לידה - טומאה?

הנושא הראשון המופיע בפרשתנו עוסק בטומאת היולדת, כנאמר (ויקרא יב ב) - "אישה כי תזריע וילדה... וטמאה..."
ולכאורה תמוה הדבר מאוד, שהרי הטומאה הרוחנית היא ביטוי לחיסרון ולפגם הקיים במציאות המעשית המקולקלת, וכדבריו של הרב קוק (עין אי"ה שבת א' א עה) - "כלל עניין הטומאה ודרך הטהרה ממנה, ודאי הם נסמכים אל החסרונות והמגרעות הנמצאים בעולם בכל סוגיו, ובאדם - בנפשו, גופו ונטיותיו בייחוד..", ואם כן, הייתכן שלידה המביאה עמה חיים חדשים לעולם, חיים של בניין ויצירה, היא חסרון במציאות, פגם המביא עמו טומאה?
ניתן לומר, שכל זמן ההריון כאשר העובר נמצא ברחם אמו, האם חיה חיים כפולים, את חייה שלה ואת חיי עוברה התלויים בה. אך בזמן הלידה, כאשר העובר יוצא מרחמה והופך לאדם עצמאי (כמובן באופן יחסי) 'מאבדת' האם את החלק השני של חייה-חיי העובר שממנה קיבל הוא עד כה את חייו, איבוד חיים המהווה 'חיסרון' גדול לה, הגורם לטומאתה לאחר לידתה.
פרדוקס זה, שהיתרון - הלידה וחייו העצמאיים של התינוק, נובעים דווקא מהחיסרון לאם, כאשר היא 'מסיימת' להעניק חיים לעוברה. חיסרון זה, הגורם את טומאתה, הוא יסוד גדול, לא רק לנושא הלידה וסדר הבאת חיים לעולמנו, אלא יסוד ועיקרון לכלל חיינו.
אנו מצווים לפתח ולבנות את עצמנו ואת העולם כל הזמן ובכל התחומים, אך יש לזכור, כי כל בניין בנוי על חורבן שקדם לו. כמובן אין מדובר בהרס וחורבן, 'בחינת' קלקול שאין אחריו תיקון, אלא אדרבא, תיקון הנובע דווקא מכוח הקלקול, קלקול אשר מתוכו יופיעו הצמיחה והבניין המחודשים, בניין שיכלול את המדרגה הקודמת אך במעלה גבוהה יותר, כאותו התינוק שאיבד אומנם את חייו העובריים ש'נחרבו', אך דווקא מפני כך התעלה לחיים עצמאיים, שבהם הוא מממש את עצמו במדרגה עליונה יותר.
על כן, אין להיבהל ממצבי "חורבן" בחיינו הפרטיים והלאומיים, שהרי ביסודו ובמטרתו של חורבן זה, גנוז בניין פוטנציאלי גדול שיכלול בתוכו גם את הקומה הקודמת, אך הפעם באופן וברמה מפותחים ומעולים הרבה יותר...

באדיבות ערוץ מאיר

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.