לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם

יציאת מצרים היא עניין מרכזי ביותר בתורה. היא חוזרת בריבוי פעמים מופלג שאין כיוצא בו בכל התורה. אך יציאת מצרים אינה נזכרת רק כמאורע היסטורי. יציאת מצרים היא גם מצווה לדורות עולם. אדם צריך לזכור את יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה. נתבונן במצוות זיכרון יציאת מצרים: מהי מצווה זו, ומה ראתה התורה לצוות עלינו להיות נתונים בזיכרון של יציאת מצרים?

יש מקהילות ישראל הנוהגים לומר בכל יום "שש זכירות": זיכרון יציאת מצרים, זיכרון מעמד הר סיני, זיכרון עמלק, זיכרון חטא העגל[א], זיכרון מעשה מרים וזיכרון השבת. מבין הזכירות הללו, שונה היא זכירת יציאת מצרים. הזכירות כולן נתייסדו לאחר המעשה והמאורע שאותו אנו זוכרים. הרי לא ניתן לזכור מה שלא התרחש עדיין. לכן הזיכרון מופיע רק בספר דברים, הרבה לאחר המפגש עם עמלק, מעמד הר סיני ומעשה מרים. כך אנו לומדים מדקדוק הלשון של הגמרא לגבי חנוכה "לשנה אחרת קבעום בהלל והודאה"[ב]. רק מנקודת מבט מאוחרת בזמן ראו את גודל הנס וקבעו אותו לזיכרון לדורות. לעומת זאת, זיכרון יציאת מצרים הוא יוצא דופן, כיוון שהציווי על זיכרון היציאה מופיע עוד לפני היציאה עצמה. מיד לאחר הציווי על קרבן הפסח במצרים בפרשת בא נצטוו ישראל על זיכרון ההצלה והיציאה מצרים לדורות:

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם. וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל..."[ג].

בפרשה זו אנו מוצאים קטיעה מסדר האירועים כפי שהם מתוארים עד כה בתורה. לאחר תיאור סדר האירועים מן הבריאה דרך האבות עד השעבוד במצרים, לפתע מופיע קובץ של מצוות שאינן ממשיכות את הסדר הכרונולוגי. הציווי על פסח מצרים אכן שייך לסיפור היציאה ממצרים, אך בתוכו שזור הציווי על פסח דורות. לאחר מכן נכתבו גם שתיים מפרשיות של תפילין "קדש לי כל בכור" ו"והיה כי יביאך", שאינן חלק ממהלך האירועים.

התורה מערבת בין שני עניינים ושתי נקודות מבט ועושה מהן מקשה אחת. מצד אחד- התרחשות האירועים מנקודת המבט של ההווה, ומצד שני- אותה ההתרחשות מנקודת המבט של דורות העתיד המאוחרים יותר[ד]. התורה אינה רק מערבת את הדורות המאוחרים בהתרחשות העבר, אלא אף חוקקת בתודעה של דור יוצאי מצרים את המבט של הדורות הבאים על אירוע זה, עוד לפני היציאה ממצרים. מה פשר הדברים? מדוע מערבת התורה בין הזמנים? מדוע הציווי על הפסח במצרים כולל את הציווי על הזיכרון לדורות עולם? כיצד ניתן לצוות על זיכרון של אירוע שעוד כלל לא התרחש? ומדוע בבשורת הגאולה אנו מוצאים את הציווי לדורות הבאים על זיכרון היציאה?

מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה

המעבר בין ספר בראשית לספר שמות כולל בקרבו מהפך גדול בין מעשה אבות המהווים סימן לבנים, לבין מעשה הבנים עצמם. כל ספר בראשית הוא רק סימן, ואילו ספר שמות הוא "המסומן". בספר שמות בני ישראל הופכים לעם, להיות האומה הישראלית הכוללת את כל הדורות כולם. מהסיבה הזו מיטשטשת ההבחנה בין ההווה לעתיד, ובין הנאמר ליוצאי מצרים והנאמר לדורות. הכול נעשה כמקשה אחת.

