עוֹלֶה וְיוֹרֵד
פרשתנו, מראשיתה עד אחריתה, עוסקת בקרבנות. קרבן עולה ויורד המופיע בתוך קרבנות החטאת, הוא קרבן מיוחד וערכו משתנה לפי מצבו הכלכלי של החוטא. העשיר מביא בהמה- כשבה או שעירה; מי שאין מגיעה ידו מביא שתי ציפורים- שתי תורים או שני בני יונה, ומי שהוא בדלי דלות מביא סולת:
וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ. וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה, לַה' אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה... וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא[א].
בהקשר לדרגות השונות בקרבנות- עשירות, דלות ודלי דלות, אומרת המשנה האחרונה במסכת מנחות:
נאמר בעולת בהמה 'אשה ריח ניחוח' ובעולת עוף 'אשה ריח ניחוח', ובמנחה 'אשה ריח ניחוח', ללמד שאחד מרבה ואחד ממעט, ובלבד שיכוון אדם דעתו לשמים"[ב].
כיצד ניתן להכריע בין המקורות השונים: אם העיקר הוא הכוונה, מהי המשמעות שיש לדרגות השונות בקרבנות? ואם ישנה מעלה לריבוי על פני המיעוט מהו מקומה של הכוונה?
אֶחָד הַמַּרְבֶּה
בכדי להבין את מערכת היחסים שבין הריבוי למיעוט, נעמיק בדברי רבותינו ונבאר בהם שלוש מדרגות שונות. מתוך הקביעה שהאיכות תלויה בכוונת הלב, למד הטור: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו בתחנוניו, כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה". כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך: "טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות שלא בכוונה"[ג].
לא נתברר די הצורך עד כמה פוסקים את ההלכה הזאת למעשה. כבר מצינו כמה פעמים שבעניינים התלויים בכוונה, אנו מחזיקים את עצמנו באופן שאיננו מכוונים כראוי, לכן שיקולי כוונה אינם משנים את המציאות. כך להלכה, חתן פטור מקריאת שמע בליל חופתו מפני שאינו יכול לכוון, אך כבר התוספות אומרים שכיום, כשאין אנו מכוונים כראוי, גם חתן חייב בקריאת שמע ביום חתונתו[ד].
גם בהלכה ש"טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות שלא בכוונה", צריך שיקול דעת רב אם יש לנו די כוונה בשביל לפסוק כך. יש מקום ללמד זכות על רבים שאינם פוסקים כך למעשה, ואומרים את התחנונים באריכות ולפי הכתוב בסידור. בכל אופן, הראוי היה שאדם יכוון לבו ככל האפשר, וממילא אם הוא רואה שהוא יכול לכוון במעט תחנונים, טוב שימעט ויכוון, משירבה ללא כוונה.
הט"ז כאן מקשה על הטור[ה]. בדבריו הראשונים- "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו בתחנוניו", המרבה והממעיט מכוונים שניהם, אולם בדבריו האחרונים- "כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה", המיעוט הוא בכוונה ואילו הריבוי - לא בכוונה.
הט"ז מקשה: אם אחד המרבה ואחד הממעיט, שניהם בכוונה, לא ברור למה ישנה השוואה עם הממעיט, שהרי לכאורה טוב יותר להרבות. ניתן ללמוד דבריו גם מפרשתנו, שלפי דין קרבן עולה ויורד, אדם שיש לו די כסף לבהמה, אינו יכול להסתפק רק בכוונת הלב ולהביא סולת, אלא מחויב להביא קרבן בהמה במיטב כספו. כלומר, ישנה חשיבות לריבוי. הט"ז מתרץ שהטור משווה את מעלתו של הממעט על מנת לכוון, למי שיכול לכוון גם כשהוא מרבה.
