מְצֹרָע- מוֹצִיא רָע
פרשתנו עוסקת בדיני מראות נגעים, ואף על פי שההלכות הללו מפורטות באריכות בתורה, כיון שאינן נוהגות כיום, בדרך כלל איננו עוסקים בהן. יחד עם זאת, הלכות אלה נוגעות בעניין שכיח עד למאוד בעבודת ה'. אומרים חז"ל שכל עונשו של המצורע בא בגלל חטא לשון הרע: "מצורע- מוציא רע”[א]. חטא לשון הרע הוא שהחריב את ביתנו ושרף את היכלנו והגלנו לבין האומות, שמפני שנאת חינם חרב הבית השני, ועדיין הוא מרקד בינינו.
על מנת לקרבנו לגאולתם של ישראל, עלינו לעסוק בכל ענייני מראות הנגעים, ההבחנות הדקות שבדיני לשון הרע, והזהירות הגדולה שבהם. ידוע מה שהיה חוזר ומשנן רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, לפי דברי חז"ל "ראה הקב"ה שצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור"[ב]. לדבריו, לפני דור הגאולה שתל הקב"ה את מרן החפץ חיים, כדי שהגאולה תוכל להתפתח גם בפנימיות הלבבות של ישראל, בזיכוך וטיהור שנאת החינם שמפעפעת בתוכנו כארס מאז חורבן הבית ולאורך כל הגלות, באמצעות דיני שמירת הלשון.
אהבת הבריות ואהבת ישראל הם הכלל הגדול בתורה, וכל התורה היא רק פירוש לאהבה הזאת. ממילא, הלכות לשון הרע הם לב ליבה של האהבה והקדושה בכל הלכותיה של תורה. ואף על פי שאיננו טובים מאבותינו, זכינו שהתורה הזאת התבארה דווקא בדורות האלה, ובעזרת ה' יערה עלינו הקב"ה רוח טהרה ואהבה, ונזכה לפרש ולכוון את הדברים לאמיתתם.
מַרְאוֹת נְגָעִים
יסודות מראות הנגעים מתבארים בשתי המשניות הראשונות של מסכת נגעים. בתורה התבארו גווני הנגעים בשלוש מילים: "שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת"[ג]. חז"ל דרשו שהספחת עולה לכאן ולכאן, שיש ספחת לבהרת ויש ספחת לשאת. לכן לדבריהם, מראות נגעים הם בסך הכול ארבעה: "מראות נגעים שניים שהן ארבעה"[ד]. שני אבות נגעים הם הבהרת והשאת, ושתי התולדות נקראות לפי לשון המקרא 'ספחת', משום שהן מסתפחות אל העיקר- ספחת של הבהרת וספחת של השאת.
חכמינו אף מפרטים מהו מראם של הנגעים:
מראות נגעים, שניים שהן ארבעה: בהרת עזה כשלג, שנייה לה כסיד ההיכל; והשאת כקרום ביצה, שנייה לה כצמר לבן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, שאת כצמר לבן, שנייה לה כקרום ביצה.
בהרת היא הנגע הלבן ביותר, עזה כשלג. חז"ל דורשים זאת מהפסוק "ואם בהרת לבנה היא"[ה], כפי שאומרים חכמינו: "לבנה היא ואין למעלה הימנה"[ו]. בהרת לבנה כזו מצאנו אצל מרים, שלקתה בבהרת העזה ביותר: "וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג"[ז].
דרגה נוספת של נגעים, הספחת של הבהרת, היא דרגת לבן פחותה יותר, כדברי המשנה: "שנייה לה – כסיד ההיכל". בכל שנה ושנה בערב פסח היו צובעים את ההיכל במקדש, וצבע הסיד הלבן שם, הוא כצבע הנגע הפחות בדרגתו מהבהרת הלבנה כשלג.
דַּעַת רַבִּי מֵאִיר
בהבנת המושג "שנייה לה" ישנה מחלוקת בדברי רבותינו. לפי רבי מאיר, המבנה של האבות והתולדות בעניין המראות והבנת הביטוי "שנייה" מתמיה מאוד. לדבריו, הנגע הלבן ביותר הוא הבהרת "עזה כשלג", והצבע האחרון הנמוך במדרג הלובן הוא השאת- "כקרום ביצה". כלומר, שתי האבות הם שתי הקצוות הקיצוניות במדרג הנגעים, ואילו התולדות הם בתחום הביניים. אולם לא די בזאת, אלא שהתולדות מחליפים ביניהם מקום - אחלופי דוכתייהו. "כצמר הלבן" הוא לובן הצמר של כבש בן יומו, שעדיין הוא נקי וזך, והוא השני בלובן, ואף על פי כן הוא תולדת השאת; ו"כסיד ההיכל" הוא השלישי במדרג זה, נוטה מעט יותר מן הצמר אל הצהיבות, והוא תולדת הבהרת הלבנה כשלג. כך פירש הר"ש ושאר פרשני המשנה.
הר"ש אומר שהוא מתקשה לעמוד על דעת רבי מאיר, ומקשה על דבריו: "אבל על סוף דעתו של רבי מאיר לא יכולני לעמוד, שהוא אומר "שאת- כקרום הביצה, שנייה לה כצמר הלבן". היאך עושה כאב את המראה כקרום הביצה שהוא המראה הכהה ביותר בלבנוניותו, ומראה כצמר הלבן שבהיר ממנו בשתי מעלות הוא תולדתו".