אך יש עוד ממד במצוות הזכירה המופיעה עוד לפני היציאה ממצרים. בני ישראל משועבדים במצרים, ופרעה מהתל בהם פעם אחר פעם. בכל פעם כאשר פרעה מתרכך, עולה בהם תקווה לגאולה, אך מיד פרעה מכביד את לבו ומגיעה אכזבה. בני ישראל נמצאים במצוקה גדולה ומייחלים לישועה, כמו אישה הנמצאת על משבר הלידה ומקשה לילד. כולה כאובה ומתייסרת והיא מצפה לגאולה. בשעה זו אומרת לה המיילדת שעם כל הכאבים שהיא חווה, עליה לזכור שיהיה לה מה לספר לנכדיהָ. הטיית נקודת המבט אל עבר העתיד, מקנה בטחון ואמונה בסיום התהליך הקשה ובישועה שעתידה לצאת ממנו. לכן עוד לפני היציאה ממצרים, בעת שבני ישראל נמצאים במצב קשה, הקב"ה מחזק את בני ישראל בכך שכל הדורות הבאים אחריהם מצווים על זיכרון מה שמתרחש ואחוזים בהם, כמקשה אחת.

הקב"ה מַכְתִּיב

נעמיק עוד בעניין זה בעקבות מעשה בועז ורות. שם אנו מוצאים סיטואציה לא פשוטה. רות המואבייה מגיעה עם נעמי כלתה לבית לחם. שתיהן אלמנות, עלובות ומסכנות, אחת נכריה והשניה "מרה". רות פונה לשדה בועז על מנת לבקש עזרה, אך אין זה פשוט כלל לעזור לאישה כזו. הרי רות היא גויה מואבייה[ה], מהאומה השפלה שבאומות, הפוכה בתכלית בפריצותה מן הצניעות של האומה הישראלית. זוהי אומה שלא יכולה לבוא בקהל ה', ובנותיה מוחזקות כמכשילות את ישראל כמעשה כזבי בת צור. לפי דברי חז"ל[ו], טוב, אחיו הגדול של בועז, הכריע שהוא אינו רוצה להקים שם מת הבורח למואב על נחלתו. אך בועז נמצא בהתלבטות גדולה לגבי רות. הוא אמנם אינו סובר כמו טוב השולל באופן מוחלט את רות, אך בלבו קיים פחד גדול- האם לקרבהּ הינו מעשה רצוי בעיניו יתברך? כאשר רות מגיעה לשדהו של בועז הוא צובט לה קלי ונותן לה שעורים. על כך אומרים חז"ל: "אילו היה יודע בועז שהקדוש ברוך הוא מכתיב עליו "ויצבט לה קלי", עגלים פטומים היה מאכילה"[ז].כלומר, אם בועז היה יודע שמעשיו יכתבו וילמדו לדורות עולם, לא היה מסתפק במעט שעורים אלא נותן לה עגלים. ודאי שבועז אינו מהמושפעים מן השאלה "מה יגידו". ברור שמעשיו נעשו לשם שמים. אלא נראה לומר שלבו לא היה שלם במעשיו ולא ידע בוודאות אם אכן מעשיו רצויים בעיניו יתברך. כלפי חוץ הוא הכריע לפרוש כנפיו על רות, אך לבו עדיין לא היה שלם בכך. לו היה יודע ש"הקב"ה מכתיב עליו", כלומר שישנה חותמת אלוקית על מעשיו, ודאי שגם לבו היה שלם עם מעשיו. חיבוטי הנפש וההתלבטויות אשר אפפו אותו היו מפנות את מקומם לשמחה גדולה למעלת מעשיו, שהרי אין שמחה כהתרת הספקות. ודאי היה שמח יותר כשהיה יודע שבמעשה הזה הוא זורע את הזרע של מלכות ישראל, מלכות של דוד מלכא משיחא, עם אמה של מלכות. בוודאות שכזו ודאי שהיה נותן לרות עגלים ולא רק שעורים.

