וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר
אסתר המלכה הוסיפה במגילה שני ימים מדעתה. היום הראשון שהוסיפה, הוא היום של המשתה השני. בתחילה, הולכת אסתר במסירות גמורה אל המלך אחשוורוש, למרות שלא נקראה אליו, במטרה להניע אותו מגזירת השמד. אך אסתר לא מתחננת לפני המלך כמאמר מרדכי, אלא מזמינה את אחשוורוש למשתה יחד עם המן הרשע. אסתר אינה מסתפקת במשתה אחד, ובמשתה זה היא מזמינה את אחשורוש והמן למשתה נוסף, למחרת: "יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ"[א]. בכך הוסיפה אסתר יום אחד מדעתה, ולמרות שמרדכי ציווה עליה להתחנן מיד, היא דוחה זאת למשתה ביום השני. בדיעבד מסתבר, כי בהוספה זו טמון כל המהפך של המגילה. הרי בלילה שבין המשתה הראשון למשתה השני נדדה שנת המלך, מלכו של עולם[ב], ובאותו יום החלה גדולת מרדכי, ומפלתו של המן הרשע.
היום השני שמוסיפה אסתר מדעתה, הוא היום הנוסף שהיא מבקשת לתת ליהודים בשושן להינקם מאויביהם. למרותש"כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב"[ג], אסתר מוצאת עוז בנפשה לבוא אל המלך ולבקש ממנו עוד יום אחד בשושן: "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם"[ד].אסתר מגדילה בחוצפתה, בכך שהיא מבקשת את היום הנוסף דווקא בשושן הבירה, עירו של המלך, ומסתמא גם מקום מושבם של כל השרים והמקורבים למלכות, ולא בשאר המדינות. בקשה זו היא בבחינת "כד איתתקן רישא דעמא איתתקן כולא עמא"[ה], שכשנתקן ראשו של העם – נתקן כל העם.
בהתנהגותה של אסתר מתגלה אם כן, חוצפה ועזות פנים, ממש כמו אופיו של דור הגאולה, ש"חוצפה ישגא"[ו], במטרתה לגאול את כל המציאות. מכיוון שהדבר חוזר ונשנה פעמיים, יש להתבונן במעשיה של אסתר: מה פשר התוספת שהוסיפה שני ימים מדעתה, ומה עומק עניין זה, שבו טמונה מחייתו של עמלק.
מִנְחַת עֹמֶר שְׂעֹרִים
במדרש רבה על פרשת אמור, מתוארת מעלתו המופלאה של קרבן העומר[ז]. בשם רבי לוי מובא, כי מנחת העומר היא שעמדה לישראל בימי המן: (המדרש יובא להלן כלשונו, ולצידו תרגום והסבר באווירה פורימית משהו, כבשעת נתינת השיעור).
"ר' לוי אמר: היא (-מנחת העומר) שעמדה להם בימי המן, דאמר ר' לוי כיון שראה מרדכי את המן בא כנגדו והסוס בידו, אמר דומה אני שאין רשע זה בא אלא להרגני. והוון תלמידיו יתבין תניין קמוי (-היו תלמידיו יושבים ושונים לפניו), אמר להם עמדו וברחו שמא תיכוו בגחלתי (מרדכי לא העלה בדעתו לברוח, אבל אמר לתלמידיו לברוח). אמרו ליה: בין לקטול בין לחיי אנן עמך ולא נשבקך (בין אם נמות ובין אם נחיה, אנחנו איתך ולא נעזוב אותך).
מה עשה? נתעטף בטליתו ועמד בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא, ותלמידוי יתבין תניין (-ממשיכים לשנות את הלימוד שהיה להם). אמר להם (המן), במה אתם עוסקים? (-רצה לעסוק איתם בסוגיה...) אמרו לו: "במצות העומר שהיו ישראל מקריבין במקדש ביום הזה". (-יום זה הוא יום ט"ז בניסן, והם עסקו בקרבן העומר. זהו גם היארצייט של המן הרשע, ובאמת אין תחנון ביום הזה, שהרי כתוב שמבני בניו של המן הרשע למדו תורה בבני ברק...). אמר להון הדין עומרא במאי הוה -דדהב או דכסף? (-באיזה כלי הייתם מגישים את העומר, שהיה מידת נפח, כסף או זהב?) אמרו לו דשעורין (-זה היה עומר של שעורין).