הָעִיקָר הַכָּוָּנָה
על אף דברי הט"ז, פשט לשון המשנה מתעלם מן הקושיה. הרי נאמר שאין הבדל בין המרבה ובין הממעיט, מפני שהעיקר הוא הכוונה, ולכאורה לולי דברי הט"ז היה נכון לבאר את הטור כפשט המשנה, שאם אדם מכוון לבו לשמים הוא עסוק בעיקר, ואין זה משנה אם הוא מרבה או ממעיט. לכן כיוון שהכוונה היא העיקר, טוב למעט לטובת הכוונה, ולא להרבות, וכך אף נפסק להלכה בשולחן ערוך. על אף זאת אנו מוצאים בפרשתנו שאדם שיש לו כדי קרבן בהמה, אינו יוצא ידי חובה בסולת. משמע, בכל זאת המרבה - עדיף. לפי הדברים הללו יש לומר שהמרבה טוב יותר מהממעיט, אבל המְכוון- מעולה משניהם. כלומר, הריבוי והמיעוט הם בעלי מעמד משני לעומת הכוונה, שטמון בה העיקר.
כל הסוגיה שהבאנו כאן נזכרת בפירוש ה'שפת אמת' לפרשתנו בשם הרבי מפשסיחא, בניגוד לדעת הט"ז[ו]:
אף על פי נראה דקושיא מעיקרא דליתא, כי באמת אין הפרש בין מרבה לממעיט, אף אם שניהם מכוונים לטוב, כי בעבודת הבורא אין נפקא מינה בריבוי, רק בהתעוררות רצון אמת בלב... משל מב' סוחרים שנסעו לדרך אחד, והאחד בא מיד, והשני היו לו סיבות ומניעות עד שלזמן רב בא גם כן, ושאלוהו מה זה שלא באת עד עתה? והשיב, מאחר שבאתי גם כן מה שהיה - היה. עד כאן דבריו ולא פירש יותר"[ז].
יש מקום לשאול על משל זה מי הוא המרבה ומי הוא הממעיט? לכאורה ניתן לפרש זאת לשני צדדים: מצד אחד, הראשון הוא זה שהמעיט בדרך ובא מיד, ואילו השני הרבה בדרך ואיחר. מכאן לומדים שדווקא הממעיט הוא בעל המעלה, משום שהיה מכוון למטרה, ואילו המרבה במעלה פחותה ממנו. מצד שני, מי שהרבה בדרך הוא בעצם זה שמקביל לממעיט, שלא פעל בדרך המוצלחת והמשובחת, ומכאן לומדים שהריבוי אינו מעלה, משום שהעיקר הוא להגיע אל היעד. ה'שפת אמת' מפרש את כוונת הדברים ואומר: "שסוף ותכלית מעשיו יהיה שיהיה מכוון להשי"ת כראוי בין שבא לו זה על ידי עבודה מעט או על ידי יגיעות הרבה, רק שיועילו מעשיו לכוון לבו לשמים"[ח].
עד כה ראינו שתי דרגות שונות בעניין המיעוט והריבוי. לפי הט"ז, פשוט הוא שיותר טוב להרבות, אם אכן ניתן לעשות זאת בכוונה. לפי הטור ביארנו, שלא פשוט שכך, כפי פשט לשון המשנה במנחות שהמרבה אינו מוסיף על הממעיט, שהרי עולה של בהמה, עולת העוף וסולת, על אף הבדלי הכמות שביניהן, בכל זאת כולם שוות "אשה ריח ניחוח לה'".
וְאֶחָד הַמַּמְעִיט
בגמרא במסכת מנחות מצאנו יותר ממעלת הריבוי ויותר ממעלת הכוונה. הגמרא אומרת שקרבן מנחה מיוחד בכך שנאמר בו "נפש כי תקריב", מה שלא מצינו בשאר הקורבנות. מתרצת הגמרא: "מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה 'נפש'? - אמר הקב"ה, מי דרכו להביא מנחה – עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני"[ט]. מהגמרא משתמע שלעני ישנה מעלה על העשיר מפני שיש בו נתינה והתמסרות יותר מהעשיר, אף שהוא נותן מעט. בניגוד לעשיר שגם לאחר שייתן בהמה עדיין הוא יישאר עשיר, לעני אין אפילו שני בני יונה, לכן הוא מביא קרבן סולת בדלי דלות, ואפילו מן המעט הזה יש לו חסרון כיס, ובכל זאת הוא מתמסר לכך. "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה"[י].