אך מה שלא זכה בועז, זכו ישראל במצרים. שם הקב"ה אכן "מכתיב עליהם". בני ישראל במצרים נמצאים במציאות קשה וסבוכה. הם שקועים במ"ט שערי טומאה של מצרים: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה"[ח], "ואת ערום ועריה"[ט]. הם עומדים מבוישים מפני עליבותם וקלונם, וחשים כי אין הם ראויים לצאת ממצרים, ואין להם כל שייכות לגאולה. ליבם מסרב להאמין כי הגאולה העומדת להתרחש אכן מתאימה ושייכת לדמותם שלהם. זוהי אף הסיבה בשלה דווקא בפסח מצרים, במציאות המורכבת והמסובכת הזו - "הקב"ה מכתיב עליהם". התורה מלמדת שעל אף כל הספקות שצצו בלב בני ישראל שמא אין להם כל שייכות לגאולה, היא אכן שייכת להם. והראיה- שכל מה שמתרחש בהם, יהיה לזיכרון לדורות עולם, שכך מכתיב הקב"ה. בכך פותח הקב"ה את עיניהם של ישראל להתבונן בערך של ההתרחשות המתקיימת בהם בהווה. הקב"ה מגלה את עיני בני ישראל לראות שאכן יש להם ערך ומעלה, והם הם השורש של הדבקות האלוקית בכנסת ישראל שכל הדורות יונקים מהם. הרי גם הדורות הבאים, דורות שאין בהם טומאת מצרים ויש בהם קדושה והשראת שכינה, הם שיתבוננו דווקא בדור יוצאי מצרים ויזכרום. לאחר שבני ישראל שומעים זאת מפי הקב"ה, תגובתם: "וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ". רש"י מסביר שהודו ושמחו על בשורת הגאולה. בהמשך לדברינו נאמר, ששמחו על היותם רצויים לפני ה' גם במצבם, שכל הדורות כולם מתבוננים דווקא עליהם, וזוכרים אותם לעולמים[י].

אולם דברים אלו אינם מיועדים רק לדור יוצאי מצרים אלא בעיקר לדורות הבאים אחריהם. כשאנו מתבוננים בכך שהקב"ה מנחם את בני ישראל במצרים בזיכרון של הדורות שיבואו, משמע הקב"ה יודע כבר אז את טיב הקשר של כל הדורות ליציאת מצרים. ממילא גם יוצאי מצרים עצמם חיים בדרגה אחרת לגמרי כאשר הם יודעים זאת, שהרי – "הקב"ה מכתיב עליהם". הקב"ה מגלה לדור יוצאי מצרים שהיציאה ממצרים שבה הם עתידים לקחת חלק, היא נצחית לדורות עולם. לא רק הם בלבד יוצאים ממצרים אלא הדורות כולם. כביכול בני הדור הזה מקפלים בקרבם את חיי הנצח של כל הדורות כולם, ואיתם הם יוצאים ממצרים. בכך שהקב"ה נותן ליציאה ממצרים תוקף של הדורות כולם, יציאת מצרים הופכת למציאות ודאית בעלת תוקף נצחי. כך מסתבר שגם אנו יצאנו ממצרים אז עם דור יוצאי מצרים. אולם רשע הכופר בזיכרון זה של היציאה ממצרים נענה בהקהיית שיניו- "אילו היה שם לא היה נגאל".

לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם

שתי נקודות המבט בסיפור היציאה ממצרים המתלכדות לכדי מקשה אחת - הן של ההווה והן של העתיד, הן פסח מצרים והן פסח דורות, מלמדות שמעשה היציאה אינו מעשה שהתרחש בעבר בלבד אלא זהו מעשה נצחי. ממילא גם הזיכרון של מעשה זה אינו עוסק בעבר, אלא מהווה ביטוי להתרחשות תמידית. יציאת מצרים היא בעצם מציאות החיה בקרבנו. מציאות של הווה בכל הדורות. בכל רגע ורגע, בכל עת ובכל שעה אנו יוצאים ממצרים. יציאת מצרים אינה רק התרחשות המאירה לנצח, אלא היא מעשה נצחי המתרחש כל הזמן. לכן עוד לפני היציאה בעצמה זוהי "חוקת עולם" השייכת לכל הדורות העתידיים, ואנו בתוכם.