כידוע, אין הלכה כרבי מאיר מפני שלא ירדו חבריו לסוף דעתו[ח], וכך אומרים גם הראשונים בעניינינו, שהם אינם יכולים לעמוד על סוף דעתו של רבי מאיר. לדעתו, השאת היא הרביעית במדרג, ואילו התולדה שלה היא בהירה יותר מהתולדה של הבהרת, ונמצאת במקום השני במדרג. והדברים קשים. לכן התוספות מפרשים בדרך אחרת, בשונה מן הפשט, ואומרים: "ונראה שצמר הלבן של רבי מאיר אין כוונתו לצמר נקי של כבש בן יומו כמו שהגמרא מפרשת, (ככוונתם של חכמים), אלא צמר שאינו נקי, והוא כהה מסיד ההיכל". התוספות מיישבים את הקושיה העולה מדברי רבי מאיר, וטוענים שישנם שני סוגי צמר לבן. לדבריהם, לפי חכמים צמר הלבן הוא צמר של כבש בן יומו ובהיר מסיד ההיכל, ואילו לפי רבי מאיר צמר הלבן הוא לא צמר של כבש בן יומו אלא זהו צמר שהתלכלך מעט, ולכן הוא כהה יותר מסיד ההיכל, והוא תולדה של השאת.
לדעת התוספות, לפי רבי מאיר הבהרת היא הלבנה ביותר; שני לה סיד ההיכל; שאת היא הכהה ביותר, ושני לה בכהות- צמר הלבן. כלומר, בקצוות ישנם שני אבות, ובאמצע התולדות. אולם כאמור, לפי פירוש הר"ש, אמנם ישנם שני אבות בקצוות, אבל התולדות מתחלפות. תולדת השאת היא בהירה יותר, ותולדת הבהרת היא כהה יותר, ועל כך אומר הר"ש, שלא ירד לסוף דעתו של רבי מאיר.
דַּעַת חֲכָמִים
בניגוד לדעת רבי מאיר, לדעת חכמים: "שאת כצמר לבן, שנייה לה כקרום ביצה", האבות הם הבהירים יותר, ואילו התולדות כהות מהם. כאמור, לפי פירוש הר"ש הקרוב יותר לפשט, סדר הגוונים הוא: עזה כשלג, צמר הלבן, סיד ההיכל וקרום הביצה. לדעת חכמים, כמו לדעת רבי מאיר, הבהרת היא הבהירה ביותר- עזה כשלג. השאת, האב השני, שני בבהירותו, והרי הוא כצמר הלבן. כסיד ההיכל הוא השלישי בבהירותו והוא תולדה של הבהרת, ואילו כקרום ביצה הוא הרביעי, הכהה ביותר, והוא תולדה של השאת. אם כן, שני האבות הם הבהירים ביותר, ושתי התולדות הן כהות יותר. הבהיר שביניהם הוא תולדה של הבהרת, והכהה יותר הוא תולדה של השאת. כך לדעת חכמים.
המחלוקת בין רבי מאיר לחכמים נוגעת בגוונים הלבנים שיש בצרעת. לפי רבי מאיר כפירוש הר"ש, שני הקיצונים הם אבות: בהרת מחד גיסא ושאת מאידך גיסא, ואילו התולדות מתחלפות- תולדת הבהרת היא השלישית, ותולדת השאת היא השנייה. לעומת זאת, לדעת חכמים שני הגוונים הבהירים ביותר הם האבות, ואילו שני הגוונים הכהים יותר הם התולדות.
דִּין פָּתוּךְ
המשנה השנייה במסכת נגעים עוסקת בדין "פתוּך", שהינו תערובת של אדמימות בתוך הלבן:
הפתוך שבשלג, כיין המזוג בשלג, הפתוך שבסיד, כדם המזוג בחלב, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבה אומר, אדמדם שבזה ושבזה, כיין המזוג במים; אלא של שלג עזה, ושל סיד דיהה ממנה.
במשנה זו ישנה מחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא. לדעת רבי ישמעאל "הפתוך שבשלג - כיין המזוג בשלג". כלומר, הלבנוניות מרובה והאדמומיות מועטת, כי השלג הוא כמו ספוג, והאדמומיות של היין נבלעת בתוך השלג ואינה נראית בחוזקה, כפי שפירשו מפרשי המשנה. לעומת זאת, "הפתוך שבסיד – כדם המזוג בחלב", כלומר, שהאדמומיות מרובה והלבנוניות מועטה. כיון שהחלב הוא נוזל, הדם שמזוג בו מיד צובע את כולו, ונראית אדמימות מרובה.
לדברי רבי עקיבא: "אדמדם שבזה ושבזה – כיין המזוג במים". כלומר, בשני המקרים נראית האדמימות כיין המזוג במים, כלומר, היין צובע את המים באדום. ממשיך רבי עקיבא ואומר: "אלא של שלג עזה ושל סיד דהה ממנה". כלומר, בשלג הלבנונית היא עזה, ואילו בסיד הלבנונית היא דהויה, אבל בשניהם האודם מרובה[ט].
שְנַיִּם שֶהֵן אֲרְבָּעָה
כל ענייני הגוונים הללו צריכים ביאור ופירוש: מדוע בכלל ישנם גוונים בנגעי הצרעת? מדוע קובעת התורה שישנם גוונים שונים ולא תוחמת את הצבע בגבולותיו? ומדוע ישנם דווקא ארבעה גוונים?