מוסיפה הגמרא ואומרת: "אמר רבי זירא, מאי קראה? שנאמר: "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל"[יא]. הגמרא שואלת מהיכן אנו למדים מן הכתוב שאין הבדל בין מעט או הרבה, ומביאה את הפסוק מקהלת. לכאורה לפי פשט הפסוק ישנה השוואה בין מעט להרבה, ולמרות זאת מובן, לכאורה, שמי שיש לו הרבה ישן טוב יותר. לפי הנחה זו, החידוש בפסוק הוא שגם מי שאכל מעט, למרות זאת מתוקה שנתו, כיוון שהוא עמל. אולם לפי סוף הפסוק, "וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן", מובן שמה שמעכב את מתיקות השינה הוא השובע ולא הרעב. כלומר, שיותר טוב הממעיט מהמרבה[יב].
כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ
מפני חטאינו, לא זכינו עדיין להקריב מנחות, אך כנגד הקורבנות תקנו רבותינו תפילות[יג], בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו"[יד]. לכן יש להתבונן ביחס שבין הריבוי למיעוט בהקשר לתפילה. אומרת הגמרא: "אמר רבי חנין, אמר רבי חנינא, כל המאריך בתפילתו – אין תפילתו חוזרת ריקם. מנלן – ממשה רבנו, שנאמר 'ואתפלל אל ה', וכתיב בתריה 'וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא'[טו]. הגמרא לומדת ממשה רבנו שהאריך בתפילתו ונענה בארבעים ימים הראשונים בהר סיני[טז], ואף המשיך בתפילתו ארבעים יום נוספים ונענה. כלומר, ישנה חשיבות ומעלה להאריך בתפילה.
אולם הגמרא מקשה על כך: "איני? והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המאריך בתפילתו ומעיין בה, סוף בא לידי כאב לב, שנאמר "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב!"[יז], כלומר, האריכות בתפילה גורמת למחלת לב. שואלת הגמרא כיצד לתקן זאת ולהירפא: "מאי תקנתיה?" ועונה: "יעסוק בתורה שנאמר: "וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה"[יח], ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ"[יט]. אם כן, מצד אחד למדנו שטוב להאריך בתפילה, ומצד שני מצינו שלא טוב להאריך בתפילה. אומרת הגמרא: "לא קשיא, הא דמאריך ומעיין בה, הא דמאריך ולא מעיין בה". רש"י מסביר שהמעיין "מצפה שתיעשה בקשתו על ידי הארכתו, סוף שאינה נעשית ונמצאת תוחלת ממושכה חינם, והיא כאב לב כשאדם מצפה ואין תאוותו באה". כלומר, אם אדם מאריך בתפילה ומחכה לזמן שבו הקב"ה יקיים תפילתו אך אינו נענה, הדבר גורם למחלת לב. מנגד, טוב להאריך בתפילה ללא הציפייה להתגשמותה, כפי שממשיכה הגמרא ואומרת: "אמר רבי חמא ברבי חנינא, אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר 'קווה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה''"[כ].
הגמרא מחלקת בין מי שאינו מעיין בתפילה וטוב שיאריך, ובין מי שמעיין בה וטוב שיקצר. כעין זה אומרת הגמרא בהמשך: "תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מאריך יותר מדי, אמרו לו תלמידיו, רבנו, כמה ארכן הוא זה. אמר להם, כלום מאריך יותר ממשה רבנו דכתיב ביה 'את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה'? שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה לפני רבי אליעזר, והיה מקצר יותר מדי. אמרו לו תלמידיו, כמה קצרן הוא זה. אמר להם, כלום מקצר הוא יותר ממשה רבנו דכתיב 'אל נא רפא נא לה'?"