מעשה בועז ורות בחג השבועות נזכר בנו כאירוע שחלף בעל השלכות לימינו, שממנו נולד המשיח, אך יציאת מצרים נזכרת על ידינו באופן שונה. איננו מצווים לראות את עצמנו אוספים שיבולים עם רות, אך חובה עלינו לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים. ועוד, שבזיכרון יציאת מצרים איננו מצווים לזכור זאת כאירוע היסטורי חד פעמי אלא כאירוע של ההווה: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"[יא].

רבי צדוק הכהן מלובלין מסביר את משמעות זיכרון יציאת מצרים, שהוא המאפשר את האמונה והביטחון ביכולת לצאת מכל שעבוד. בני ישראל היו עבדים באימפריה הגדולה מצרים ונתונים בשעבוד פיזי ובמצב רוחני שפל, עד מ"ט שערי טומאה. בני ישראל היו בתחתית המדרגה, במצב שכמעט בלתי אפשרי להתרומם ממנו. כך מסביר האר"י הקדוש, שהקב"ה מיהר והוציא את בני ישראל ממצרים בחיפזון, מפני שאם היו נשארים עוד רגע אחד היו מגיעים לשער הנו"ן, חלילה, ולא היו יכולים לצאת משם. אך דווקא מתחתית מצבם, בא הקב"ה בכבודו ובעצמו וברגע אחד גאלם. ולא עוד, אלא שעל מנת להוציא מבין האשפתות את האומה הישראלית, לא היה יכול לעשות זאת שום מלאך, שרף או שליח, אלא רק הקב"ה בעצמו. זיכרון יציאת מצרים נוטע בנו בכל עת את האמונה באפשרות לגאולה מכל שפלות גשמית ורוחנית דווקא על ידי הקב"ה בעצמו. זהו הלימוד הגדול שיציאת מצרים נוטעת בנו. כך אף מסביר בעל התניא:

כי הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים, ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו, והוציאם ממצרים ערוות הארץ, מקום הזוהמא והטומאה, לא על ידי מלאך ולא על ידי וכו', אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לשם, כמו שכתוב: "וארד להצילו" וגו', כדי לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי, בהתקשרות הנפש ממש, בבחינת נשיקין פה לפה[יב]...

כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם

במצרים היו נתונים בני ישראל במ"ט שערי טומאה, "ואת ערום ועריה", ובשפלות שאין כמוה. כנסת ישראל חשה שאינה ראויה כלל לגאולה. אך כאמור, מצרים אינה רק מציאות של העבר, אלא מציאות של הווה, של טומאה והסתר פנים. פרעה האומר "לי יאורי ואני עשיתיני" הוא הביטוי למציאות המסתירה אלוקות. גם אנו כיום, כל אדם פרטי והאומה בכללותה, כמו במצרים, שרויים במְצרים של גשמיות, שפלות, נפילות ושערי טומאה רבים. כמו דור יוצאי מצרים, גם אנו כיום עלולים לחשוב שאין אנו ראויים כלל ליציאה מן המצרים הרבים הללו לגאולה. אך כשם שמצרים היא מציאות של ההווה, כך אף היציאה ממצרים היא התרחשות תמידית של ההווה:

והנה בכל דור ודור וכל יום ויום, חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. והיא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף, משכא דחויא, ליכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא על ידי עסק התורה והמצוות בכלל[יג].

