת פרשת צו מתגלה שאף מן העולה נשאר משהו בארץ: הדשן, ועל האפר שנשאר חלים דינים של ירידה מן המזבח. מתגלה כי בעקבות העבודות ש'העלו' את הקרבן מן הארץ לשמים, מופיעה עולם של מורידות המאצילות את שאריות הקרבן בחזרה לארץ. בראש המצוות הללו עומדת המצווה לתרום את הדשן ולהורידו מן המזבח. דווקא בהקשר של העולה הקריבה כליל, מצווה התורה גם על פעולה קבועה כל בוקר של תרומת הדשן. בהמשך (ז, ח) מחדשת התורה שעור העולה הולך גם הוא לכהנים.

לגבי קרבן מנחה שבפרשת ויקרא נאמר שהוא ריח ניחוח אישה לה', מתחדש בפרשת צו שישנו שיתוף של הכהנים ב'אישה לה' (ו, י): "חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי".

גם בחטאת מגלה התורה כי הכהנים שותפים באכילתה (ו, יט): "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל". ולגביה התורה מפרטת את דיני העירוב בין בשר קודש לכלי האדם. עירוב זה מפורט בפרשת צו משום שהוא נוצר בהכרח כאשר הקב"ה נותן 'מלחמו' לכהנים – התורה מצווה מה לעשות עם שאריות החטאת הנבלעות בכלים. בהקשר זה, מגלה התורה כי החטאות הנעשות בפנים, שהן ברמה הגבוהה ביותר של הקדושה – אינן נאכלות כלל לבשר ודם (ו, כג): "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף". כלומר לא בכל 'לחם ה'' מעניק הקב"ה לבני האדם מתוך שולחן הגבוה.

בקרבן השלמים מחדשת התורה שאף המקריב עצמו (ולא רק הכהן) זוכה משולחן גבוה! השותפות ב'שולחן גבוה' מתרחבת כאן. ודוקא עם התרחבות זו, מדגישה התורה את הגבולות: רק למשך זמן נקוב של יום או יומים יכול האדם לאכול מן הקרבן שהפך לממון גבוה. יש איסור חמור לאכול את הקרבן מעבר לגבולות הללו.

כלומר בפרשת צו מגלה התורה כי אחר בחינת ה'עבודה' (=מלמטה למעלה) שהופיעה בפרשת ויקרא, מגיעה בכל קרבן בחינה נוספת של 'תורה' (מלמעלה למטה). לאחר שהפך הקרבן להיות חלק מ'שולחן גבוה' הקב"ה מעניק משולחן זה לבני האדם ומשתף אותם ב'לחמו'. ככלל, שיתוף ה' את האדם ב'שולחן גבוה' נוגע לדיני הקרבנות הבאים לאחר ההקרבה עצמה – דיני קדושת הבשר שהוקרב, ודיני אכילתו.

[1] במדרשים נאמר שלא הוזכר בפרשת ויקרא משום שהיה עדין נזוף על חטא העגל – "ילקוט שמעוני תורה פרשת צו [המתחיל ברמז תעט]: " רבי מני דסיכנין בשם רבי לוי אמר מתחלת הספר ועד כאן כתוב והקריבו בני אהרן ונתנו בני אהרן וערכו בני אהרן והקטירו בני אהרן אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא באר שנואה ומימיה חביבין לעצים חלקת כבוד בשביל בניהן כדתנן כל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן לאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שבתפלתך אני מקרבן ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים שנאמר צו את אהרן ואת בניו זאת תורת העולה".

[2] בהקשר זה יש לשים לב שהמונח 'תורת' כמגדיר מערכת מצוותית מתחיל בפרשת צו וממשיך בהמשך החומש - בפרק יא מופיעה 'תורת' האכילה - ויקרא יא, מו-מז: "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף" פרק יב עוסק בתורת היולדת - ויקרא יב, ז: "זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה". פרק יג עוסק בתורת הצרעת - ויקרא יג, נט: "זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת". לאור זאת, בולט עוד יותר שפרשת ויקרא היא חריגה בכך שמונח זה אינו מופיע.

[3] אברבנאל תחילת ו: "לפי שהעולה היא הקרבן היותר נבחר ומרוצה לפני השם מכל הקרבנות ולכן בסדר ויקרא התחיל במצות העולה כי היא הראשונה שבכל הקרבנות והם זבחי צדק כאלו אמר יהי רצון שכל קרבנותיכם יהיו עולות ולא תחטאו ולא תצטרכו לקרבן חטאת ואשם הבאים על עונות".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.