משתמע מן הגמרא שאין זה משנה אם להרבות או להמעיט בתפילה, משום שאי אפשר להרבות יותר מדי, ואי אפשר להמעיט יותר מדי, שהרי מי יכול להרבות יותר מארבעים יום או להמעיט מחמש מילים קצרות, והעיקר הוא כוונת הלב.
הגמרא קובעת ש"כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם", אך אינה אומרת שכל המקצר תפילתו חוזרת ריקם. אין זה פשוט כלל להאריך בתפילה, משום שפעמים רבות האריכות בתפילה יכולה להעיד על חוסר אמון בקב"ה שנתפס כעקשן או סרבן, חלילה. פעמים האריכות בתפילה היא מעין ניסיון לכפות על הקב"ה את רצוננו. אולם לפי חז"ל על אף זאת ניתן להאריך בתפילה, כפי שמצינו אצל משה רבנו, אך בתנאי שהתפילה אינה באה מתוך ציפייה למענה אלא מתוך כאב ורצון להתקרב, כפי שאומרת הגמרא בהמשך- "המתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל".
לולי ההיתר להאריך, נראה שלפי הפשט צריך לקצר. יש בכך נפקא מינה בעבודת ה', שצריך לכוון את הלב לשמים, ולא לכפות את השמים. כשישנן הזדמנויות רבות שאדם צריך להתפלל, יש לשים לב שאריכות בתפילה אינה מתוך "עיון" ומתוך ציפייה בלתי מתפשרת למענה, הגורמים למחלת לב. אם אדם מרבה בתפילה כי הוא רוצה שתפילתו תתקיים, זה בעצמו מרחיק אותו מכוונה לשם שמים. אם הלב מבקש להתפלל עוד, יש מקום לתפילה זו, אך אם הלב כבר התפלל, תפילה נוספת היא בבחינת עיון ומחלת לב.
גם בעניין הקורבנות, ישנם מצבים כמו בקרבן עולה ויורד, שכאשר אדם נמצא במצב נמוך ושפל ומתחייב להקריב קרבן חטאת, הוא אינו מחויב לעשות זאת בקרבן יקר בלבד. אף שהחטא כבד, התשובה אינה תלויה בריבוי הממוני של הקרבן, אלא בכוונה לשם שמים. אמנם לפי הט"ז טוב להרבות, אך אין זה פשוט כלל ועיקר, מפני שכאשר אדם מרבה ומכוון, הלב נוטה לומר שמה שהכריע את הכף הוא הריבוי ולא הכוונה. לכן יש מקום לומר כפשוטו, שיש צד של חסרון בריבוי. בכל זאת, התורה אינה סוברת שכולם צריכים להביא מעט. התורה מדריכה כל אדם לפי ערכו, לכן אדם עשיר שמרבה בכל ענייני העולם הזה, אינו יכול להמעיט בענייני עבודת ה'. רק דל שבדלות יוצא ידי חובה בסולת, ואילו העשיר אינו יכול להביא סולת או שני תורים, ואינו יוצא בהם ידי חובה על אף שהוא מכוון לשם שמים. העולם הכספי אינו זר לעשיר אלא הוא נוגע בו בתמצית דמו. אצל העשיר החיצוניות תופסת מקום נכבד. כל דבר שהעשיר משקיע בו כסף - משמעותי עבורו, ואילו דבר זול אינו נחשב אצלו, לכן המהפך שמתחולל אצלו בהקרבת הקרבן קשור לערכו הכספי. לעומת זאת, מי שהוא בדלי דלות, העולם הכספי פחות מצוי לו, לכן עליו להביא קרבן בעל ערך פחות.