עיקר היציאה נעשה על ידי עיסוק במצוות ולימוד תורה. במצרים נתן הקב"ה לבני ישראל מצוות- "בדמייך חיי"- דם פסח ודם מילה, על מנת שיהיה להם עם מה לצאת. כאשר יהודי לומד אות אחת מן התורה, נשמתו עולה למקום שאין כל עבד ושר יכולים להיכנס אליו, למדרגה של "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח, אני ה' ולא אחר". כאשר יהודי מקיים מצווה, נעשית נשמתו בצוותא עם הקב"ה, למעלה ממדרגת המלאכים. הקב"ה בכבודו ובעצמו לוקח את נשמותינו, מקרבנו אליו ומקדשנו כאיש המקדש אישה[יד]. זוהי יציאת מצרים.

אך כמו שהקשר בין כל הדורות כולם לדור יוצאי מצרים אינו תלוי בנו ובמעשינו כלל, כך גם המצוות אינן תלויות בנו ובמראה עיננו. המצוות אינן פועלות מאיתנו מפני שאנחנו יוצרים באמצעותן התרחשות משמעותית, אלא הן פועלות רק ממנו יתברך, כהתגלות אלוקית ונצחית. הקב"ה בכבודו ובעצמו מביא אותנו ומקשר אותנו אליו. אכן עלינו לקיים את המצוות אך הן רק סיוע, כהסכמה וקבלה, של ההתגלות האלוקית העליונה. גם ללא כל מצווה, ישנה סגולה פנימית של ישראל אשר בה בוחר הקב"ה ובזכותה באה הגאולה, שהרי בני ישראל היו נתונים במצרים ללא כל מצווה. אך גם מתחתית ההסתר של מ"ט שערי טומאה, בא הקב"ה וגאל אותם. עוד בתוך החושך ומצריה של מצרים הקב"ה מצווה על זיכרון יציאת מצרים, מפני שיציאת מצרים היא נצחית ועצמית לנו. אכן באמצעות המצווה היא יוצאת לפועל, אך כאשר עדיין אין מצווה, היציאה נמצאת בנו בכוח. גם בתוך מ"ט שערי טומאה ללא תורה ומצווה כלל, בכל זאת יש לנו שייכות פנימית לגאולה העליונה על ידי הקב"ה.

כל שערי הטומאה הם כטלאי חיצוני, שאינו יכול לטשטש את המראה הפנימי של "כולך יפה רעייתי ומום אין בך". כך דורשים חז"ל: "אל תראוני שאני שחרחורת"[טו]- שחורה אני במצרים ונאווה אני במצרים. שחורה אני במצרים, "וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי"[טז]. ונאווה אני במצרים- בדם הפסח ובדם המילה[יז]. ומפרש רש"י על פסוק זה: "לפי שאין שחרותי וכיעורי ממעי אמי אלא על ידי שזיפת השמש, שאותו שחרות נוח להתלבן כשיעמוד בצל". כלומר, בחיצוניות נראית הטומאה, השחרות והחטא, כביכול "כולו חייב", אך בפנימיות- כולו אהבה ותענוגים, "תוכו רצוף אהבה". שאפילו בשעה של החטא מתנוצצת סגולתם של ישראל.

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר

בציווי על הפסח מתלכדות יחד שתי נקודות המבט של ההווה והעתיד מפני שביציאת מצרים אין הבחנה בין הזמנים. יציאת מצרים היא עצם מציאותה ועצמותה של האומה הישראלית בעבר, בהווה ובעתיד. בכל דור ודור בוחר בנו הקב"ה בכבודו ועצמו ומוציא אותנו ממצרים.