ישנה מחלוקת בראשונים לגבי ענייני הגוונים הללו. לדעת הרמב"ם, בכל מקרה דיני צרעת נתונים רק לאבחנת הכהן, מפני שגם החלוקה לארבעה גווני לבן היא חלקית, משום שישנם גוונים רבים לכל גוון שהוזכר במשנה. ישנם גוונים רבים של שלג, גוונים רבים של סיד הלבן, גוונים רבים של צמר הלבן, וגוונים רבים של קרום ביצה. בעצם כל מה שנמצא בתווך משלג העז ועד קרום ביצה הוא טמא, אבל, לדעת הרמב"ם כהן שלא יודע להבחין בין ארבעת הגוונים הללו, לא יכול לדון בצרעת[י].
לדעת הרמב"ם האבות והתולדות הם הדרך באמצעותה לומד הכהן להבחין בנגעים, והבחנה זו מהווה תנאי רק ליכולתו להכריע בעניינם. אולם הרב מברטנורא ומפרשים נוספים חולקים על כך וסוברים שישנה נפקא מינה נוספת וחריפה יותר להבחנה בין האבות לתולדות. לדעתם, אב ותולדה מצטרפים יחד לעניין טומאת הנגע. שני אבות, וכן אב ותולדתו, מצטרפים לכגריס, אך אב והתולדה שאינה שלו, או שתי תולדות אינם מצטרפים יחד.
כזכור, לפי דעת חכמים סדר הגוונים הוא: בהרת עזה כשלג, שנייה לה – שאת כצמר הלבן. שלישית לה – תולדת הבהרת, כסיד ההיכל, והרביעית – תולדת השאת, כקרום ביצה. לדעת ר"ע מברטנורא, שני אבות הם סמוכים בבהירות, ולכן הם מצטרפים לכגריס. אולם אין הדברים פשוטים משום שלפי דבריו שאת וסיד ההיכל שהם סמוכים זה לזה, לא מצטרפים, ואילו בהרת עזה כשלג וסיד ההיכל – כן מצטרפים. גם השאת, כצמר וכקרום ביצה –מצטרפים יחד. כלומר, בדילוג הם מצטרפים זה לזה, אבל בסמוך הם אינם מצטרפים. הדבר תמוה שישנו היפוך בסדר הגוונים, כמו ששאל הר"ש לדעת רבי מאיר.
לדעת רבי מאיר ההיפוך גדול עוד יותר, שהרי שתי אבות מצטרפים, הכוונה היא שהראשון, הבהיר ביותר, והרביעי, הכהה ביותר, מצטרפים יחד. גם הראשון והשלישי, והרביעי והשני מצטרפים, ואילו הראשון והשני, והרביעי והשלישי לא מצטרפים. זהו פלא גדול לפי דעת רבי מאיר, הדורש הסבר. גם דעת הרמב"ם שכל עניין התולדות משמש רק להבחנה בעלמא בלא השלכה מעשית, זוקקת הסבר. אם כן, מכל צד הדברים קשים להבנה[יא].
עַזָּה כַּשֶּלֶג
לאחר ההבחנות והדקדוקים שערכנו בדיני מראות הנגעים, ניגש להתבונן בעומקם ומהותם, ומתוך כך ננסה להבין את הסדרים שבהם ואת דיניהם הסבוכים. אף על פי שראשונים כמלאכים ואנו אפילו לא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר, תורה היא וללמוד אנו צריכים, ואולי מקום השאירו לנו רבותינו לדרוש.
נראה לומר שכל ארבעת הגוונים מלמדים על טיבו של לשון הרע בו חטא האדם. כל סוג של לשון הרע יוצר נגע מסוג אחר, וכל גוון הוא ביטוי לגוון של לשון הרע מסוים. נוסף לזאת, גם למעליותא יש לומר שכל ארבעת הנגעים הללו הופכים לארבעה תענוגות. כידוע לפי ספר יצירה, ש'נגע' אותיות 'עֹנג'[יב], לכן יש לומר שכל ארבעת הגוונים של הנגעים הם בפנימיותם ארבעת הגוונים של עונג העליון, העונג של אהבת ישראל. אם כן, יש כאן מקום להתבונן בגוונים שונים של לשון הרע ובארבעה גוונים של אהבה.
נתבונן תחילה בסדר הגוונים לפי דעתו של רבי מאיר, כמו פירושו של הר"ש. בהרת לבנה "עזה כשלג", רומזת במפורש ללשון הרע שדיברה מרים הנביאה במשה רבנו, בה נאמר: "וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג"[יג]. החפץ חיים מפרש עניין זה לפי דברי הרמב"ם ואומר:
"הזהירנו "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך", שהזהירנו התורה בזה שנזכור בפה תמיד העונש הגדול אשר עשה ה' ית' לצדקת מרים הנביאה. שלא דיברה אלא באחיה אשר אהבתו כנפשה, וגידלתהו על ברכיה, וסיכנה עצמה להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו אלא מה שהשוותה אותו לשאר הנביאים. ולא דיברה בפניו שייבוש ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה. והוא גם כן מצידו, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנא' 'והאיש משה עניו מאוד'. ואף על פי כן לא הועילו לה כל מעשיה הטובים ונענשה בצרעת על זה. קל וחומר לשאר בני אדם הטיפשים המרבים לדבר גדולות ונפלאות על חבריהם, שבודאי ייענשו על זה מאוד"[יד].