אמר להון: וכמה הות טימי דידיה (-כמה זה היה עולה) בעשרה קנטרין? אמרין ליה סגין בי' מנין (אמרו לו שהיה די בעשר מנין). אמר להון קומו דנצחו עשרת מנכון לעשרת אלפים קנטריא דכספא. (-אמר להם לקום, כי העשרה מנים כסף שלכם ניצחו את עשרת אלפים כיכרות כסף שלי. בכיכר אחת יש כשישים מנים. כלומר שבעשרת אלפים כיכר כסף יש בערך שישים אלף פעמים את השווי של מנחת שעורים).
לפי דברי ר' לוי, מרדכי ותלמידיו היו עסוקים באותו יום, ט"ז בניסן, בקרבן העומר, מפני שזהו יום הקרבת העומר. זכות העיסוק בקרבן העומר עמדה להם, ובזכות עשירית האיפה עומר שעורים, הם נושעו. המהרש"א מסביר את עומק העניין ואומר, כי מי שעוסק בתורת הקורבנות בזמן שאין בית המקדש קיים, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנות אלו[ח], כך היהודים בשושן עסקו בקרבן העומר ביום הקרבתו, ועל ידי זה כאילו הוקרב העומר[ט]. ויש להבין: מהי מעלתו המיוחדת של קרבן העומר דווקא?
וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב
בפרשתנו, מונה התורה שלוש מדרגות בקרבן עולה- בקר, צאן ועוף. לכאורה נדמה, כי הקרבנות הללו מסודרים בסדר פוחת והולך, אולם, אין הדבר כך, מפני שעיקר ערכו של הקרבן אינו בערכו הכספי, אלא כוונת הלב. כך נאמר בסיום עולת נדבה מן העוף: "עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'"[י], ורש"י על אתר מפרש לפי תורת כוהנים: "נאמר ריח ניחוח בבהמה ונאמר ריח ניחוח בעוף. לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את ליבו לשמים". אדם שידו לא משיגה קרבן בהמה או צאן, יכול להביא קרבן מן העוף, אך מעלת הקרבן אינה נפגמת, מפני שעיקרה היא כוונת הלב, לה'.
לאחר קרבנות העולה, מפרטת התורה את קרבנות המנחה, וביניהן מנחת העומר הנקראת "מנחת ביכורים". המנחות פותחות בפסוק "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'". שואלת הגמרא, למה נאמר כאן "ונפש כי תקריב", שלא נאמר במקום אחר? תשובת הגמרא, כפי שרש"י מביא בפירושו: "לא נאמר נפש אלא בקרבן מנחה, מי דרכו להתנדב מנחה – עני. אמר הקב"ה, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני"[יא]. מן הדברים הללו עולה, כי ישנה מעלה דווקא לקרבן מנחה של "דלי דלות", עשירית האיפה סולת, אף יותר מכל הקרבנות מן החי. דווקא על קרבן זה אומרת התורה "נפש כי תקריב". משמע, דווקא מקרבן זה יש לקב"ה ריח ניחוח נפלא ביותר.
ייתכן להסביר כי לפי דברי המדרש שהבאנו לעיל, כל הזכות למהפך שהתרחש במגילת אסתר שייך דווקא למלוא קומץ סולת של מנחת העומר, מפני מעלתו של קרבן המנחה, שלא רק שהוא מכפר על מי שמנדב קומץ סולת למנחה, אלא שכל המקריב קרבן מנחה, כאילו הוא מקריב את נפשו.
וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי
מכל הקרבנות המוקרבים בבית המקדש בכל השנה כולה, ואף מכל המנחות, קרבן העומר הוא הקרבן הכי שפל שיש, שעשוי משעורים שהם מאכל בהמה. מנחת סוטה היא הקרבן היחיד שדומה לקרבן העומר, בכך שגם היא עשויה משעורים[יב]. פחיתותו של מנחת סוטה מטרתה, לבייש ולנוול את האישה המביאה את הקרבן, בשל מעשיה המקולקלים. כדברי חז"ל, "כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה"[יג].
