קְדֹשִׁים תִּהְיוּ
המצווה הראשונה הפותחת את פרשתנו היא מצוות "קדושים תהיו": "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם". מצווה זו הינה מצווה כללית, המהווה נשמה לכל המצוות כולן. אכן כל התורה היא קדושה, וכל המצוות הן קדושות, שלפני כל מצווה אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". אך מצווה זו כוללת את הפנימיות של המצוות כולן.
כל מצווה בתורה מתפרשת בארבע לשונות יסודיות, כמו גם המצווה בה אנו עוסקים - ציווי, בקשה, ברכה והבטחה. לכל אחת מן הלשונות הללו מנגינה אחרת. 'קדושים תהיו' כציווי, היא פקודה ותביעה בסימן קריאה- "קדושים תהיו!!". אך אם אנו מבינים מצווה זו כבקשה, נשמעת לכך מנגינה אחרת, נעימה ועדינה יותר. דרך עליונה יותר להבין מצווה זו היא כברכה. כביכול הקב"ה שם ידיו על ראשינו ומברך אותנו שנהיה קדושים. הדרך המופלגת ביותר להבין את המצוות כולן, כמו גם מצווה זו, היא כהבטחה. כך אומרים רבותינו במדרש ובזוהר הקדוש, שהקב"ה מבטיח לנו 'קדושים תהיו', כמציאות ודאית[א].
כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי
מהו תוכנה של מצווה זו, ומהי קדושה? מושג הקדושה מצריך לימוד. אמנם מושג זה מוכר לכולנו מן הרגש, ולכל אחד ישנה איזו תחושה פנימית במה מדובר, ובכל זאת, מושג הקדושה מופיע בהרבה מאוד הקשרים שונים ומגוונים.
הפשט הפשוט ביותר של מצוות "קדושים תהיו" מורה על הדבקות בה' יתברך. אדם קדוש הוא אדם שחי בספֵירות אחרות, בעולם עליון. הוא אינו משועבד לענייני העולם הזה, אלא כולו קודש לה'. על הציווי "קדושים תהיו" מוסיפה התורה ואומרת, "כי קדוש אני ה' אלוקיכם". כלומר, לקדושה הזו יש קשר עם ה' יתברך. להיות קדוש פירושו להיות אלוקי, ובמצווה זו נצטוו ישראל בכל הדורות להיות אלוקיים. אין זה הידור מצווה, או חומרה, ואף לא מצווה מדרבנן, אלא זוהי מצווה מדאורייתא. אך כיצד נוכל לקיים מצווה זו?
באופן פשוט מצווה זו דורשת עבודה. כך אנו מוצאים בספר 'מסילת ישרים', הכולל הדרכה מפורטת לעבודה מאומצת שלב אחר שלב, על מנת לזכות למדרגה העליונה של קדושה ורוח הקודש. 'מסילת ישרים' מחלק את עבודתו לשלוש קומות, שבכל אחת מהן יש שלושה רכיבים. הקומה הראשונה היא הקומה של הצדיק, הכוללת את מידות הזהירות, הזריזות והנקיות. הקומה השנייה היא הקומה של החסיד, הכוללת את מידות הטהרה, הפרישות והחסידות. הקומה השלישית היא הקומה של הקדושה, הכוללת את יראת החטא והענווה, ולבסוף - את רוח הקודש.
עבודת הקדושה היא עבודה מופלגת השייכת למדרגה עליונה ונשגבה מאוד, שאין לנו שייכות גלויה אליה, ובכל זאת, יש לנו איזה קשר ושייכות גם למדרגה זו, וכל אדם מסוגל להיות קדוש, מפני שהתורה לא ציוותה מה שהאדם לא יכול להגיע אליו. יתר על כן, כל עניין הקדושה ורוח הקודש אינם תלויים רק בעבודתו של האדם, אלא בשכינה שתשרה עליו. כך מסביר הרמב"ם ביחס לנבואה[ב], וכן נאמר ב'מסילת ישרים' על הקדושה, ש'ראשיתה עבודה וסופה מתנה'[ג]. האדם מצידו מצווה לעשות את העבודה ולהכין את הכלים, וכאשר יעלה הרצון מלפניו יתברך, הוא ישפיע עליו רוח הקודש. כך ניתן להסביר את הסיפא של הפסוק "כי קדוש אני", כלומר בנוסף לעבודתנו, הקדושה תלויה גם בו יתברך.