החפץ חיים מביא בדבריו קל וחומר שיש לו פירכא. הרי מנין לנו שאפשר להשוות בין משה, גדול הנביאים, לאחרים או אפילו לשאר נביאים? ובכל זאת, לדבריו, זהו קל וחומר. משה רבנו לא הקפיד על מרים, וכן מרים לא דיברה בגנותו באופן שהיא השפילה אותו, אלא רק השוותה אותו לשאר הנביאים בלא להתבונן בגדלותו שלו כפי מעלתו הראויה לו, ועל כך היא לקתה בבהרת.
אולי אפשר להבין מכך שכל עניין הבהרת, 'עזה כשלג', בא בגלל פגיעה במעלה שמימית. לכן לשון הרע בעקבותיו באה הבהרת, הוא ביטוי לחוסר ערך ובזיון לגודל הקדושה העליונה שאיננו יכולים לעמוד על דעתה, "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר"[טו]. מרים הנביאה ידעה מגדולתו של משה, אבל לא יכלה לעמוד על תכליתה, עד כמה "בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים"[טז]. "ולא ידע איש את קבורתו"[יז].
ה'קל וחומר' ממשה הוא, שאת מעלתו של משה אי אפשר היה לדעת, אך גם מי שהוא לכאורה כן כערכנו, משה רבנו שבדור, גם את מעלתו איננו יכולים לדעת. כשאנו עולים במעלות עליונות של קדושה, עלינו לתת את ליבנו ולדעת היכן ידינו איננה מגעת עוד, והיכן ישנם דברים גדולים ונשגבים מאיתנו. בכל דור ודור ישנה התפשטות של משה. אלו הצדיקים. ועלינו לדעת שאין לנו יכולת לעמוד על עומק דעתם וגדולתם. כל ביטוי של זלזול בערכם הוא לשון הרע הקשה ביותר. "תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז"[יח].
ישנה תאווה מיוחדת לדבר לשון הרע על משה רבינו שבדור. נאמר: "ונשיא בעמך לא תאור"[יט], ונאמר: "גם במדעך מלך אל תקלל"[כ], וכי מישהו אחר מותר לקלל? אלא שיש יצר גדול יותר לקלל מלך ולאור נשיא, מפני גדלותם, וישנה קנאה בלב כל אחד על מעמדם, ומתוכה מבקש יצר הרע למעט בערכם. כך גם לגבי הצדיקים, "מאן מלכי – רבנן"[כא], בכל בתי המדרשות, בין אלה המכונים "בית מדרש שלנו", ובין אלה המכונים "בית מדרש אחר". הרי כל הנגעים שלנו הם שיש בתי מדרשות של אלה ושל אלה.
רבנן, כולם, הם משה רבנו שבדור, ועלינו למסור נפשנו להכיר תלמידי חכמים לפי ערכם הנעלה והעצום, לייקר אותם ולכבדם, וחלילה שלא למעט בערכם. לכל דור ישנם שמים, שמים של הדור, ואם איננו מייקרים ונותנים כבוד ראוי לשחקים של הדור הזה, אז כבר "פשה הנגע". זהו דין הבהרת, עזה כשלג.
כְּסִיד הָהֵיכָל
מן הגלוי בתורה על טעם נגע הבהרת, נוכל להקיש לגווני הנגעים שלא נתפרש טעמם, וכדלהלן. הלובן של סיד ההיכל אינו הלובן של השלג השמימי של קודש הקודשים, אלא הוא דרגת לובן פחותה יותר. כאשר תלמידי חכמים יורדים לתוך העולם הזה, לובן ההיכל של בית המדרש לא נשאר כל כך צח כמו לובן קודש הקודשים, לכן כל שנה צריך לחדש את הלובן הזה.
סיד ההיכל הוא תולדת הבהרת. זקני העדה, כשמואל ומשה, הם הבהרת העזה כשלג, ואילו כל הנלווים אליהם הם סיד היכל. הם ה"עסקנים", הפועלים בתוך העולם הזה, ולכן דבקים בהם עכירות ושחרות, ואין בהם את הבהירות של השחקים. כשתלמידי החכמים הרבים הולכים איש למשמרתו, איש על דגלו, הם נפגשים בקשיים והתמודדויות, ממילא העכירות של העולם הזה וסיבוכיו דבֵקים בהם, והם אינם נמצאים באותה מדרגה בהירה בשחקים של גדולי הדור וזקני העדה. פעמים רבות יש לנו ביקורת דווקא על תלמידי החכמים הללו, שמוציאים אל הפועל את דעת רבותיהם בכל ענייני העולם הזה. וכי בנו לא דבֵקה העכירות של העולם הזה? וכי יש פה מישהו שיכול לומר "כולו הפך לבן טהור הוא"? אלא עלינו לייקר תלמידי חכמים לכל דרגותיהם ובכל מקומות מושבותיהם כמשה בדורו וכשמואל בדורו, מצד עצם היותם תלמידי חכמים, משום שהם מאור עינינו.