יציאת מצרים היא התרחשות נצחית של האומה הישראלית, בהיותה יוצאת כל הזמן מן המְצרים לחירות עולם, מרגע היווצרותה ועד לגאולה השלימה. האומה הישראלית נמצאת במעבר מתמיד משערי טומאה למדרגה עליונה שבה הקב"ה מביאנו אליו, ממצרי העולם הזה, למציאות הפנימית- שבאמת "תוכו רצוף אהבה". מהסיבה הזו, סיפור יציאת מצרים הוא כה מרכזי וחוזר פעמים אינספור בתורה. מהסיבה הזו גם מצוות רבות – תפילין, מזוזה, קריאת שמע בוקר וערב, שבת ומועדים, נעשות זכר ליציאת מצרים. למשל, מצוות תפילין צריכה ללוות את האדם כל היום, ולהוות תזכורת תמידית ליציאה ממצרים[יח]: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזיכרון בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה', בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם"[יט].

כל רגע בחייו של כל יהודי מקפל בקרבו את המהפך של יציאת מצרים. אמנם מצד הגוף הוא כלוא במצרי עולם הזה, אך מצד הנשמה הוא נמצא במדרגה של חירות- "אני ולא מלאך, אני ולא שרף". עצם מציאותם של ישראל היא היציאה ממצרים. לכן מעשה היציאה אינו "מעשה אבות סימן לבנים", אלא הוא מעשה הבנים ממש, המתרחש בכל דור ודור. ועיקר המעשה הוא היכולת של המעבר המתמיד מהיותנו נתונים במ"ט שערי טומאה למדרגה עליונה- להיות אצלו יתברך.

גם האומה הישראלית היום, אף על פי שיש לה חולשות, יש בה מעלה עליונה. שהרי על ידי כל מצווה שעושה האומה, היא מתעלה למדרגה עליונה אשר בה נעוצה הגאולה- "אני ולא מלאך, אני ולא שרף". אם נפקח עינינו נראה שאפילו ריקנים שבך- מלאים מצוות כרימון[כ]. גם הללו הרחוקים מאוד מתורה ומצוות מקיימים מצוות ישוב ארץ ישראל[כא]. בנוסף ישנן מצוות ציבוריות רבות שרבים מבני האומה מקיימים כמו כשרות, מילה, שמירת שבת במרחב הציבורי ומסירות נפש בצבא למען עם ישראל. ואפילו שישראל אינם יודעים שהם בכלל מקיימים מצווה, ואינם יודעים שנשמתם מידבקת בקב"ה, הרי הקב"ה כבר הכתיב במצרים שהיציאה ממצרים תיזכר כחוקת עולם לדורות עולם. משמע, גם בהם מתקיימת היציאה ממצרים בכל עת.

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ

גם בעבודת ה' הפרטית של כל אדם, עובדת היותו שקוע בשערי טומאה אינה סותרת את גודל שייכותו לנצח ישראל, לאין ערוך מאשר לחטא. בכל יום ויום כל אדם צריך לראות את עצמו יוצא ממצרים ולהתבונן על כל רגע בחייו כרגע השואב מן הנצח של היציאה ממצרים. מצוות זיכרון יציאת מצרים מורה על כך שהאדם צריך לחיות בתודעה מתמדת של האהבה הרבה הקיימת בין הקב"ה לכנסת ישראל, על אף ריחוק ומְצר חיצוני. אמנם כלפי חוץ איננו רואים זאת, אך מצד הפנימיות, כל קשר האהבה של "חסד נעורייך אהבת כלולותייך", חי וקיים בנשמה הפנימית של היחיד ושל האומה.

בבשורת הגאולה של היציאה ממצרים הבטיח הקב"ה את הקשר של כל הדורות כולם לדור יוצאי מצרים. בכך התברר ש"לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה, אלא אף אותנו גאל עמהם". ועוד, תוקף היציאה ממצרים בימינו גדול לאין ערוך מהיציאה ממצרים שהתרחשה אז. כך מבטיחנו הנביא: "ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הידחתים שם"[כב]. גודל ועוצמת הגאולה שבה אנו נמצאים, היא לאין ערוך מגאולת מצרים מצד המהפך ההיסטורי. ומפני שהגאולה אינה תלויה בשום מציאות חיצונית- לא בתורה, לא במצווה ולא בתשובה, אלא מופיעה בהם, ממילא, הגאולה כבר קיימת בשלמותה במעמקים, ורק מצפה להתגלותה. האמונה השלימה בכך שהגאולה כבר קיימת במעמקים והכול תלוי בו יתברך ובאיזה מצווה שתסייע, מולידה בנו את הציפייה שבכל רגע ורגע תתגלה ותופיע הגאולה. עלינו רק לפקוח את העיניים ולראות כיצד מסיר הקב"ה את התבלול מעינינו, כהרף עין, וכימי צאתנו מארץ מצרים מראנו נפלאות- "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת"[כג].