אין בושה גדולה יותר מהשקיית סוטה בבית המקדש, עד כי גם הקב"ה בעצמו מחמת השפלות הנוראה אינו יכול כביכול, להיות במעמד זה. על כן שם המפורש נמחק בתוך המים המאררים. אולם, הקב"ה אינו יוצא מן המקדש, מפני הסוטה הנמצאת בו. שם שמיים נמחק דווקא בתוך המים שעתידה הסוטה לשתות בעצמה אל קרבה.
במי הסוטה מתגלה עבודה מופלאה. המים המרים מחילים בפועל ממש שם שמים בקרב השפלות הנוראית המתגלה באישה הסוטה, לא כדרוש אלא כסדר עבודה. מצד המציאות הנגלית, שם שמיים אמנם נמחק במים המרים. אך מצד המציאות הפנימית הנסתרת, שם זה נמחק בתוך המים אשר נכנסים לתוך בטנה של האישה, ומבררים בתוך הבהמיות את מעשיה. אם אכן אותה אישה עשתה מעשה בהמה, המים המרים, אשר שם שמיים מחוק בהם, פועלים את פעולתם, וירכה נופלת ובטנה צבה.
מנחת השעורים של אישה סוטה מציינת את ההתגלות והנוכחות האלוקית בהסתר, במקום ששם שמים הנקרא והמתגלה נמחק. העיסוק בקרבן השעורים של העומר בשושן הבירה, אף הוא כמו קרבן השעורים של אישה סוטה, שייך לנוכחות האלוקית בהסתר. שם ה' נמחה בתוך מגילת אסתר, כמו ששם ה' שבמגילת סוטה נמחה בתוך המים המרים. אכן מצד המציאות הנגלית אין שם שמיים נזכר במגילה. אולם מצד המציאות הפנימית, שם שמיים מחוק בתוך המגילה עצמה, כפי שאומרים חז"ל, שבכל פעם שמוזכר במגילה "המלך", זהו מלכו של עולם[יד].
חז"ל שואלים "אסתר מן התורה מנין?"[טו], ועונים "ואנכי הסתר אסתיר פני"[טז]. לפי דבריהם, גם ההסתר בעצמו הוא מן התורה. כלומר, למרות ההסתר, גם בהסתר עצמו קיימת נקודה זעירה של אלוקות וגאולה, שהרי גם ההסתר הוא מן התורה.
למקרא מגילת אסתר אנו מתוודעים למציאות של הסתר פנים, שלא היה כדוגמתו בישראל. עם ישראל נתון בשפל התחתיות, סוטה מדרך ה' והולך אחרי בעלים אחרים. כך אומרים חז"ל, "מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל באותו הדור כליה? – מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע"[יז]. חז"ל מסבירים, כי אחשורוש הרשע כבש מאה עשרים ושבע מדינות, אך לא עשה משתה על שמחת הכיבוש מיד בשנה הראשונה למלכותו. רק בשנת שלוש למלכו עשה משתה מפני שלדברי חז"ל, אחשורוש חישב מתי יגיעו לסיומם שבעים שנות גלות בבל[יח]. לפי חשבונו, בשנת שלוש למלכו הגיעו לסיומם השבעים שנה, וזו הייתה הסיבה למשתה שערך. למרות שאחשורוש כבר מלך על מדינות רבות, עיקר חששו היה מפני אותה נבואה של שבעים שנה. כשלטעותו חשב, שאין יותר חשש לדאגה, התיישבה דעתו, והוא חגג את מלכותו ואת מפלתם של ישראל במשתאות. סעודתו של אחשורוש היא סעודה על ביטול הנבואה, והכלים בה, "מכלים שונים", כלי המקדש[יט], היו בה עיקר וסמל.