ה"חפץ חיים" מלמד אותנו מוסר עמוק ונוקב בהקשר זה:
"...ועובר על ידי הסיפור הזה [סיפור לשון הרע] גם על מצוות עשה "ואהבת לרעך כמוך", שנצטווינו בזה לחוס על ממון חברו כמו שהוא חס על של עצמו, ולחוס על כבוד חברו ולספר בשבחו כמו שהוא חושש על כבוד עצמו. המספר לשון הרע ורכילות על חברו, או המקבל, אף אם הדבר אמת, נראה בעליל שאינו אוהבו כלל, וכל שכן ד"כמוך" ודאי אינו מקיים. והראיה הגדולה על זה, דהלא כל אדם יודע נגעי עצמו, ואף על פי כן אינו רוצה בשום אופן שחברו ידע מזה אחד מאלף, ואף אם אירע שנודע מעט מחסרונותיו אצל חברו, וחברו הולך ומספר זה לאנשים, אף על פי כן הוא עומד ומצפה, הלוואי שייתן ה' שלא יקבלו דבריו ולא יאמינו לו, והכל כדי שלא יתחזק ביניהם לאדם שאינו הגון. אף דהוא יודע בעצמו הרבה והרבה מעוונות יותר ממה שסיפר חברו עליו, אף על פי כן, מרוב אהבה שהוא אוהב את עצמו, נדחה הכל מחמת זה, כן באופן זה ממש צריך על פי התורה לעשות לרעהו, לחוס על כבודו בכל האופנים, ולא לחינם כתבה לנו התורה מעשה דנח - "וישת וישכר ויתגל, וירא חם". וגם סיפרה לנו את הברכה שבירכם נח ונתקיימה לבסוף, להראות לנו את גדולת המידה הזאת, שצריך האדם לחפות על גנות חברו בכל כוחו כמו על של עצמו"[כב].
אנו יודעים שיש בנו הרבה מן הגנות, אך כאשר מישהו מספר עלינו את הגנות שבנו, אנו מייחלים ומצפים שאף אחד לא יאמין לכך, וישתכח הדבר. התורה מצווה עלינו לנהוג כך גם בחברינו, וקל וחומר בלומדי תורה ועובדי ה', כל חד וחד לפום שיעורא דיליה.
כְּצֶמֶר הָלָּבָן וְכִקְרוּם בֵּיצָה
מה פשר הדימויים כקרום ביצה וכצמר הלבן? ישנם שתי בעיות שונות באמירת לשון הרע, ההפוכות זו מזו. כפי שהסברנו את תולדת הבהרת - "כסיד ההיכל", ישנה בעיה לדבר על צדיקים וגדולים, ובכך למעט בערכם או לגלות עוונם. יחד עם זאת, ישנה אף בעיה לדבר על אנשים שפלים באמת, שעסוקים לגמרי בענייני העולם הזה החומריים, ומתלווים לחיי העולם הזה כקליפה וכקרום ביצה. לכאורה נדמה שלשון הרע על חלשים, שפלים ונבזים, היא עבירה קלה, אך לדעת רבי מאיר זהו אב טומאה חמור לראות את השפלים שבישראל כאבודים, ולדבר בקלונם.
לפי הדברים הללו יש מקום לומר ששני אבות הטומאה הקיצוניים- עזה כשלג וקרום ביצה, הם כנגד עבודה זרה וגילוי עריות. לובן השלג השמימי מן השחקים, הוא כנגד עבודה זרה או עבודת ה' ודבקות אלוקית. אל קודש הקודשים היה נכנס הכהן גדול ביום הכיפורים בבגדי לבן, והוא אחד בדורו כאהרון הכהן, ששקול כנגד משה רבנו[כג]. מנגד, יצרא דעבודה זרה אף הוא יצא מבית קדשי הקדשים[כד]. כאשר עקרו יצרא דעבודה זרה, רצו לעקור גם את יצרא דעריות, אך לא נמצאה ביצה אחת בכל ארץ ישראל (כקרום ביצה). תרנגול הוא הסמל של יצרא דעריות, אך אם עוקרים אותו, אין ביצה אחת . כלומר, החיוניות של העולם הזה פוסקת.
קיימים שני צדדים במציאות: מחד גיסא, קדש הקדשים, 'בהיר הוא בשחקים', ומאידך גיסא, החיוניות של העולם הזה, המתגלה בכל תוקפה ביצרא דעריות. כמובן שאי אפשר לוותר על החיוניות של חיי העולם הזה ואי אפשר לבטלה, כי כך לא יהיו חיים כלל. אם נסתכל בעין רעה על כל האנשים ה"פשוטים" עם יצר הרע שלהם-שלנו, תאוות ממון, תאוות מעמד וכבוד, וכל היצרים שנוגעים לחיי העולם הזה שתמציתם יצרא דעריות, לא נמצא ביצה אחת. עלינו ללמד זכות על כל אלו המוציאים לפועל את כוחות החיים, ומעמידים את החיים. הם אינם "השמיים של הדור", אלא "הארציות של הדור" והחיוניות הממשית של הדור. זהו כוחם ובכך זכותם, ומי שלא מכיר בערכם- ממית את הכל.
אם כן, ישנם שני אבות נגעים. אחד עניינו, לעקור את השמים. להשוות את משה רבנו לשאר הנביאים, ולהשוות תלמידי חכמים למי שהוא פחוּת מערכם. השני עניינו, לעקור את החיים הארציים מפני שיש בהם עונג של העולם הזה, גם באופן הנפול.