שָלֹש דַּרְגּוֹת: מַרְבֶּה, מַשְוֶה, מַמְעִיט
הבאנו כאן שלוש דרגות בביאור היחס שבין המרבה לממעיט. לפי ביאור הט"ז, המרבה משובח יותר. לפי פשט לשון המשנה, ישנו שוויון בין מעלה למטה ובין קטן לגדול – "אחד המרבה ואחד הממעיט", והעיקר הכוונה. לפי לשון הגמרא, העני הממעיט מעולה יותר מהמרבה, מפני שהוא מוסר את נפשו, "נפש כי תקריב".
ניתן להסביר את שלוש הדרגות הללו באמצעות שלוש דרגות בהבנת התורה. בספר התניא נאמר שהתורה ירדה מלמעלה למטה, לכן נמשלה למים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך[כא]. בהגהות והערות על ספר התניא שואל הרבי מלובאוויטש מה מוסיף משל המים על האמירה שהתורה ירדה מלמעלה למטה, ומבאר שישנן שלוש הבנות בתורה. הבנה אחת ביחס לתורה מבחינה בין גדול וקטן ובין מעלה ומטה. התורה כפי שהיא למעלה, היא לעילא-לעילא מהתורה כפי שהיא למטה. כך אומר הרמב"ן בהקדמה לתורה, שכל התורה מצד שורשה למעלה היא שמותיו של הקב"ה, אך בעולם הזה היא מתגלה במילים המובנות לנו על פי דעתנו. התורה שנמצאת אצלנו היא בבחינת 'נובלות חכמה' של תורה של מעלה. לכן פסוק כגון "ותמנע הייתה פילגש" או מעשים הכתובים בתורה שאינם מובנים לנו, הם התלבשות והסתרה לתורה דלעילא, שכולה גילוי אלוקות גמור.
ההבנה השנייה בתורה, שהיא שווה ומשווה קטן כגדול, כמו שנאמר במחצית השקל- "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"[כב]. כשבאו ישראל לפני הר סיני נאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר", ומפרשים חז"ל "כאיש אחד בלב אחד", שהיה ליבם שווה לפני המקום[כג]. אמנם מצד אחד עמדו שם משה ואהרן, ומצד שני דתן ואבירם, אך באותה שעה שאמרו ישראל 'נעשה ונשמע', היו כולם בדרגה אחת של דבקות בתורה. בתורה ישנה בחינה שהיא למעלה מהפער בין קטן וגדול, לכן אין הבדל בין אחד המרבה ואחד הממעיט, משום שכולם כיוונו ליבם לשמים.
הדרגה השלישית בתורה, למעלה מ'שווה ומשווה', מלמדת שעיקר התורה נמצא דווקא בתחתונים. דרגה זו מוסברת במשל שנמשלה התורה למים אשר יורדים למטה, משום שעיקר מקומם הוא דווקא למטה. מציאותם בעליונים אינה מקומם הטבעי, וכשהם נהפכים מאדים למים, מתגלה שמקומם הטבעי הוא למטה בארץ.
הרבי מלובאוויטש מסביר שמשל זה הובא בדברי בעל התניא כדי ללמד על התורה בדרגתה השלישית, שעיקרה דווקא בתחתונים. ואף על פי שהוא מאריך להסביר שאין לנו שייכות לתורה שהיא רצונו וחכמתו ית' כמו שהיא למעלה, בכל זאת הוא מביא את משל המים כדי ללמד שעם כל מעלתה של התורה, כל עיקר עניינה הוא שחכמתו ורצונו יתגלו דווקא למטה.
כך מצינו בדברי חז"ל, שכאשר משה רבנו עלה להר סיני לקבל את התורה, ביקשו המלאכים מהקב"ה שייתן את התורה למעלה בשמים, "אשר תנה הודך על השמים"[כד]. המלאכים באו בטרוניא כלפי שמיא: "חמדה גנוזה שיש לך בבית גנזיך תתקע"ד דורות לפני שנברא העולם, ואתה נותנה לבשר ודם?". הקב"ה צווה את משה להשיב כנגדם תשובה, ומשה הביא ראיות רבות לכך שהתורה צריכה להינתן דווקא לבני אדם. הראיה האחרונה שבעקבותיה קיבל משה את התורה, היא שאלתו "כלום יצר הרע יש ביניכם?". כלומר, התורה מיועדת דווקא למי שיש לו יצר הרע, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין"[כה], כי עיקר התורה שייך לתחתונים דווקא.