גם היהודים שבאותו הדור היו מחכים ומצפים שה' יושיע ויגאל אותם, אך כיוון שראו שלא נגאלו, התייאשו מן הגאולה. לכן, גם 'שונאיהן של ישראל' שבאותו הדור השתתפו במשתה אחשוורוש. בכך ירדו היהודים מטה-מטה, למדרגה תחתונה שאין כמותה. שלא כמו במצרים ששם "לא שינו את שמם", כאן, רפו ידיהם, עד כדי שאפילו הגדולים שבאותו דור נקראים בשמות פרסיים- מרדכי ואסתר. עם ישראל הגיע לאותו מצב שפל בו היו נתונים בני ישראל במדבר, ברפידים, כשריפו עצמן מדברי תורה[כ], ושאלו "היש ה' בקרבנו אם אין"[כא]. שאלה זו והעלאת הספק וחוסר האמון בנוכחות האלוקית במציאות הם שהביאו את עמלק להילחם בבני ישראל. כך מסביר ר' צדוק הכהן מלובלין את מהותו של עמלק, "העדר הרגשת הנוכח". כלומר, עמלק הוא תחושת ההיעדר של הנוכחות האלוקית, שכביכול הקב"ה אינו נמצא בקרבנו.
כל המאבק של עם ישראל בעמלק, הוא המאבק על הקרירות, "אשר קרך בדרך", ועל הספק- האם הקב"ה נמצא בקרבם או לאו. 'שונאיהן של ישראל' שהשתתפו במשתה אחשורוש חשו אף הם, מתוך ההסתר, את הספק מפעפע בקרבם. במשתה זה הם ציינו את היעדר הנוכחות האלוקית, שהרי עברו שבעים שנה ולא באה גאולה.
וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת
כמו זרע הטמון באדמה והגיע לעומק ריקבונו, כך עם ישראל נתון בחושך ובהסתר של גלות פרס. רגע לפני ההעלם המוחלט, באותו הלילה, נדדה שנת מלכו של עולם: או שהכל קורס, או שמכאן הכל צריך להתהפך.
לילה זה היה ליל ט"ז בניסן, לאחר שביום פסח, ט"ו בניסן, באה אסתר לפני המלך שלא כדת, והזמינה אותו למשתה יחד עם המן. למחרת, הוביל המן את מרדכי על הסוס ברחובות העיר וקרא לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". מיד לאחר מכן, נערך המשתה השני שעשתה אסתר, ותלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי[כב].
לא לחינם נקודת המהפך של המגילה מתרחשת דווקא בפסח, כיוון שבנקודת זמן זו טמון הכוח למהפך במציאות. כאשר יצאו בני ישראל ממצרים הם היו נתונים במ"ט שערי טומאה, "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה"[כג], עד אשר נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה. אולם שלא כמו גאולת פורים, ליל ט"ו בניסן וגאולת מצרים כולה היא גאולה של איתערותא דלעילא גמורה, ללא איתערותא דלתתא. בני ישראל במצרים היו נתונים כמטרוניתא המוטלת באשפתות, והקב"ה ירד אליה עד למדרגתה, ונמיכות קומתה: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ"[כד]. מצידם של בני ישראל במצרים, עדיין לא חלה שום תזוזה, והם עדיין נמצאים בעומק תחתית מ"ט שערי טומאה.
על מנת לצאת ממ"ט שערי טומאה, צריכים בני ישראל לעלות מ"ט שערים של קדושה. זהו התהליך המתרחש בספירת העומר, המתחיל ביום ט"ז בניסן. רק לאחר שהקב"ה התגלה בקרבנו באיתערותא דלעילא גמורה, ונוכחנו לדעת שיש ה' בקרבנו, גם אם אנו שקועים במ"ט שערי טומאה, אז יכולה להתחיל תנועת ההתקרבות מצידנו. אז אנו מתחילים לעלות באתערותא דלתתא מ"ט שערים, דרגה אחר דרגה, עד ליום החמישים. בספירת העומר אנו עוברים תהליך של העלאה ותיקון מן המצב השפל בו אנו נתונים במ"ט שערי טומאה רחוקים וטמאים, עד שאנו מתקרבים לפני הר סיני ונטהרים מכל טומאה, לקראת ההתגלות האלוקית של מתן התורה. מנחת העומר המוקרב ביום ט"ז בניסן, הוא הקרבן השפל ביותר, שעשוי שעורים, מפני שכל עניינו הוא להעלות גם את המציאות הרחוקה ביותר, מאכל הבהמה, ולהקריבהּ.