רבי מאיר מוסיף ואומר חידוש מופלג: "אחלופי דוכתייהו". מה כוונתו? בעומק דבריו, יש אדם שעסוק בענייני דרך ארץ שנובעים מהארץ, אבל הוא הזדכך עד שהוא פועל בטהרה גמורה. הוא לא תלמיד חכם, אלא אדם ששייך לענייני הארץ ועוסק בהם בטהרה. לעומתו, יש אדם שהוא חלק מבית המדרש אבל הוא התבהם מאוד. לכן האבות יש להם תולדות מוחלפים, כי האב - הבהרת, הוא צדיק ותלמיד חכם גדול בדור, אך יש לו תולדה של 'עסקן' שרוצה לעסוק בדברי תורה ולהוציא קדושה אל הפועל, אך הוא עושה זאת עם כל החסרונות שיש בעולם הזה. זהו סיד היכל לפני שצבעו אותו ערב פסח, עם כל העשנים שהתרבו בו. לעומת זאת, האב של השאת נושא את כל משקל העולם הזה, אך התולדה שלו היא אנשים נישאים באמת, עדינים ורגישים, שיש להם דרך ארץ מופלגה, והם כמהים לכך שהעולם הזה יפעל בצורה זכה וטהורה ואף פועלים לשם כך. לכן לפי דעת רבי מאיר, לשאת יש תולדה שאפשר שתגיע למדרגה עליונה יותר, ואילו לבהרת אפשר שתהיה תולדה תחתונה.
כל אלה שהסברנו כאן, הם גוונים של יצר הרע ולשון הרע שיוצאים ומתרבים בגוונים שונים של נגע הצרעת. אם אדם עוקר את השחקים, הוא לוקה בבהרת עזה כשלג. אם אדם גס ליבו באנשים העדינים מפני שמעלתם טבעית ואינה יונקת בגלוי אך ורק מן הקדושה, וגם אינם מן הספונים בבתי מדרש, הוא לוקה בתולדה של השאת- "כצמר הלבן". הכבש הוא בעל חיים, ויש בו את החיוניות של העולם הזה, אבל טלה בן יומו הוא עודו זך ועדין, מלא חן ויופי של טהרת העולם הזה.
למטה מזאת, אם אדם פוסל את העסקנים שרוצים קדושה, אבל יורדים לתוך העולם הזה ופועלים בו בתוקף גדול עם כל העכירות שבו, הוא לוקה בתולדה של הבהרת, "כסיד היכל". בתחתית המדרגה, אם אדם פוסל ועוקר את האנשים שפועלים בתוך היצרים של העולם הזה, הם מעמידי הקיום שבלעדיהם העולם לא יעמוד, הוא לוקה בשאת, כקרום ביצה, משום שאם החיוניות של העולם תיעקר, לא תמצא ביצה אחת.
עַיִן טוֹבָה וְעֹנֶג
ההתבוננות בעין הטובה על כל הגוונים הללו בישראל היא המטהרת אותנו מלשון הרע ומהצרעת הבאה בעקבותיה. כל עניינו של איסור לשון הרע הוא שלא לבטל את הערך הגדול של הכוחות שפועלים בעולם לקידומו, לביסוסו ולקיומו, בכל צדדיו וענייניו. רבות כתב על כך מרן הרב קוק זצ"ל בספר 'אורות', עד כמה יש להתבונן בעין טובה על הכל- על ההתעמלות של צעירי ישראל, על כל הנפילות, ואפילו על הכפירה בעצמה. ודאי, שבשום פנים אין בכך הסכמה או השלמה עם קלקול כלשהו, אפילו קל שבקלים, אלא זהו לימוד זכות המביט על החיות הפנימית האלוקית שבכל גוון בעולמו של הקב"ה.
ההתבוננות בעין טובה על כל גוון ודרגה מולידה עונג. העונג העליון והשלם ביותר מושג כאשר אדם מתבונן במעלתם של תלמידי חכמים ומכיר בצדקותם ועליונותם. כאשר יש לאדם כבוד לתלמידי חכמים והוא מוסר נפשו לראות את מעלתם ולחיות אותה, זה העונג בבחינת 'עזה כשלג', של קדש הקדשים שלו. לאחר זאת, כאשר הוא נותן ליבו שכל הנמשכים אחריהם וכל תולדותם, רוצים להפיץ את רוח הקדושה כלפי חוץ, שתאיר ותזין, בבחינת לחם הפנים ומנורת המאור ומזבח הקטורת, אך הם צריכים להילחם את מלחמות החיים בשביל יוקר הקדושה, יש בכך עונג נוסף.
גם מאידך גיסא, כשאדם רואה את החיוניות של כל אלו שפועלים בעולם הזה, עם כל התסיסה שיש בתהליך ההולדה וכל היצריות שמושקעת במה שעתיד להיוולד, עם כל השפלות שבה, הוא זוכה לראות את כל המעלות שיש בכך. הוא רואה איך מתוך כל זאת צומחים וגדלים החיים עצמם. מתוך כך אף צומחים אנשים זכים וטהורים, ככבש בן יומו, בעל צמר לבן. זוהי דרגת עונג נוספת.
העובדה שכל אב מצטרף לתולדה שלו, היא מובנת. כן מובן שאב אינו מצטרף לתולדה אחרת ואין זה משנה אם הוא סמוך לה או לא, משום שאין קשר בין אב לתולדה שאינה שלו. כך אנו יכולים להבין גם שתולדות לא מצטרפות זו לזו משום שאינן מאותו עניין. הפלא הוא ששני אבות מצטרפים יחד זה לזה. לא מצאנו כך באבות מלאכות של שבת, המקיימות קשר רק עם תולדותיהן, אלא רק כאן, בדיני נגעים. כיצד יש להסביר זאת?
נראה לומר שהראייה העליונה הרואה את עומק השחקים ועד כמה הוא מופלג מהגבולות הפשוטים של החיים, נוגעת במקום עליון של הקיום המעורבב שלנו- שבין יצרי ליוצרי. ההתבוננות על האנשים שבארץ, העוסקים בתוך התסיסה של היצרים שמהם צומחים ענייני עולם הזה, היא חלק מהבהירות הגדולה. לכן ישנה שייכות בין הבהרת 'עזה כשלג' לשאת 'כקרום ביצה', ומי שנגע בזה, נגע גם בזה.
רבי פנחס מקוריץ היה אומר שצדיק שאינו גמור אוהב רק רשע שאינו גמור, אבל צדיק גמור אוהב רשע גמור, כי הוא רואה טהרה כזאת שמסתתרת אפילו במעמקי הרשע. מי שמוסר נפשו לראות את ההבדל בין כל הנביאים למשה רבנו, בדור ההוא, ואת המעלה של תלמידי חכמים צדיקים עליונים בדור הזה, ורוצה להיות דבוק בהם, יכול לראות מתוך המבט שלהם ומתוך הבהירות השמימית שלהם, שגם כל תסיסת העולם הזה בכל שפלותה, גם היא מעמידה את האור האלוקי בעולם. אין לנו גדול ממרן הרב זצ"ל, "בהיר הוא בשחקים" לעניין הזה, אשר כל הבהירות שלו מתגלה בספר "אורות". כידוע, בהקדמה לספר מכנה אותו רבנו הרצי"ה זצ"ל "קודש הקודשים".
כמו לדעת רבי מאיר, גם לדעת חכמים שני האבות הם האנשים המעולים בקדושה והאנשים הזכים שלא נגעו בעולם הזה. האב הראשון הוא הבהרת, עזה כשלג, והאב השני הוא השאת, כצמר הלבן. 'עזה כשלג' אלו תלמידי החכמים גדולי הדור, כעצם השמים לטוהר ו'כצמר הלבן' הם אנשים טובים, ישרים, נעימים, אהובים ומאהיבים לא מתוך שקיעה בבית המדרש אלא מתוך דרך ארץ פשוטה. זהו טבעם. תולדותם של האבות הם כסיד היכל וכקרום ביצה. 'כסיד היכל' הוא המשך ותולדה של תלמידי חכמים, ו'כקרום ביצה' הם אנשי עולם הזה לגמרי שהינם תולדה של אנשי הדרך ארץ המעולים. אם כן, יש כאן מבנה של שניים מעולים ושניים פחותים מהם.
לשיטת רבי מאיר וגם לשיטת רבנן, אפשר להבין שההצטרפות ביניהם נעשית בצורה משונה, מפני שישנם שני פרמטרים: דרגת הבהירות וסוג הבהירות. האם מדובר בקדושה גלויה או בדרך ארץ משובחת, והאם כל אחד מאלה מתגלה במעלתו וטהרתו, או בעכירותו וגסותו. ממילא אין פלא שישנם חילופים ביניהם.
לֹבֶן וְאֹדֶם
כאמור, הפתוך הוא נגע שבתוך הלובן שבו מעורבת אדמימות[כה]. נראה לומר שרוב הנגעים היו "פתוך", מעורבים לבן ואדום, מלבד יוצא דופן אחד אצל מרים הנביאה. אמנם איננו מבינים במדרגתה של מרים וגדלותה, ובכל זאת, אפילו מרים עם כל גדלותה, לא הבינה את מעלת משה רבנו על שאר הנביאים, והפחיתה בערכו. אולם, מרים אהבה את משה רבנו כנפשה דאגה לו וגידלה אותו באהבה גמורה, ולכן נענשה בבהרת עזה כשלג.
בפסוקים ישנה סתירה בנוגע למתח שבין הצבע הלבן לצבע האדום. אומר הכתוב: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ[כו]". כלומר, הלבן הוא הטוהר, ואילו האדום הוא הטומאה. לעומת זאת, נאמר: "לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים"[כז]. אשת החיל לא יראה מפני השלג, כי ביתה מלא באדמימות. כלומר, המעלה היא האודם והלובן הוא החיסרון.
נראה לומר שהפסוקים עוסקים בשני עניינים שונים, ומלמדים על שני גוונים של חסרונות- המוות והשנאה. בנגעי הצרעת שבהם אנו עוסקים, עיקר החיסרון הוא הלובן. הלובן זה המוות, ולשון הרע בא מתוך נקודת מוות. כאשר מת משהו בתוך האדם, הוא אינו יכול למסור ליבו לדעת את הערך של תלמידי חכמים, של אנשי מעלה, של עסקנים דקדושה או של האנשים שהם בוני עולם הזה. הלובן הוא מעין אדישות וקרות נוכח עניינים מופלאים במציאות. לעומת המוות, ישנו סוג נוסף של נגע, הוא השנאה. השנאה היא ביטוי מלא רגש וחום כלפי דבר בעל ערך במציאות המאיים על האדם, ומתוך כך האדם מבקש לגלות את חסרונו ולפגוע בעניינו.
אם כן, הנגע מוסבר בשני אופנים שונים: האחד, הוא שהאדם לא נתן את ליבו לדעת את הערך, ומשהו מת בקרבו. זהו הלובן. השני, כאשר האדם מרגיש מאוים לאחר שהבין ערכו של דבר מסוים, ולכן הוא נאבק בו. זהו האודם. הלבן הוא חוסר ערך ואהבה, והאדום הוא שנאה.
בתוך השנאה עצמה ישנם שתי דעות שונות- רבי ישמעאל ורבי עקיבא. רבי עקיבא אומר שבמקום שיש שנאה – הלבן הוא כמאן דליתא דמיא. ישנם שתי דרגות בלבן- לובן כשלג ולובן כסיד, אך כשמגיע האדום, הלובן מתפוגג ואינו נחשב כלום, "כיין המזוג במים". כשיש שנאה אין חוסר ערך כלפי האחר, אלא להפך. האדם נעשה רגיש לדבר ולכן הוא נלחם כנגדו. אלא שהוא רגיש לערך רק כמו שהוא משתקף באגו שלו עצמו, ומתוך כך השנאה מציפה הכל. זו דעת רבי עקיבא, והלכה כמותו.
לעומת רבי עקיבא, רבי ישמעאל מלמד זכות ואומר "כיין המזוג בשלג". כלפי גדולי תלמידי חכמים ישנה שנאה, אבל היא עדינה ולא מתפרצת, כמו יין בשלג שהאדמומיות נבלעת בתוכו, ונראה בעיקר הלובן. לעומת זאת, כשמדובר על הפתוך שבסיד, הכל נראה אדום, "כדם המזוג בחלב".
לפי רבי עקיבא גם אם נדמה שיש כבוד ויקר, ברגע שישנה גם שנאה – הכל נעלם. החידוש הוא שאפילו כשנראה שהלובן היה ונטשטש מעט, כאילו מדובר על יין שספוג בשלג, מסתבר שהלובן התפוגג לגמרי, והרי הוא כמו יין המזוג במים.
מכאן ניתן ללמוד לימוד גדול יותר. כשאדם מוצא שהוא אינו מתמסר מספיק ללימוד גודל הערך של 'מאן מלכי- רבנן', ובנוסף הוא אף מרגיש "אנטי", הרי הוא עוקר את השורש, ובאמת לא נותר בקרבו שום ערך. הכל נעשה שקוף כיין המזוג במים. כמו כן, ויתר על כן, גם לכיוון ההפוך: "מרובה מידה טובה על מידת פורענות אחת לחמש מאות"[כח]. כשהולכים למדרגות היותר עליונות, אל השלג העליון, צריך להבעיר אש של אהבה, "לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים". כשמבעירים אהבה עזה לתלמידי חכמים, לתורה, לקדושה היא מתגלה בכל מקום, ושום דבר לא מאבד מערכו.
הבעש"ט היה אומר על דברי הגמרא שהקב"ה מניח תפילין של ישראל, ובהם כתוב "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", שתפילין של ראש כנגד ראשי בני ישראל, ותפילין של יד כנגד פשוטי העם שבעולם העשייה. מוסיף הבעש"ט ואומר, שגם בתפילין של הקב"ה צריך להקדים תפילין של יד לתפילין של ראש, כמו שנאמר "והיו לך לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך". כשיש אהבה מלאה חום ולהט, 'פתוך', היא מתפשטת אל פשוטי העם, השאת; ואל כל תולדותיהם- אל האנשים הנשגבים יותר, כצמר הלבן של כבש בן יומו; ואל העסקנים דקדושה; ולמעלה מן הכל – לגדולי רבותינו שאורם בהיר בשחקים. אז האהבה הופכת לעונג שאין לו קץ ואין לו סוף. זהו העונג של הגאולה. אז לא תהיה קנאה, שנאה ותחרות, אלא רק אהבה ואחווה ושלום ורעות. לא אהבה קרה של "חיה ותן לחיות", אלא 'פתוך' – מלאה אש ולהט, מקרום ביצה של תסיסת היצרים שיוצרים את החיים, דרך כל המדרגות, ועד למאן מלכי רבנן, לשחקים העליונים של ההתגלות האלוקית. שנזכה.
[א] ערכין טו:
[ב] יומא לח:
[ג] ויקרא יג, ב.
[ד] נגעים א, א.
[ה] ויקרא יג, ד.
[ו] ספרא תזריע פרשה ב.
[ז] במדבר יב, י
[ח] עירובין יג:
[ט] המפרשים מסבירים ואומרים שגם בשאת ובתולדתה יש דין פתוך, אלא שמשנה זו דנה בדין פתוך בבהרת ובתולדתה.
[י] רמב"ם, משנה תורה הלכות טומאת צרעת א, ו: "...אם כן למה מנו אותן חכמים, ואמרו מראות נגעים שניים שהן ארבעה כדי להבין במראות שכל כוהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן, כשמלמדין אותו ומודיעין אותו לא יראה את הנגע, עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת, וזו היא ספחתה, וזו היא השאת, וזו היא ספחתה".
[יא] פלא הוא שהר"ש הקשה רק על רבי מאיר ולא על חכמים. ייתכן לומר שהוא סבר כרמב"ם, ובאמת אין קושיה, אך לא נתבארה דעתו זו בפירוש.
[יב] ספר יצירה ב, ד: "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע".
[יג] במדבר יב, י
[יד] חפץ חיים, עשין א.
[טו] שמות כד, י.
[טז] איוב לז, כא. 'בהיר'- שורש לשון הבהרת.
[יז] דברים לד, ו.
[יח] תהלים לא, יט.
[יט] שמות כב, כז.
[כ] קהלת י, כ.
[כא] גיטין סב.
[כב] חפץ חיים, עשין ב.
[כג] בראשית רבה א, טו.
[כד] סנהדרין סד.
[כה] אנו דנים כאן בצרעת העור שיש בה רק עוד צבע אחד, האדום, אולם בתוך דיני הצרעת קיימים צבעים נוספים שלא נדון בהם- צהוב וירקרק.
[כו] ישעיהו א, יח.
[כז] משלי לא, כא.
[כח] תוספתא סוטה ד, א.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.