פרשת ויקרא, פורים | למקרא המגילה, נשאלת השאלה- מדוע אסתר המלכה אינה מתחננת לפני המלך מיד, אלא מזמינה את...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על פרשיות ויקרא
סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה | |
---|---|---|---|---|---|
שיעור |
ותלבש אסתר מלכותפרשת ויקרא, פורים | למקרא המגילה, נשאלת השאלה-... |
הרב יהושע שפירא |
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
בין ר' אליעזר לר' יהושע קיימות שתי מחלוקות הקשורות לשתי קצוות בלוח השנה היהודי- תשרי וניסן. ר' אליעזר סובר כי "בתשרי נברא העולם, בניסן נגאלו ובתשרי עתידין להיגאל”. לעומת זאת, ר' יהושע סובר כי "בניסן נברא העולם, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל"[א].
המחלוקת השנייה, עוסקת בשאלה האם גאולה תלויה בתשובה או אינה תלויה בתשובה[ב]. ר' אליעזר הסובר שגאולה תלויה בתשובה, סובר על כן, שהגאולה תבוא דווקא בחודש תשרי, זמן התשובה, בו מתגלה בינינו לבין הקב"ה קשר התלוי ומותנה במעשינו.
ר' יהושע, לעומת זאת, סובר שגאולה איננה תלויה בתשובה, לכן הוא קושר את הגאולה העתידה לגאולת מצרים של חודש ניסן. גאולת מצרים הייתה גאולה ללא תשובה, שהרי "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”[ג], שקועים במ"ט שערי טומאה, ובכל זאת, הקב"ה בכבודו ובעצמו גאלנו ממצרים. לפני חג הפסח, אין ימי תשובה כמו ימי תשובת חודש אלול המקדים את תשרי. כנגד חודש אלול, קודם לניסן חודש אדר שהוא כולו שמחה גדולה. גאולת ניסן היא גאולה מסוג אחר לגמרי, גאולה המגלה את אהבת ה' לישראל, אהבה שאינה תלויה בדבר.
הגמרא מסיימת את ההתדיינות בין ר' אליעזר לר' יהושע במילים "אישתיק ר' אליעזר". כלומר, הודה ר' אליעזר לר' יהושע שאכן הגאולה אינה תלויה בתשובה. אך בכל זאת, מעצם המחלוקת, מסתבר שקיימים שני אופנים של גאולה. האחד, המותנה במעשה האנושי. השני, נעשה כמעשה אלוקי למעלה ממידתנו.
כעת, כאשר אנו נמצאים בחודש ניסן, אף אחד לא מעלה בדעתו לפסוק כר' אליעזר. אין בנו הרצון לחכות כל כך הרבה זמן. אנו מצפים לגאולה קרובה כעת, בניסן.
אם כן, מה התפקיד שלנו בימים אלה? – בזמן של גאולה שאיננה תלויה בתשובה, תפקידם של ישראל הוא להאמין בגאולה הזו. אמונה באהבתו ובגאולתו של הקב"ה בלי כל תנאי. אמונה זו, היא כלי הקיבול לשפע האלוקי שמתגלה בעת הגאולה. לעומת גאולת תשרי הבאה בזכות מעשיהם ותשובתן של ישראל, הגאולה האלוקית שמתגלה בניסן היא למעלה ממידתנו, למעלה ממידת בשר ודם, ולא תלויה במעשים טובים. עבודתנו בעת כזאת היא להאמין שבאמת הקב"ה יכול להתגלות בנו בלי קשר למעשינו ועבודתנו, אפילו מצבינו שפל וירוד.
במצרים מגיע הקב"ה בכבודו ובעצמו לערוות הארץ, ומוציאנו ממצרים. כאז כן היום. הקב"ה חפץ להוציאנו מכל מיצרי עולם הזה ומכל שעבוד גשמי ורוחני ולהושיענו, גם ממקום שפלותנו. שהרי אין הגאולה תלויה במעשינו.
ההתגלות הראשונה של אהבת ה' שאינה תלויה בדבר, התרחשה במעמד הסנה. בסנה מתגלה הקב"ה למשה בלבת אש ומבטיחו להוציא את בני ישראל ממצרים.