תהליך האתערותא דלתתא המתרחש בספירת העומר מיד לאחר הפסח, הוא אותו תהליך השייך לגאולת פורים. כל המהפך של פורים מתחולל למחרת ליל הפסח, כמהלך של איתערותא דלתתא ומסירות נפש לבוא עד מלכו של עולם[כה]. בכך מהווה דורו של מרדכי הכנה ושורש לתורה שבעל פה שבאה מתוכנו, "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש"[כו], לעומת תורה שבכתב שבאה מלמעלה. אסתר המלכה, מוסרת את נפשה מסירות נפש גמורה, כפי שהיא אומרת "וכאשר אבדתי אבדתי", בבחינת "ונפש כי תקריב". היא לובשת את מידת המלכות, "ותלבש אסתר מלכות", ופועלת מתוך הקומץ והמיעוט שבה. היא באה לפני המלך בכלות נפשה, מתוך מדרגת דלי דלות של מ"ט שערי טומאה בה היא נתונה, כמו קרבן השעורים של העומר[כז].
מְלוֹא קוֹמֶץ
בדיוק באותה נקודת מהפך מאתערותא דלעילא לאתערותא דלתתא, מרדכי יושב בשער המלך, ודורש עם תלמידיו בענייני קרבן מנחת העומר. מרדכי מלמד, שגם אם נדמה שאנו שקועים במ"ט שערי טומאה, במציאות של דלי דלות, וגם אם נדמה שהכל אבוד, ואין שם שמים בקרבנו, באמת, אין שום ייאוש ודאגה. ההתנדבות הזעירה ביותר שיש במקדש בקמיצה של הסולת, יש בכוחה לכפר, עד כדי שיחשב "כאילו הקריב את עצמו", "מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה". קרבן העומר מלמד, כי יש ה' בקרבנו גם כשלמראית עין הוא נראה מחוק ונעלם. כמו שם ה' שנמחה במים, אך נמצא בהסתר בקרבה של הסוטה, כך ה' נמצא בקרבנו, על אף ההסתר.
בדיוק כאשר מרדכי היהודי עוסק עם תלמידיו בעניין העומר, מופיע המן בדרכו אל המשתה השני. המן בטוח כי אסתר מבקשת לקדם את מעמדו, כפי שהוא מספר לזרש אשתו ולכל אוהביו- "אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך"[כח], ועל כן הוא מרשה לעצמו לא להתאפק עוד, ולעסוק בעץ הגבוה שהוא מכין למרדכי. כל העיר שושן יודעת על תוכנית הבניה הזו, שהרי גובה כזה אינו עניין של מה בכך. גם מרדכי יודע על כך ובטוח כי המן בא לקחת אותו אל מותו. אבל בדיוק אז, בשיא החושך, כמו איילת השחר, מתרחשת נקודת ההיפוך[כט].
כל המהפך מתרחש בזכות קרבן העומר, כיוון שהוא מציין את תחילתה של אתערותא דלתתא המופיעה לאחר האתערותא דלעילא בליל פסח. ב"דלי דלות" של העומר גנוז כוח עצום, ובו מתגלה מדרגה עליונה, יותר מכל אלה שיש להם בקר וצאן, ואף עשרת אלפים כיכר כסף. המן הרשע הביא פי שישים אלף מדלי הדלות שלנו, ובכל זאת יש בכוחה של דלות זו לנצח את 'מלכוּיֵי מלכויות' של המן הרשע, מפני מסירות הנפש העליונה המתגלה בה, "ונפש כי תקריב".