אם כן, פשוט הוא שאין מצוות עשה מדאורייתא על כל אחד ואחד מישראל להגיע לכל מדרגות הקדושה, וודאי שלא בהווה. מצד שני, הקדושה היא חובה מדאורייתא על כל אחד מישראל להיות איש קדוש. אמנם ניתן לפרש "קדושים תהיו" כציווי לעתיד, שברבות הימים צריך להיות קדושים, אולם אין זה פשט הפסוק, המתייחס לזמן הווה. אם כן, יש להבין מה כוללת מצווה זו? כיצד נוכל לקיימה? ומהי העבודה הנדרשת מאיתנו על מנת שנזכה להיות אנשי קודש?
פְּרוּשִים מִן הַעֲרָיוֹת וּמִן הַעבֵירָה
רש"י מפרש את מצוות "קדושים תהיו", לפי דברי חז"ל: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה". לפי דברי רש"י, התורה מונה איסורים מסוימים ומוגדרים שכל הנמנע מהם, הרי הוא קדוש. כך-"אשה זונה וחללה לא יקחו"[ד], בנוגע לכהן, וכן אלמנה וגרושה לכהן גדול. כל כהן שלא התחתן עם גרושה הוא קדוש, וקיים מצוות 'קדושים תהיו'. גדר הערווה הוא ברור ופשוט, עד כי פרשת עריות להדיוט אפילו לא מנויה כאן.
למרות זאת, על פי רוב אדם מן השורה חושב שאין ביכולתו להיות איש קדוש ולהגיע למדרגה של קדושה. הוא בטוח שאין לו כל שייכות למדרגה זו, וודאי לא כמו אנשי קודש עליונים. ליבו דורש: מהי 'גדר ערווה'? הרי אין לדבר קץ. האם הרהור? או שמא הרהור דהרהור? מי יאמר שלא חטאתי מעולם בהרהור? ועוד, שהרי אומרים חז"ל "שלושה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום", ואחד מהם זה הרהור עבירה[ה]. אם כן, אף אדם אינו קדוש, ואף אחד לא יכול לקיים מצווה זו. אולם, כל אלו הם דברי היצר הרע, המבקש להפיל את האדם בייאוש שאין מוצא ממנו.
הרמח"ל במסילת ישרים מדגיש ואומר כי הדבר העיקרי במידת החסידות הוא "משקל החסידות"[ו], והוא כלי נשק נוראי בידי היצר הרע, בייחוד למי שנכנס בעבודת ה'. המאבק הקל ביותר של היצר הרע נעשה דווקא על ידי מידות חסידות, שעל ידן הוא משכיח מן האדם את העיקר, ומפילו מטה-מטה.
כך אנו מוצאים למשל גם בענייני תשובה. לפי ההלכה, מצוות התשובה היא "קלה שבקלות", שהרהור תשובה הוא כבר תשובה. גם כאשר אדם חטא את החטא הכי חמור, מספיק רגע אחד, אפילו לא כמימריה, לעשות תשובה. אבל האדם החוטא, מרגיש שאם הוא לא התגלגל בכל השלגים שבעולם ולא טבל בכל הקרח שבעולם, הוא עוד לא התחיל לשוב. הוא חושב כי רק לאחר שיעשה את כל אלה, כולל צומות ותעניות, אז הוא התחיל לעשות תשובה. אך כאמור, כל זה הוא עצת שקר של היצר הרע. אכן כמידת חסידות זוהי אמת, אך רק למי ששייך במידת החסידות. מי שלא שייך במידה זו, מוטל עליו לעשות את הדרוש על פי ההלכה בלבד - תשובה, חרטה ווידוי, וחטאו מתכפר. "קדושים תהיו" יכולה להיות מצווה מעין זו, בה האדם יחמיר על עצמו חומרה עצומה עד כדי שיפקיע מעצמו את המצווה עצמה. אך כאמור, לא כך מתפרשת מצווה זו בדברי רש"י.
מלבד איסורי נישואין לכהן המובאים בדברי רש"י, בסוף פרשת שמיני אנו מוצאים גדרי קדושה נוספים: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ"[ז]. כלומר, הקדושה מושגת על ידי הימנעות מאכילת שקצים ורמשים, וכל מי שלא אוכל שקצים ורמשים, הוא קדוש.
קדושה נוספת המופיעה בפרשה שלנו, שייכת לפרישה מעבודה זרה: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים"[ח]. כלומר, כל מי שפונה אל האובות והידעונים הוא מחלל את הקודש, ואילו מי שלא פונה אליהם ולא מעביר בנו או בתו למולך הוא קדוש. כך התורה מצווה בפירוש "והתקדשתם"- במה תתקדשו - שלא תעבירו בניכם ובנותיכם למולך, ולא תפנו אל האובות ואל הידעונים.
מצוות "קדושים תהיו", כמו מצוות רבות כגון תלמוד תורה, אהבת ה' ויראת ה', היא מצווה שיש בה אין-ספור מדרגות, ואפשר להתעלות בה עד בלי די. אך התורה לא ציוותה אין-ספור, אלא את המינימום. בפשטות כולנו קדושים, וכנסת ישראל כולה היא קדושה על ידי שאנו לא אוכלים דם, שקצים ורמשים, לא פונים אל האובות והידעונים, לא מעבירים בנינו למולך, ואף לא נושאים נשים מכל האסורות עלינו.
באופן זה דורשים חז"ל את לשון הפסוק: "כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹקִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי"[ט]: "תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות - דיים, ומעליותא היא לגבייהו"[י]. חז"ל דורשים את הלשון הייחודית של הפסוק הנוקט בלשון "המעלה" ביחס למצרים, ולא כפי שנאמר על פי רוב לשון יציאה. לפי דבריהם, כל מעלתם של ישראל מושגת באמצעות איסור שקצים ורמשים. כביכול, אפילו אם הכוהנים ייקחו גרושות ויעברו על עריות אך לא יאכלו שקצים ורמשים- דיים. אין בכך רק יציאה ממצרים וממיצרי העולם הזה, אלא מעלה עליונה ונשגבה של קדושה.
לפי הדברים הללו, מדהים לגלות, כי בעצם כולנו כבר אנשי קודש. שהרי על מנת להיות קדושים כל מה שעלינו לעשות הוא להימנע מעבירות מסוימות, לפי הגדרים הברורים והפשוטים להשגת הקדושה, כפי שפירטנו לעיל. בעצם, את עיקר המצווה כבר קיימנו, ולא מוטל עלינו לעשות דבר, אלא רק תוספות הידורים. הבנה זו יש בה כדי להאיר את יחסינו לעם ישראל כולו. אמנם ישנם עניינים רבים שאנו צריכים עוד להתעלות בהם, אך כל אותם איסורים שהפורש מהם הוא קדוש, כגון איסורי שקצים ורמשים ואיסור גרושה לכהן וכל פרשת עריות, מתקיימים ברוב רובו של עם ישראל, ועל כן הם קדושים לא רק מצד סגולתם, אלא אף מצד הגילוי הממשי במציאות החיצונית על ידי בחירתם הטובה.
ישנם פירושים נוספים למצווה זו המרחיבים את ענייניה. על דבריה של האישה השונמית על אלישע שהיה "איש אלוקים קדוש"[יא], מסבירים חז"ל שעל אף שהוא גר אצל האישה, לא הביט בה מעולם. לשון אחרת מסבירה שהאישה כיבסה את בגדיו ולא ראתה עליהם קרי[יב]. אם כן משתמע, כי מצווה זו כוללת פרישות מופלגת והידור רב. אולם וודאי הוא שאין זה עיקר המצווה, וודאי לא כפי שהיא מתפרשת בדברי רש"י.
פְּרוּשִים מִן הַמּוֹתָרוֹת
כידוע, הרמב"ן חולק על רש"י, ומרחיב את מצוות 'קדושים תהיו' לעניינים מופלגים יותר. לדעתו לא מדובר בפרישות מן העריות בלבד, אלא פרישות סתם, גם ממה שמותר על פי התורה:
ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.
אין בתורה איסור לדבר דברי נבלה, ובכל זאת הדבר אסור מתוקף מצוות 'קדושים תהיו'. לולי מצווה זו, יכול היה האדם לדבר נבלות ולהיות "נבל ברשות התורה". לכן לפי הרמב"ן נאמרה מצווה זו, המורה הכוונה כללית להתנהגות ראויה, דיבור ראוי ואכילה מכובדת:
לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כעניין שאמרו (ברכות כב א): שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצווה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה): הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כעניין שהזכירו (חגיגה יח ב): בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח): בשמרו מטומאת המת גם כן[יג]. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כעניין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז): וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו[יד].
לפי הרמב"ן עיקרה של מצוות 'קדושים תהיו' מורה על האדם שלא יהיה דובר נבלות, זולל וסובא. הרמב"ן מוסיף עוד דברים מופלגים יותר, שעניינם שנהיה אנשים נקיים ומעודנים, ולא גסים ומלוכלכים[טו].
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶת לִי
על כל זאת מוסיף בעל ה'תניא' דברים מופלאים. לדבריו, לא רק שישנה מצווה שעלינו להיות קדושים, אלא בכל מצווה ומצווה שאנו עושים הקב"ה מקדש אותנו ומוסיף עלינו מקדושתו:
וזהו שאמר, 'אשר קדשנו במצוותיו' כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו בייחוד גמור, כמו שכתוב 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד', ככה ממש ויותר עד לאין קץ הוא ייחוד נפש האלוקית העוסקת עם המצוות ונפש החיונית עם לבושיהם הנ"ל באור אינסוף ברוך הוא. ולכן המשיל שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים ייחוד זה לייחוד חתן וכלה, בדביקה, חשיקה וחפיצה וחיבוק ונישוק[טז].
על ידי כל מצווה ומצווה שאנו מקיימים הקב"ה מקדש אותנו, להיות בייחוד גמור איתו ית' כייחוד חתן וכלה. אנו מברכים על המצוות- 'אשר קדשנו במצוותיו', כמו שהחתן אומר לכלה 'הרי את מקודשת לי', והיא מיוחדת לו, עד כדי להיות בשר אחד. כל זה הוא רק משל, ואפילו לא טיפה מים אוקיינוס מן האמת של הנמשל.
אך יותר ממה שהקב"ה מקדש אותנו בכל מצווה ומצווה, הוא אף מעלה אותנו לקדושתו, "כי קדוש אני", להיות קדושים ונבדלים כמותו:
וזהו שאמר 'אשר קדשנו במצוותיו', שהעלנו למעלת קודש העליון ברוך הוא, שהיא קדושתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו. וקדושה היא לשון הבדלה, מה שהקב"ה נבדל מהעולמות וסובב כל עלמין ולא יכול להתלבש בהן. כי על ידי איחוד הנפש והתכללותה באור אינסוף ברוך הוא, הרי היא במעלת ומדרגת אור אינסוף ברוך הוא ממש, מאחר שמתייחדת ומתכללת בו ברוך הוא ממש, והיו לאחד ממש. וזהו שאמר "והייתם קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". ואומר "ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם, אני ה' אלוקיכם", פירוש, כי על ידי קיום המצוות הרי אני אלוק שלכם...
וככה הוא בכל נפש מישראל שהיא מרכבה לשכינה בשעת עסק בתורה ומצוות. ולכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה אף אם הוא בור ועם הארץ. והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו. רק שאין נפשו מרגשת, מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך, ומחשיך עיני הנפש מראות אלהים, כמו האבות וכיוצא בהן, שראו עולמם בחייהם[יז].
כל מי שעושה מצווה, הקב"ה מקדשו ונעשה אלוקיו, ובשעה שכל אדם מקיים מצווה, הקב"ה שוכן עליו וקורא שמו עליו, והוא נעשה קדוש. לכן יש לקום גם בפני עם הארץ שעושה מצווה, אף על פי שודאי שעשה גם דברים שאינם קדושים, ואפילו תלמיד חכם צריך לעמוד בפני עוסק במצווה.
כְּנֶסֶת יִשְרָאֵל שֶהִיא מְקֻדֶּשֶת לִי
בעניין אסור עבודה זרה נאמר בפרשתנו: "כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי"[יח], אולם דברי הפסוק אינם ברורים דים- כיצד העברת הזרע למולך קשורה לטומאת המקדש?
פירושו של רש"י לפסוק זה מהווה יסוד עמוק ומופלא להבנת עניין הקדושה כולו. מפרש רש"י, "למען טמא את מקדשי - את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי". כלומר, כנסת ישראל מקודשת מתוקף הקדושה שקידש אותה הקב"ה. אנו קדושים "כי קדוש אני", ומי שפוגע בכנסת ישראל, מחלל את הקודש.
אם כן, אם כולנו קדושים, מהי העבודה המוטלת עלינו? לכאורה נדמה כי אם הקב"ה הוא שמקדש אותנו, בעצם אין לנו כל עבודה. אלא שבאמת יש כאן עבודה גדולה עד מאוד. עבודה של שמירה על אוצר יקר שאיננו רוצים לאבדו. לראות את מצות 'קדושים תהיו' כהבטחה שהתקיימה בנו בפועל זו עבודתנו. הידיעה שכנסת ישראל היא קדושה, וההפנמה של היותנו קדושים מתוקף שקידשנו הקב"ה, זוהי העבודה הגדולה של מצווה זו. לפי עומקה של מצווה זו, כל אדם צריך להיות בתודעה של קודש, "כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו"[יט], ולא רק כל אדם פרטי, אלא כך צריך להיות יחסינו לכלל עם ישראל, 'מקדשי - היא כנסת ישראל'. כנסת ישראל היא מקדשו של ה'. לכן פרשתנו, "דבר אל כל עדת בני ישראל" נאמרה בהקהל.
מצוות "קדושים תהיו" מורה לנו מהי המחשבה האמיתית על עצמינו- אנו קדושים, ובתוך עם קדוש אנו יושבים. כל מי שהוא חלק מכנסת ישראל מוזהר שלא לחלל את הקודש ולהביא חולין לעזרה. אדם שנמצא בתוך המקדש וחושב שהוא בחוץ, זוהי מחשבת פיגול. אך כיון שאנו קדושים, עלינו להסתובב בעולם בתודעה כפי שאנו באמת. כמובן שהיצר הרע מאיים שיש בכך גאווה וגדלות: "כיצד אדם שפל שבשפלים, מתייהר לחשוב כי הוא נמצא במדרגה העליונה מן הכל, והרי הוא עוד לא הגיע למדרגה הראשונה של מסילת ישרים?". אך כאמור, יש כאן עבודת הפנמה כי באמת אנו קדושים.
על פי דברי ה'שפת-אמת' על ברכת המצוות- "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְצִוָּנוּ", ניתן להסביר, כי המצוות הן כמו מתנה שאדם נותן לחברו[כ]. במתנה ישנם שני עניינים. ישנו החפץ היקר שניתן כמתנה, וישנה האהבה בשלה ניתנת המתנה. תמציתה של המתנה ויקרותה אינה החפץ עצמו, כי אם האהבה של המעניק אותה. כאשר אדם נותן מתנה לחברו, מקבל המתנה מידבק הן בחפץ והן באהבה. זהו ההבדל לפי דברי ה'שפת-אמת' שבין הקדושה לציווי, בין "קדשנו" ל"ציוונו". המצווה היא מתנה שנותן לנו הקב"ה, והקדושה היא האהבה בה נתן לנו הקב"ה את המתנה הזו. כל העבודה של מצוות "קדושים תהיו" שייכת לאופן בו אנו מקיימים את המצוות ומקבלים אותם, יחד עם האהבה והקדושה הניתנים עמם. פעמים רבות אנו מקיימים את המצוות רק לפי המשמעות הפשוטה שלהם- כפקודה, מלאת תקיפות ושלטון. פעמים אף עם התעמרות מסוימת, כביכול המצוות הם נגדינו. אך בכך אנו מפקיעים את כל המשמעויות הנוספות של המצווה, ואף את כל מדרגות הקדושה הניתנות עמה. אולם באמת, כאשר אנו מקיימים מצוות עלינו לעשותם בכל ארבע המשמעויות שלהם- פקודה, בקשה, ברכה והבטחה. עלינו להרגיש כיצד באמצעות המצווה שאנו מקיימים שורה עלינו ברכה וקדושה. גם מצוות "קדושים תהיו" אינה שייכת רק לשמירה על הציווי החיצוני, או פחות מכך- שכביכול הקב"ה מתעמר בנו, חלילה. אלא כל עיקר המצווה, שהיא שייכת לקיום המצוות מתוך מאור פנים, ומתוך תודעה של איש מעלה: "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים".
וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ
עומק עבודת הקדושה שייכת לידיעה כי אנו קדושים. אכן הנפש אינה מרגשת את הקדושה, כדברי בעל התניא "מפני מסך החומר הגופני", לכן עיקר העבודה בחב"ד היא בדרך ה"השכלה". כאשר אדם יודע שהוא קדוש, מתודעה זו נגזרת כל התנהגותו, וממילא, אין לו כל הווא אמינא לחטוא. באופן זה, כאשר אדם מסתובב ברחוב כאיש קדוש, ממילא לא שייך אצלו שמירת עיניים. שמירה נצרכת אצל מי שאינו קדוש, כאשר עיניו תרות לראות דברים שאינם טובים, אך הוא שומר עליהן בקדושה. זה בעצם אדם טמא המהרהר בטומאה ורואה טומאה, שמתנהג כאילו הוא קדוש. אך אדם שכל היום כולו מתהלך במחשבה שהוא איש קדוש, כל חייו ומחשבותיו הם קודש, והוא נעשה מובדל מן החטא בטבע ממש.
אם אדם היה מאמין באמת ובתמים בדברים הנפלאים שבדברי רבותינו, ומפנים בתודעתו כי הוא איש קדוש, כל ישותו והתנהגותו היו אומרים קדושה, גם אם הוא עובד למלאכתו או אפילו הולך בשוק, ובעצם לא הייתה לו כל התמודדות עם חטא. לו נתאר לעצמינו שיגיע אלינו אדם גדול וקדוש- הבעל שם טוב הקדוש או הגאון מוילנא, רבי עקיבא או רשב"י- ויגיד לנו בכל עומק גדלותו, שאנו אנשי קודש. כיצד נרגיש לאחר מכן? כיצד ננהל את חיינו? כיצד נאכל וכיצד נדבר? בוודאי כל התנהגותנו תשתנה לאחר ששמענו בכנות ומעומקא דליבא שאנו קדושים. בשום אופן לא נוכל לטמא עצמינו.
כל מעלתם של 'אנשי קודש', כפי שאנו מכנים בשפתינו הרגילה, ענקי עולם כדוגמת האבות הקדושים, רבינו הקדוש, השל"ה הקדוש, והאר"י הקדוש, היא, שכלפי חוץ התגלתה בהם דרגת הקדושה העליונה אשר מתקדש בה כל אדם בשעת מצווה. האבות הקדושים היו נראים כלפי חוץ כקדושים, כיון שכל הקודש שבקרבם היה גלוי. לעומתם, אנו נמצאים בגלות, ועל כן הקדושה אצלנו היא נסתרת ואינה נראית כלפי חוץ, כדברי בעל ה'תניא':
וזהו שאמר אסף ברוח הקודש בעד כל כנסת ישראל שבגולה, "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך"[כא]. ולא אדע ולא ארגיש בנפשי ייחוד זה, שאם הייתי מרגיש הייתי איש קודש, שתיפול עליה אימתה ופחד תחילה, ואחר כך אהבה רבה בתענוגים וכרשפי אש כמידת הצדיקים שנזדכך חומרם וכו'.
לדברי בעל התניא אנו, כנסת ישראל כיום, מקיימים מצוות אך כמעט בלי תחושה של קדושה. אנו נמצאים עם הקב"ה בקדושתו, ואף על פי כן אנו מרגישים כבהמה. לכאורה יש כאן סתירה עצומה- "שאף על פי שאני כבהמה בהיותי עמך", שאני קדוש, ואני כבהמה. אך באמת הבהמיות היא רק מצד החומריות והחיצוניות, ואילו הקדושה היא פנימית, ואינה מושפעת מן החיצוניות:
"אף על פי כן, 'אני תמיד עמך', כי אין החומר מונע ייחוד הנפש באור אינסוף ברוך הוא".
כל העבודה של מצוות 'קדושים תהיו' שייכת לגילוי הפנימיות שכבר קיימת בנו. תפיסת הקדושה כמדרגה מופלאה השייכת למתי מעט, ואינה מציאות ממשית השייכת לכל אחד, היא עצת היצר. כך, בתודעה הפשוטה שלנו, גם אם אדם לומד תורה כל היום, נדמה לו שזה רק כטלאי על מציאות הטומאה שבתוכו, וגם מבעד להרהורי הקדושה שלו יש הרהורי טומאה. אולם באמת אין הדבר כך. אכן קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, להפוך בהמה להיות קדושה בקדושה עליונה. אך גם אם לעיתים אנו נדמים כלפי חוץ כבהמה גסה, באמת אין זה כך. בפנימיות הכל הוא קודש קדשים, ובתוך כל אחד ואחד מישראל, ולאין ערוך בכל האומה כולה, ישנה קדושה - "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך"[כב]. אם נפנים תודעה זו, ונצליח לאמץ בתוכנו את המבט האמיתי הזה, שאכן בפנימיותנו כולנו קדושים, הרי ממילא כל הקשיים יתפוגגו, וחיינו יתרוממו מעלה-מעלה. שנזכה, בעזרת ה'.
[א] זוהר ויקרא פרשת קדושים, דף פא. "קדושים היו לא כתיב, אלא תהיו, תהיו ודאי".
[ב] מורה נבוכים חלק ב, פרק לב.
[ג] מסילת ישרים, שער הקדושה.
[ד] ויקרא כא, ז.
[ה] בבא בתרא קסד:
[ו] מסילת ישרים, פרק כ.
[ז] ויקרא יא, מד.
[ח] ויקרא כ, ו-ז.
[ט] ויקרא יא, מה.
[י] רש"י שם.
[יא] מלכים ב' ד, ט.
[יב] ויקרא רבה, כד, ו.
[יג] עניין שמירת הטומאה, כמובן, אינו שייך בימינו.
[יד] "שלא שח שיחה בטלה" אינו המצווה לפי הרמב"ן, אלא הידור מופלג של המצווה הזאת.
[טו] המשך דברי הרמב"ן: "באלו ובכיוצא בהן באה המצווה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג ב): "והתקדשתם" אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים[טו], "כי קדוש" זה שמן ערב. כי אע"פ שאלו מצוות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים".
[טז] תניא, פרק מ"ו.
[יז] המשך פרק מ"ו בתניא.
[יח] ויקרא כ, ג.
[יט] תענית יא:
[כ] שפת אמת קדושים תרל"ד וכן ראה קדושים תרנ"ז.
[כא] תהלים עג, כב-כג.
[כב] דברים יד, ב.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.