סדר התורה בתחילת חומש ויקרא
חומש שמות מסתיים בתיאור ארוך של בניית המשכן על ידי בצלאל, והקמתו על ידי משה, כאשר ציווה ה'. התורה מתארת את הקמת המשכן, את עשיית הכלים והעמדתם במקומם, וכן גם את עשיית בגדי אהרון.
אולם מתוך השוואה בין ציוויי הקמת המשכן של הקב"ה ובין היישום שלהם על ידי משה ובני ישראל, עולה כי קיים תחום שלם אשר מצוי בציווי, אך בביצוע נפקד מקומו. המדובר הוא בסדרי ההקרבה והחניכה של אהרון ובניו בימי המילואים. כבר בפרשת תצווה הצטווה משה באריכות על סדר שלם של עבודות המשכן במשך שבעה ימים: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם... שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ... וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם" (שמות כט, א-לה). ציווי מעין זה נשנה בפרשת פקודי, שם הצטווה משה לקדש את הכהנים לעבודה: "וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם. וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי" (שמות מ, יב-יג).
והנה הביצוע של כל עניין חניכת הכהנים מתואר רק בספר ויקרא, וגם זאת לא באופן מיידי, אלא בפרשות צו-שמיני (פרק ח והלאה). רק אז מגיע למעשה פירוט מלא של השראת השכינה המתוארת בקצרה בסוף חומש שמות. מה פשרו של דילוג זה?
כהקדמה להבנת עניין זה נקדים כי בתווך – בין עשיית כל חלקי המשכן ובין חניכת הכהנים, מפרטת התורה את כל הדינים הכלליים של הקורבנות הנוהגים במשכן דרך שיגרה. בפרקים הראשונים של חומש ויקרא מופיעים ציוויי הקרבת העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם. התורה מקדימה אפוא את הציווי על דרכי ההקרבה השגרתיות שתתבצענה לאורך ימים במשכן, לתיאור דרכי העבודה הראשונות בימי חניכת המשכן. יש להבין אפוא מה טעם שינוי הסדר הזה.
שתי מגמות במשכן
דומה כי התשובה לשינוי הסדר נעוצה בשתי מגמות שונות המצויות במשכן. המגמה הראשית לבניין המשכן נכתבת בתורה במפורש בתחילת פרקי עשיית המשכן בחומש שמות: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה, ח) – המשכן הוא 'בית ה'', מקום גילוי כבוד ה' בעולם; הוא הכלי המאפשר את השראת השכינה בישראל: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (כט, מה). כחלק ממטרה זו, מתברר בחומש שמות כי המשכן הוא כביכול 'צורך גבוה'. בני ישראל הנודבים את חומרי הגלם של המשכן, הרי הם כנותנים נדבה לה' – "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'" (לה, כט). ואכן, חומש שמות מסתיים עם סיום בניית בית ה', ועם תיאור ירידת השכינה לשכון במשכן – "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (מ, לד). היות המשכן בעיקרו של דבר בית ה' ולא מקום של עם ישראל בולט בפסוק הבא שם: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" – אפילו משה רבינו אינו רשאי להיכנס באופן חופשי למקום שכינתו של הקב"ה.
אולם בחומש ויקרא, החל מתחילת החומש ועד פרק ח, מתגלה מגמה נוספת. בחומש זה הולכים אנו ומגלים כי גם לישראל יש מקום במשכן. החומש פותח בכך שמשה רבנו נכנס אל המשכן! הוי אומר, שלאחר שהקב"ה שורה בבית מקדשו, נותן הוא באופן מפליא מקום לישראל במשכן[1]. בהיות משה מצוי בבית ה', מקבל הוא מאת ה' מערכת שלימה של ציוויים על קרבנות; מופיע סדר ארוך ומפורט המתאר את דרכי ההתקרבות של ישראל אל הקב"ה ופנייתם אליו. בכך מקבלים כל ישראל, ולא רק משה, מעמד ומקום קבוע בביתו של המלך הרם והנישא. מתגלה כיצד המציאות של שכינת ה' בינינו איננה בבחינת שהות סטטית בלבד, אלא זוהי נוכחות אלוקית המאפשרת לעם ישראל להתרומם ולהתעלות, בדרכים שונות, אל קרבת ה'. בני ישראל יכולים, ובמקרים רבים אף חייבים לבוא לבית ה', ושם לעבוד את ה' בפעולת הקרבנות.
בפרשתנו, פרשת ויקרא, וכן בפרשה הבאה מופיעים מינים שונים של קרבנות, ומתפרשות המעלות אליהם זוכים ישראל בעקבות המשכן. המעלה ראשונה היא הכפרה. הקרבנות מאפשרים לישראל לכפר על עצמם ולהיטהר מחטאיהם – "וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו" (א, ד); "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ" (ד, לא) וכן במקומות נוספים.
אולם המעלה המודגשת יותר בפרקים הראשונים של החומש, בקרבנות העולה, המנחה והשלמים, עליונה הרבה יותר. הביטוי החוזר ברוב פרשיות ההקרבה הוא: "אישה ריח ניחוח לה'". המקריב את הקרבן, המביא את כל כולו אל בית ה' בפעולה מרוממת, אינו זוכה רק לכפרת חטאיו, אלא הוא מצטרף כביכול לפעול במחוזות העליונים; הוא פועל פעולה שערכה איננו ניכר בתחום האנושי והחומרי של החיים, אלא בתחום הרוחני העליון בלבד – האדם זוכה כביכול לעשות 'נחת רוח' לקב"ה.
אחר כל זאת מובן, כי גם בהעמדת המשכן וחניכתו מצויות שתי מגמות אלו. העמדת המשכן וכליו שנזכרה בחומש שמות היא בעצם העמדת 'בית ה'' על תילו. אולם כל תחום עבודת הכהנים בשבעת ימי המילואים שייך לתחום השני, לתפקיד שהועיד הקב"ה לבני ישראל בתוך ביתו.. על כן, פותחת התורה בחומש חדש בו מתבאר ומופיע בפירוט, פלא מקומם של ישראל בבית ה', ורק לאחר מכן, שבה התורה ומבארת את פרטי אירועי שבעת ימי המילואים, המהווים ביטוי ראשי וראשון למקום העקרוני של ישראל במשכן.
[1] ובעניין זה ראה בדברינו על פרשת פקודי.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.