אסתר המלכה מוסרת את נפשה מסירות נפש גמורה, ובאה אל המלך אשר לא כדת. אסתר משליכה עצמה לגמרי אל הקב"ה, שאם לא חסדיו, הרי היא הולכת לאבדון. אך על אף שאסתר באה שלא כדת, המלך מקבל את אסתר, ואף מסכים לתת לה עד חצי המלכות. לאחר שהמלך הושיט לה את שרביט הזהב והבטיח לתת לה עד חצי המלכות, אסתר פועלת שלא לפי המתבקש. היא אינה עושה כמאמר מרדכי ומתחננת על נפשה, אלא בחוצפה היא מבקשת מהמלך, מלכו של עולם, לרדת ולהתגלות אצלה, במדרגתה, בתוך ההסתר. על כן היא דוחה את הבקשה ליום המחרת. בבואה לפני המלך – מלכו של עולם- היא מבקשת להעביר את גילויו מאיתערותא דלעילא של פסח, לאיתערותא דלתתא של העומר, שסגולת פורים נעוצה בו. לכן גם נקראת המגילה על שם אסתר ללא אזכור חלקו של מרדכי. זאת מפני שדווקא דמותה של אסתר היא שמבטאת את חידושה של כנסת ישראל מתוך עצמה ומתוך מצבה השפל, כבת זוג למלכו של עולם.
התגלות זו היא שלב ראשון בגאולה. ירידת המלך להתגלות בקרבנו בדלותנו מתוך מסירות הנפש של המעט דמעט שעוד נותר בנו. בשלב השני, מתוך כוח ההתגלות העליונה בנו, נמשך גילוי ניסי ופלאי, שגם אנו במדרגתנו, בתוך הדלי דלות והבהמיות שלנו, יכולים לבוא לפני המלך. לא די שהוא מאיר אלינו בדלותנו. אלא, שאנו רצויים ונושאים חן בעיניו לבא עד אליו ממש, ולשמש לפניו כפי שאנחנו. אמנם הנקודה שאנו מוצאים בנו היא רק קומץ, דלי דלות, ומעט שבמעט, ואפילו לא עשירית האיפה עומר שעורים במקדש בפועל. אולם דווקא אותה נקודה אפסית, עולה למעלה מכל הקרבנות, 'כאילו הקריב עצמו'. ואותו אדם, מתוך שמצא אל חי בקרבו, עולה מעלה מעלה, אל המלך בעצמו.
מהלך זה אנו מוצאים אצל אסתר המלכה. לבקשתה של אסתר, המלך מגיע למשתה שלה ביום של איתערותא דלתתא, ביום הקרבת העומר, ויורד לתוך עולמה ולדלי דלותה. אולם עדיין גזירת המן עומדת בעינה, שהרי כתב שנחתם בטבעת המלך אין להשיב. בתוך המציאות של העולם הזה, היצר הרע, הכפירה, השפלות ודלי הדלות שבו, יש לעמלק תוקף ויכולת להילחם גם בלי המלך. כביכול, הקב"ה לא נמצא ולא מתערב בתוך המלחמה הזו, כפי שאחשוורוש לא נמצא במלחמה, אלא רק נותן ליהודים לעמוד על נפשם.
מתוך השפלות שאסתר נמצאת בה, היא מבקשת תוספת מיוחדת לניצחונה, במקומו של המלך, בשושן הבירה. לאחר המלחמות בעמלק - היצר הרע, הנעשות בכל מדינות המלך- מלכו של עולם, אסתר מבקשת מדעתה עוד יום בשושן הבירה. אסתר מבקשת להביא את נקודת הקישור שלה למלך אל הבירה, אל המלך בעצמו[ל]. רצונה של אסתר הוא, שכל המאבקים וכל המעמקים שלה יישאו חן לפני המלך ויתקבלו לפניו לרצון - לא רק בשווה לכל מדינות המלך, אלא אצל המלך בעצמו, בבחינת "נפש כי תקריב", עד אליו יתברך.
עניין הוספת היום אצל אסתר שייך ביותר לחודש אדר, שהרי כל עניינו של חודש אדר, שיש בו תוספת מדעתן של חכמי ישראל בקביעת לוח הזמנים, שוגגין ואפילו מזידין[לא]. באמצעות תוספת זו של חודש העיבור, נוצרת התגלות של החמה בלבנה.
בנקודת הראשית של ניסן, הגאולה באה מתוך איתערותא דלעילא השלימה. מתוך כך ה' יתברך בא עד אלינו בעומר, לתוך מאכל הבהמה ומעשה הבהמה. לבסוף, מתוך המאבק שלנו בעולם הבהמי, בנקודת האחרית של אדר, אנו זוכים להגיע עד המלך בעצמו.
אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם
הבעש"ט הקדוש דורש "הקורא את המגילה למפרע- לא יצא"[לב]: מי שקורא את המגילה "למפרע", כאילו היא אירוע שהתרחש לפני אלפיים חמש מאות שנה, ולא כהתרחשות של ההווה- לא יצא ידי חובה. אמנם לפי דין, ייתכן שיצא ידי חובת קריאת מגילה, אבל מצד האמת הפנימית, אין זה נחשב לצאת ידי חובה, מפני שעיקר נס המגילה הוא "בימים ההם בזמן הזה".
כמו בשושן הבירה, גם בימינו, באופן פרטי וכללי, אנו נתונים במצבים של חולשות, נפילות, הנאות מסעודתו של היצר הרע, דלות ושפלי שפלות. עיקר הדלות היא דלות רוחנית, ש"אין עני אלא בדעת"[לג], המעלה בתוכנו את השאלה "היש ה' בקרבנו אם אין". שמא אנו מתנהגים במנהג בהמה, ונמחק שם שמים בקרבנו. אולם, כשם שנס המגילה התרחש בזכות מנחת העומר, כך אנו בטוחים כי גם בדלי דלות, יש ה' בקרבנו, "אל חי בקרבכם"[לד].
דלי דלות היא מדרגה בה מתגלה בנו נקודת "נפש כי תקריב", של מסירות נפש. מסירות זו היא מעטה שבמעטות, קומץ של סולת, תנועה קטנטנה "רַק כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה". אולם ערכה רב, מפני שיש בכוחה להזיז אדם הנמצא בשפלי שפלות, הרבה יותר מכל התנועות הגדולות של הצדיקים[לה], עד אשר מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נפשו.
יהי רצון שנזכה ממש בפורים הזה לעד דלא ידע, שיהיה אור הלבנה כאור החמה, ונצביע באצבע ונאמר "הנה מלכנו זה קיווינו לו ויושיענו", אמן.
[א] אסתר ה, ח.
[ב] מגילה טו:
[ג] אסתר ח, ח.
[ד] אסתר ט, יג.
[ה] זוהר, ח"ג, קלה.
[ו] סוף מסכת סוטה.
[ז] ויקרא רבה כח, ו.
[ח] מנחות קי. "אמר רבי יצחק מאי דכתיב "זאת תורת החטאת" ו"זאת תורת האשם" כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם".
[ט] בגמרא מגילה טז. מובא מדרש דומה לזה שמובא במדרש רבה שהבאנו לעיל:
"וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס [וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ] - אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן (-ראה שמרדכי מלמד את חכמים הלכות קמיצה). כיון דחזייה מרדכי דאפיק לקבליה וסוסיה מיחד בידיה (-כיון שראה מרדכי שיצא המן לקראתו, וסוסו אחוז בידו)– מירתת (-פחד), אמר להו לרבנן: "האי רשיעא למיקטל נפשי קא אתי (-הרשע הזה בא להרוג אותי), זילו מקמיה די לא(-לכו מלפניו כדי שלא) תיכוו בגחלתו"!בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא (-באותה שעה התעטף מרדכי ועמד בתפילה); אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה (בא המן והמתין שם עד שמרדכי יסיים את תפילתו); אמר להו: במאי עסקיתו? (-במה אתם עסקתם) אמרו ליה: בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה (מי שמנדב מנחה מביא מלוא קומץ סולת ומתכפר לו); אמר להו: אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי (-בא מלא קומץ קמח שלכם ודחה את עשרת אלפי כיכרות כסף שלי) !
רש"י על הגמרא אומר: "הלכות קמיצה לרבנן - דורש בענינו של יום; וששה עשר בניסן היה, הוא יום תנופת העומר".
הגמרא קצת מוקשה שכתוב בה "מי שמנדב מנחה מביא מלוא קומץ סולת", והרי מנחת העומר ודאי לא באה כנדבה. לכן נראה לומר, שרש"י מסביר את הגמרא על פי מדרש רבה.
[י] ויקרא א, יז.
[יא] מנחות קד:
[יב] ויקרא רבה כח, ו: "ריש לקיש אמר: לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו. הוי אומר - בזכות קמח שעורין".
[יג] סוטה ב, א.
[יד] מגילה טו:
[טו] חולין קלט:
[טז] דברים לא, יח.
[יז] מגילה יב.
[יח] מגילה יא:
[יט] מדרש רבה מגילת אסתר ב, יא.
[כ] סנהדרין קו.
[כא] שמות יז, ז.
[כב] ישנה מחלוקת לגבי התאריכים במגילה. המהר"ל באור חדש דן בכך, ומביא כמה דעות. לענייננו, העיסוק בקרבן העומר, כמו שאומר רש"י, היה בשישה עשר בניסן.
[כג] מדרש שוחר טוב טו.
[כד] יחזקאל טז, ו.
[כה] לכן גם, אנו פוסקים שפורים נחגג באדר ב' מן הטעם לסמוך גאולה לגאולה. ישנו קשר בל יינתק בין גאולת פורים לגאולת פסח, כיוון שבאמת כל המהפך של גאולת פורים התרחש בפסח עצמו, למחרת ליל הסדר.
ראה גם ליקוטי הלכות - חושן משפט הלכות נזיקין הלכה ד, ח-ט: "וע"כ היה מפלת המן עמלק ביום הנפת העומר שעורים ... וע"כ העומר הוא ראשית הקציר כ"ש והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והוא מתיר לקצור התבואה. זהו. בחי' וקצרו לפי חסד המובא בתורה הנ"ל. דהיינו שצריכין לחתוך המלכות מבחי' עמלק ע"י החסד".
[כו] שבת פח.
[כז] בחת"ם סופר (יורה דעה רל"ג) מובא לגבי ספירת העומר, כי מלבד הספירה מלמעלה למטה, ישנה גם ספירה הפוכה מלמטה למעלה. לפיה, בט"ז בניסן מתחילים במלכות שבמלכות: "דכשם שסופרים דרך ירידה ממעלה למטה ויהי' יום הראשון חסד שבחסד לעומת זה מן נוקבי' עולים ביום הראשון מלכות שבמלכות".
[כח] אסתר ה, יב.
[כט] מדרש תהלים פרק כ"ב ד"ה "למנצח על אילת השחר": "אילת השחר זו אסתר".
[ל] לפי ההלכה, פורים דמוקפים נחוג רק בירושלים, ובמקומות אחרים רק מספק. כלומר, פורים דמוקפים וודאי, יש רק אצל מלכו של עולם. לכן, בימי אסתר ומרדכי, מלכו של עולם היה בשושן הבירה, שהרי "כל מקום שגלו ישראל – שכינה עימהם" (מכילתא בא, יד), זהו פשר בקשתה של אסתר לבוא אל המלך בעצמו.
[לא] ראש השנה כה.
[לב] מגילה ב, א.
[לג] נדרים מא.
[לד] יהושע ג, י.
[לה] ר' נחמן מברסלב, מעשה שיחות שאחר סיפורי מעשיות: "יָדוּעַ שֶׁעַצְבוּת הִיא מִדָּה מְגֻנָּה מְאד וְצָרִיךְ לְהִתְרַחֵק מִמֶּנָּה מְאד, וְרָאוּי לִחְיוֹת וּלְהָרִים עַצְמוֹ כִּי יֵדַע שֶׁכָּל תְּנוּעָה וְהַעְתָּקָה שֶׁאָדָם מֵנִיעַ וּמַעְתִּיק עַצְמוֹ כְּשֶׁנִּכְנָס לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם הִיא יְקָרָה מְאד בְּעֵינֵי הַשֵּׁם אֲפִילּוּ הוּא מֵנִיעַ עַצְמוֹ רַק כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה כִּי מֵחֲמַת שֶׁהָאָדָם הוּא בְּגוּף, בְּעוֹלַם הָעֲשִׂיָּה קָשָׁה מְאד עָלָיו כָּל תְּנוּעָה וְהַעְתָּקָה עַל כֵּן הִיא יְקָרָה מְאד בְּעֵינֵי הַשֵּׁם".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