[א] דברים ט ז-ח: "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלוקיך במדבר... ובחורב הקצפתם את ה'...".

[ב] שבת כא ע"ב

[ג] שמות יב יא, כד-כז. גם קביעת היום השביעי כמקרא קודש וציווי שמירתו מקדים את מאורע קריעת ים סוף שהתרחש אז: "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם", שם טז.

[ד] גם מצוות גיד הנשה חורגת מרצף הסיפורים בספר בראשית. אולם שם התורה פונה אלינו, עם ישראל שאחר מתן תורה, ואילו כאן, התורה פונה אל בני ישראל בעודם במצרים.

[ה] לפי חז"ל, רות התגיירה ביום שלאחר הלילה בגורן, אז דרש בועז ובית דינו "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". רות רבה ב א

[ו] לפי חז"ל טוב היה אחיו הגדול של בועז. בועז אומר לרות "אם יגאלך טוב", כיוון שהוא קרוב ממני, אך אם לא –אני אגאל.מדרש תנחומא ויקרא בהר ג

[ז] ויקרא רבה לד ח

[ח] מכילתא בשלח יד מח

[ט] יחזקאל טז ז

[י] הזכירה העיקרית בין הזכירות הללו היא זיכרון יציאת מצרים בו אנו מצווים יום יום. מלבד זאת, שאר העניינים אינם צריכים להיזכר כל יום. אפילו זיכרון מתן תורה הוא זיכרון כללי מאוד, כמו "אשר הקצפתם" ומעשה מרים. בשבת, ישנה מצוות זכירה, וזיכרון עמלק גם הוא זיכרון מדאורייתא אך מתקיים פעם בשנה.

[יא] ייתכן לומר כי הלימוד של חז"ל שחובה על כל אדם ואדם בכל יום ויום לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, נגזר מכך שעוד לפני היציאה ממצרים נכללנו בדור שיצא ממצרים.

[יב] תניא מו

[יג] תניא מז

[יד] תניא מו: "וזהו שאומרים "אשר קידשנו במצוותיו", כאדם המקדש אישה להיות מיוחדת עמו בייחוד גמור, כמו שכתוב: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ככה ממש ויתר על כן לאין קץ הוא יחוד נפש האלוקית העוסקת בתורה ומצוות, ונפש החיונית לבושיהן הנ"ל, באור אין סוף ברוך הוא. ולכן המשיל שלמה עליו השלום בשיר השירים יחוד זה לייחוד חתן וכלה בדביקה חשיקה וחפיצה בחיבוק ונישוק".

[טו] שיר השירים א ו   

[טז] יחזקאל כ ח

[יז] שיר השירים רבה א

[יח] רק משנחלשו הדורות בניקיון הגוף, אנחנו מניחים תפילין רק בשחרית וחולצים אחרי התפילה. אבל בפשט מדאורייתא, אדם צריך להניח תפילין במשך היום כולו.

[יט] שמות יג ט

[כ] עירובין יט ע"א ברכות נז ע"א

[כא] רק בחוץ לארץ אפשר שיהיו מ"ט שערי טומאה. אך בארץ ישראל, אין שייכות לכך בכלל, ששקולה מצוות יישוב ארץ ישראל כנגד כל המצוות כולן. גם אם עושים את כל העבירות שבעולם, זו רק חיצוניות לעומת גודל המעלה של המגורים בארץ.

[כב] ירמיהו כג ז-ח

[כג] מיכה ז טו

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן