בין הכרח לתענוג

איסורה של התורה להקריב מנחה מן השאור ולהקטיר קטורת מן הדבש, כנאמר בפרשתנו (ויקרא ב יא) - "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תיעשה חמץ, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לה'," צריך בירור. שהרי אם השאור והדבש אינם ראויים להיות חלק מעבודת הקורבנות כי איסורם נובע מצדדי השלילה שבהם, מדוע בחג השבועות בו ניתנה התורה לישראל, ציותה התורה להקריב דווקא מהם 'קרבן ראשית', כנאמר (שם ב יב) - "קרבן ראשית תקריבו אותם לה'," וכדבריו של רש"י (במקום) - "מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש? קרבן ראשית: שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור שנאמר 'חמץ תאפינה', וביכורים מן הדבש כמו ביכורי תאנים ותמרים"?
מבאר הרב קוק (עולת ראיה א' עמ' קמח-קמט) שהשאור והדבש מסמלים את שני צדדי יצר הרע שבאדם. ה'שאור' החמץ-מאכל הבהמה, מסמל את הצדדים הבהמיים-הגופניים והנפשיים הנמוכים שבאדם, את ההכרח החומרי בו עלול האדם להתמקד כדי לשרוד את חייו, ואילו ה'דבש' מסמל את התענוג והמותרות בחייו של האדם, מותרות להם עלול הוא להשתעבד מכוח תאוותיו ודמיונותיו, וז"ל (שם) - "כי כל שאור, הנותן אומץ גופני טבעי... על ידי ההזנה הקבועה תמיד בחימוץ הלחם, אם השורש הזה של אימוץ החיים הגופניים הטבעיים היה נכנס במסכת הקודש, היה לכאורה מחזקו ומאמץ את חילו, אבל יודע תעלומות כל חי הוא יודע, שלא אימוץ היה בא על ידי עירוב זה, כי אם ירידה לתוך המשקע החומרי. וכמו שהוא בשאור, ככה הוא בדבש מצד התגלות התענוג... מפני שהחולשה הבשרית היא גדולה, וכאשר רגשי התענוג יורדים משמי גובהם האצילי, עד לידי ההרגשה החומרית, יוכל אחר כך קודש זה להתחלל ולהיאסר במאסר של חומר או של דמיון... וזהו סוד איסור הדבש בהקטרה על גבי המזבח..."
אמנם היסוד הרוחני החיובי שבשאור ובדבש, דהיינו היכולת לגלות את הקודש גם בחיי החומר ההכרחיים ואף בחיי התענוג, יכול להופיע רק על ידי קדושת התורה המכוונת והמדייקת אותם למטרתם העליונה, תורה האמורה לנהל את חיינו באופן מעשי, וכפי שבא לידי ביטוי בקרבן 'ראשית', דווקא בחג השבועות - חג מתן תורה, המגלה את ה'ראשית' - את היסוד בו מתגלה הקודש האלוקי הגנוז גם במעמקי החומר ההכרחי (השאור), והמותרי (הדבש), וכדברי הרב קוק (שם) - "התענוג (וק"ו ההכרח) כשהוא מתגלה בהופעת הקדושה העליונה, בצורה חודרת, נוקבת ויורדת, עד כדי ההרגשה התענוגית בכל המעמקים... הוא באמת אחד התפקידים הרמים שמערכת הקדושה אשר בעבודה האלוקית השלמה".
יסוד רוחני זה, גילוי הקודש שבחול, לא רק בחיי היחיד אלא גם ובעיקר בחיי האומה, הוא החידוש הגדול בתורת ישראל, היכולה להופיע בפועל רק בארץ ישראל הנקראת - 'ארץ זבת חלב ודבש', וכהסברו של הרב קוק (עין איה ברכות ב', מעשר שני ה כו) - "יחס ארץ זבת חלב ודבש להבטחת האבות מכוונת מאוד.כי לעם שפל (ביכולתו הרוחנית-כאומות העולם) אין צריך הרחבת החיים, ועוד תזיק לו ברכת הטבע היתירה והדגושה, שתתנהו לנום בחיק עצלות באשר אין לו מעורר הכרחי, או שתוציאהו לתרבות רעה (כהשתעבדות לברכת הטבע-חיי התענוג והמותרות). אבל עם נעלה וגוי קדוש (עם ישראל), ראוי הוא שיחיה חיים של הרחבת הדעת, לא על הלחם לבדו, כי אם על כל ברכת ה', חיי התענוג הנלקח לתעודת רוממות הנפש הוא מרומם גוי... ובזאת נתבשרו האבות שיהיו בניהם אנשים רמי מעלה, שברכת ה' הרוחנית תתגבר בהם על ידי חיי השלווה והעידון".
אמנם, באופן מעשי ה'מפגש' עם השאור והדבש גרם וגורם להשתעבדות אליהם ולבלבול ביחס שבין עיקר לטפל ובין אמצעי למטרה, ומתוך כך לנזקים קשים שבאו בעקבותיהם, וכהמשך דבריו (שם) - "אף על פי שבאשמת הדורות שהרעו בחירתם נתקיים בעוונינו 'ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלוקים אחרים'," אך אין הדבר מבטל את מהות תורתנו וסגולת עמנו, מהות וסגולה 'המחכים ומצפים', שנוציאם מהכוח אל הפועל באופן הנכון והראוי, ובכך יגיע העולם לגאולתו השלמה, וכסיום דבריו (שם) - "מכל מקום זאת היא מחלה עוברת...(ו)הגוי שנוצר לגדולות ישאר על אופיו, להיות מלא זיו החיים, ועם הנוצר לחכמה ודעת להפיץ אורה ובינה רבה בעולם, אי אפשר לו שיחיה חיים של צמצום, באין דבר המרחיב דעתו... השכל וידוע את ה', שזאת הייתה מגמת שבועת ה' לאבות"...

באדיבות ערוץ מאיר

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.