חִיצוֹן-פְּנִימִי-עַצְמִי
חסידים היו מונים שלושה מיני חסידים: 'חיצון', 'פנימי' ו'עצמי', שניתן להקבילם לשלוש הדרגות שמנינו לעיל. מדרגת ה'חיצון' מורה על אדם שעסוק ברבדים הגלויים של חייו, ונחשבת למדרגה נמוכה, ואף על פי כן, זוהי מדרגה חשובה. החיצוניות היא בעלת חשיבות, ואיננו מוחקים אותה. הדבר נכון אצל עשירים בפרט, אך לא רק אצלם. לכל אחד יש צד חיצוני שיש להתחשב בו ולדעת להתנהל על פיו, ואם לאדם אין כלל חיצוניות, צריך לחשוד בו שאין זה בגלל מעלה יתירה, אלא בגלל חסרון.
מעבר לחיצוניות, ישנה דרגה אחרת, פנימית יותר. אף על פי שיש מקום לחיצון, מי שטעם טעם של פנימיות כבר אינו תלוי בכל החיצוניות. מנקודת מבט פנימית אין שום משקל לחיצוניות, והמיעוט בחיצוניות מגביר את הכוונה הפנימית. כל רצונו של ה'פנימי' הוא לעזוב את המרבה ואת הממעיט לטובת העיקר- להיות אדם פנימי המכוון לבו לשמים. הפנימיות דוחה כל סממן חיצוני, ואפילו סממנים של קדושה, ובניגוד לחיצוניות המופיעה בקול רעש גדול, הטהרה האמיתית מופיעה בקול דממה דקה. על כך אנו מתפללים "וטהר לבנו לעבדך באמת", שנזכה לדחות את כל הבלבולים שבחוץ, להיות בעלי הקשבה עמוקה ודקה לפנימיות, ולהיות נתונים בטהרת לב אמיתית.
מעל לזאת, בדרגה נוספת אנו מוצאים, שלא רק שהתורה שווה ומשווה קטון וגדול, ובשל כך יש להיות מנוגד לחיצוניות, ולא רק שלחיצוניות ולגודל יש ערך, ובשל כך יש להתחשב בהם, אלא שמנקודת מבט 'עצמית' הגודל והקוטן הם חשובים, כל אחד בפני עצמם, ואי אפשר לבטלם. כפי שלגודל יש משמעות, כך לקוטן יש משמעות. וכאשר לגודל ולקוטן ישנה חשיבות, מה שחשוב יותר הוא דווקא הקטן, ולא הגדול. מה פשר הדבר?
מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ
נוכל להבין את שלוש הדרגות הללו באמצעות הבנות שונות בבריאת העולם. ההסברה הפשוטה היא שבכל סדר השתלשלות העולמות, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, קיים 'עליון' וקיים 'תחתון', מעלה ומטה. לפי סדר זה, העיקר הוא למעלה ואילו ה'מטה' מהווה ירידה, התעבות והתכסות. בדרגה נוספת, פנימה מכל העולמות, אור אין-סוף הוא שווה ומשווה, ונמצא בכל באותה מידה. לפני בריאת העולם היה אור אין-סוף משווה קטון וגדול, וכל המציאות הייתה באותה מדרגת אור. אם כן, יש להבין מדוע ברא הקב"ה את העולם, הלא מצד האור שלפני הבריאה אין כל הבדל בין כל דרגותיה והעלמותיה? ומשיבים בחכמת הפנימיות, משום שעלה ברצונו לברוא את העולמות. כלומר, אצלו יתברך קיים מקום עליון יותר מהרצון כפי שנאמר, "עלה ברצונו"[כו]. למעלה מהרצון שהוא אור אין סוף קיים הרצון לברוא את העולמות דווקא למטה.
כך מסביר האדמו"ר הזקן: "שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים[כז], והנה לא שייך לפניו יתברך בחינת מעלה ומטה כי הוא יתברך ממלא כל עלמין בשווה"[כח]. העולמות נבראו משום שהמעט הוא העיקר, שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, דווקא בעולם הזה, "הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בעניין הסתר אורו יתברך וחושך כפול ומכופל". זוהי תכלית בריאת העולם: "והנה תכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליונים הואיל ולהם ירידה מאור פניו יתברך, אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון, שכך עלה ברצונו יתברך להיות נחת רוח לפניו יתברך, כד אתכפיא סטרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא, שיאיר אור ה' אין סוף ב"ה במקום החושך".
לעניין הקרבנות ניתן לומר שמצד החיצוניות של השתלשלות העולמות, ישנו קרבן עולה ויורד המאפשר לחוטאים להביא קרבן בדרגות שונות- מהעשיר ועד דלי דלות. מצד הרצון האלוקי, נאמר על הקורבנות כולם "ריח ניחוח", משום שמצד השמים כולם מתקבלים בשווה. על כך אומרת המשנה "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים", כלומר, שמצד השמים אין הבדל בין ריבוי למיעוט. עמוק מכך אנו מוצאים במנחת עני של מי שמוסר נפשו, "נפש כי תקריב", משום שבו מתגלה עיקר רצונו של הקב"ה בדירה בתחתונים.
רצונו של הקב"ה בעם ישראל גם הוא משום מעלת המיעוט, "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים".[כט] כלומר, המעט הוא למעלה מהמרובה, ודלי דלות היא הרצון העליון ביותר. דווקא המעטים, הם אשר יודעים שהרצון לשכון למטה הוא עליון יותר מהשכינה בעליונים, ויותר מ"שווה ומשווה קטון וגדול". "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים"[ל].
[א]ויקרא ה ו-ז, יא
[ב] מנחות קי ע"א
[ג] שולחן ערוך אורח חיים א ד
[ד] ברכות יז ע"ב ד"ה רב, ראה שו"ע אורח חיים ע ג
[ה] אורח חיים א סקג
[ו] שפת אמת ויקרא תרל"א: "אדוני אבי זקני מורי ורבי ז"ל, הגיד בשם הרב מפשסיחא, על מה שכתוב אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו. והקשה בט"ז אי גם המרבה מכוון לשם שמים טפי עדיף! ותירץ הוא ז"ל (-הרבי מפשיסחא) שלא כמו הט"ז".
[ז] שפת אמת ויקרא תרל"ו
[ח] שפת אמת ויקרא תרל"א
[ט] מנחות קי ע"א
[י] תהלים נא יט
[יא] קהלת ה יא
[יב] הגמרא מביא דעה נוספת: "רב אדא בר אהבה אמר מהכא: 'ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליו'?" – כלומר, אם יהיה לאדם הרבה טובה יבואו הרבה לאכול, ומה יועיל שיהיה לו הרבה? כלומר, לכאורה יש בכך שוויון בין המיעוט לריבוי.
[יג] ברכות כו ע"ב
[יד] הושע יד ג
[טו] ברכות לב ע"ב
[טז] למעשה היו אלו הימים השניים שהרי הראשונים היו לפני חטא העגל והצורך בתחנונים למחילת החטא, אך הם היו הראשונים לתפילה.
[יז] משלי יג יב
[יח] שם
[יט] משלי ג יח
[כ] תהלים כז יד
[כא] תניא פרק ד
[כב] שמות ל טו
[כג] שמות יט ב
[כד] שבת פח ע"ב
[כה] קידושין ל ע"ב
[כו] עץ חיים א ב
[כז] מדרש תנחומא נשא טז
[כח] ספר התניא לו
[כט] דברים ז ז
[ל] ישעיהו נז טז
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