...למה בלבת אש משני חלקיו של סנה ולמעלה? שהלב נתון משני חלקיו של אדם ולמעלה. ולמה מתוך הסנה ולא מתוך אילן גדול ולא מתוך תמרה, אמר הקדוש ברוך הוא כתבתי בתורה "עמו אנכי בצרה" (תהילים צא, טו). הם נתונים בשעבוד ואף אני בסנה, ממקום צר לפיכך מתוך הסנה שכלו קוצים[ד]
'לבת האש' נדרשת כליבה של אהבה גדולה, חמלה ודאגה שהקב"ה חש כלפי ישראל בגלות: "בכל צרתם לא [לו] צר"[ה]. הסנה הוא ביטוי לצרות הגלות. לבת האש היא הביטוי לאש האהבה של הקב"ה לעמו ישראל דווקא בעת חולשתם ושפלותם. האהבה הגדולה מתגלה בצורה כפולה ומכופלת דווקא בשעת הצרה והכאב. כאשר ישראל נמצאים במצרים וסובלים – שכינה עימהם: "עמו אנוכי בצרה"[ו]. לכן מתגלה הקב"ה דווקא בסנה השפל ולא באילן גדול. "בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי"[ז].
יתר על כן, אהבתו של ה' גדולה עוד יותר מהכאב של ישראל עצמם. כך מצינו בעקידת יצחק. אמנם, יצחק היה זה שנעקד על גבי המזבח וחרב הייתה מונחת על צווארו, אך בכל זאת, עיקר הניסיון היה לאברהם: “והאלוקים נסה את אברהם"[ח]. מדרגתו של יצחק אבינו היא מדרגה עליונה ונשגבה של מסירות הנפש לקדושת שמו יתברך. אך המדרגה של מסירת הבן להיזבח על קידוש ה' היא מדרגה עליונה מזו. "והאלוקים ניסה את אברהם".
באותה דרך, ודאי שישנו כאב גדול לישראל המתייסרים במצרים אך האב הרואה את בניו משועבדים כואב כאב עמוק יותר. זהו פשר המראה שהתגלה בסנה. הקב"ה בא לראות בצרתם של ישראל, מיצרי הסנה, בלבת האש, ברגש לב דואב וכואב מכל כאב צרתן של ישראל עצמם.
הר האלוקים חורב מכונה אף "הר סיני". האבן עזרא דורש שם זה ומסביר כי על שם הסנה, נקרא שמו סיני. ודבריו עמוקים. כל האהבה של הקב"ה לישראל שהתבטאה בהוציאם ממצרים ללא אתערותא דלתתא וללא תלות בדבר, היא היא שבאה לידי ביטוי בנתינת התורה בהר סיני. וכך מבטיח ה' למשה בסנה- "בצאתכם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה"[ט].
כאשר מגיעים ישראל לאותו מקום בו התנוצצה גאולתן בתחילה, התורה שהם מקבלים נובעת מתוך אותה האהבה שהתגלתה בסנה. אותה אש האהבה של לבת האש בסנה, היא האש בה ניתנה התורה: "פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש"[י]. מפרש רש"י בשיר השירים, "יישקני מנשיקות פיהו"[יא] - מבקשת הרעיה מדודה, כנסת ישראל מהקב"ה, שישוב וייתן לה כימי קדם תורה פנים בפנים:
זה השיר אומרת בפיה בגלותה ובאַלמנותה. מי יתן ויישקני המלך שלמה מנשיקות פּיהו כמו מאָז. לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד והכתף, אך אני מתאַווה ושוקקת להיותו נוהג עימי כמנהג הראשון, כחתן אל כלה, פּה אל פּה ... זהו ביאור משמעו ונאמר דוגמא שלו על שם שנתן להם תורתו ודבר עימהם פנים אל פנים ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה ומחלים פניו לקיים דברו וזהו 'ישקני מנשיקות פיהו'[יב].
בעל התניא אף מבאר את מילות הברכה "אשר קדשנו במצוותיו"- "כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו בייחוד גמור[יג]. כאשר נותן הקב"ה בהר סיני מצוות לישראל, בכל מצווה ומצווה מקדש הקב"ה כל נשמה מישראל ואת כל ישראל כאחד, כפי שמקדש החתן את הכלה: "הרי את מקודשת לי". המצוות, דת משה וישראל, הן טבעות הקידושין והאהבה המקשרות בין קודשא בריך הוא לעמו ישראל. אף דברי תורה שאנו עוסקים בהם,זוהי מצוות עשה מדאורייתא, ואי אפשר היה לקיימה לולא שברכנו בבוקר "אשר קדשנו במצוותיו" על העיסוק בדברי תורה. בכל מילה ומילה של מצווה ולימוד תורה מקדש אותנו הקב"ה להיות לו לבת זוג. זהו ההמשך הישיר של אהבת ה' שהתגלתה בשעת השעבוד במצרים.
כאשר רואה משה רבנו את התגלות השכינה בלבת האש מן הסנה הוא מסתיר את פניו. נחלקו רבותינו האם הסתרת פנים זו הייתה מעלה או חסרון. נתבונן בדעה אחת המובאת במדרש הגורסת כי חסרון הוא למשה שהסתיר פניו[יד]:
"ויסתר משה פניו" אמר אלהי אבי עומד כאן ואיני מסתיר פני? רבי יהושע בן קרחה ורבי הושעיא אחד מהן אומר לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו שאלולי לא הסתיר פניו גלה לו הקדוש ברוך הוא למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף בקש לראות שנאמר (שם לג, יח) "הראני נא את כבודך" אמר הקדוש ברוך הוא למשה אני באתי להראות לך והסתרת פניך עכשיו אני אומר לך (שם שם, כ) "כי לא יראני האדם וחי" כשבקשתי לא בקשת.
משה ירא מהביט בהתגלות האלוקית שבלבת האש בסנה- באהבה שאינה תלויה בדבר, שאינה תלויה במדרגתן ובמעשיהן של ישראל. שהרי ישראל עדיין שרויין במ"ט שערי טומאה נפולים וחטאים. כאהבת אב לבנו, החש להוציאו ממקום שפל אליו נקלע והבן בוש מלהביט בפני אביו. אם היה משה מביט בהתגלות זו, היה רואה גילוי שלמעלה מכל מידה אנושית, למעלה מכל סדר ומידה: “מה למעלה ומה למטה".
כל מה שהתגלה למשה לאחר ההתגלות בסנה, היה מצד מעלתו האנושית. גם ההתגלות במתן תורה כוללת מעשה אנושי- המצוות והחוקים שציוונו ה', המעשים בהם תלויה האהבה. לעומת זאת, אהבה שאינה תלויה בדבר, ההתגלות האלוקית עצמה, נגלתה למשה בסנה.
אמנם דווקא ההתגלות בסנה שאינה תלויה במעשי האדם ובמדרגתו, יכול היה משה לחזות בה, מפני שאין בה כל תלות בנו ובמצבנו. התגלות שאינה תלויה בתשובה ובמעשים, כמו הגאולה לפי ר' יהושע, אין קשר בינה למדרגה האנושית ולכן ניתן לחזות בה ולכן אומר המדרש, שמשה הפסיד את הקשר עם 'מה שלמעלה'. אולם, משה מבקש לחזות בהתגלות האלוקית דווקא כאשר היא תלויה במעשה האנושי, על כן, משה מבקש "הראני נא את כבודך" דווקא ביום הכיפורים, ביום שהינו נקודת השיא של כל ימי הגאולה התלויה בתשובה, וכדעת ר' אליעזר. עד אז עדיין לא זכה משה להתגלות שלמה. משה מבקש להשיג את המדרגה לה היה זוכה אילו לא היה מסתיר פניו במעמד הסנה מתוך תשובה ומעשים טובים. אך הקב"ה מסרב ומשיב: "כי לא יראני האדם וחי". דווקא כיוון שמשה רבנו עבר תהליך אנושי של תשובה, התעלות והתרוממות, הוא אינו יכול לחזות בהתגלות העליונה שהרי אין שייכת בה כל מדרגה אנושית.
הקב"ה אמנם סרב לבקשת משה, אך בכל זאת מנחמים אותנו חז"ל בהמשך המדרש שהבאנו[טו]:
"ואמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אף על פי כן הראה לו בשכר 'ויסתר משה פניו' – 'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים'" -הסתרת הפנים של משה בסנה בכל זאת נתקבלה כמעלה, ובזכותה זכה משה לדבר עם ה' פנים אל פנים.
"בשכר 'כי ירא' – 'וייראו מגשת אליו'" - יראתו של משה נחשבת אף היא כמעלה, אשר בשלה, זכה משה להתגלות שלמעלה מכל מידה, שנראתה בקרון עור פניו ובני ישראל יראו מגשת אליו.
"ובשכר 'כי ירא מהביט'- 'ותמונת ה' יביט'"- לעומת מה שאנחנו מוזהרים "כי לא ראיתם כל תמונה", על משה רבנו כתוב "ותמונת ה' יביט", וכי יש תמונה של ה'?! אלא - כל מדרגה שתלויה ביכולת האנושית, אנו מוזהרים עליה בכלינו האנושיים "כי לא ראיתם כל תמונה". אך משה רבנו שזכה כעת להתגלות של המדרגה האלוקית שאינה תלויה בדבר, זכה ל"ותמונת ה' יביט", הבטה באהבה האלוקית שלמעלה ממעשינו ובחירתנו.
מדוע בכל זאת לא התגלה הקב"ה למשה בסנה? הרי אם הקב"ה באמת רוצה להתגלות אל ישראל באהבה שאינה תלויה בדבר, התגלות זו אף אינה תלויה בשאלה אם משה רבנו רוצה או לא רוצה את ההתגלות. ולהפך, מצד האהבה התלויה במעשינו, היינו מצפים שהקב"ה ימתין עד שמשה רבנו ירצה, וכשירצה – יתקרב אליו. אך דווקא כאשר משה רוצה את ההתגלות, הקב"ה מסרב. מה פשר העניין? נראה כי אילו משה היה מביט בהתגלות הסנה היה חוסך מאיתנו אלפי שנים של צרות וגלויות, על ידי הופעת המדרגה של "מה למעלה ומה למטה". מה ראה אם כן, מסובב הסיבות למנוע ממשה להביט בהתגלות העליונה הזו?
לשם הסברת עומק, עלינו להרחיב את היריעה ולהתבונן בכמה מושגים עמוקים בדבר הקשר בינינו לבין ריבונו של עולם.
מצינו בדברי חכמינו הקדושים שתי מערכות מושגים בדבר הקשר בינינו לבין הקב"ה המבטאים את המתח של התגלות ואי התגלות אלוקית: 'רצוא ושוב' ו'מטי ולא מטי'. הראשון- מצד האדם, והשני- מצידו יתברך.
המושג 'רצוא ושוב' הוא ביטוי המתאר את חיות הקודש במעשה המרכבה של יחזקאל[טז] של תנועת חיים בלתי פוסקת של מתח בין גבוה לנמוך, בין מעלה למטה ובין שמיים לארץ. תנועת ה'רצוא' היא תנועה של דבקות אלוקית, התפעלות והשתוקקות בה 'רץ' האדם אל ה'. אך לא ניתן להיות באופן מתמיד בדבקות אלוקית. אחרי תנועת התקרבות מוכרחת שתהיה גם תנועת התרחקות הנקראת 'שוב', שאם לא כן יתמוסס האדם ויבטל ממציאותו.
'מטי ולא מטי'[יז]- 'נוגע לא נוגע'- הוא ביטוי המתאר את המתח של ההתגלות האלוקית. האור האלוקי מגיע ולא מגיע, נגלה ונכסה, נע בין התפשטות להסתלקות.
אלא, שקיים הבדל חריף בין 'רצוא ושוב' לבין 'מטי ולא מטי'. 'רצוא ושוב' הוא כמו הקשר של הלבנה אל החמה. 'מטי ולא מטי' הוא כמו הקשר של החמה אל הלבנה. היינו, הלבנה, לולי שהחמה תאיר בה –עומדת בחשכתה. פעמים היא רצה אל החמה ואז היא מוארת, ופעמים שהיא עומדת בשיממונה ואז היא חשוכה. כל זה מצידנו, מצד כנסת ישראל שנמשלה ללבנה. מצד עצמנו, אין לנו אור. כאשר אנחנו פועלים ליצירת קשר עם ה' אנו קשורים ומתמלאים, ואם לא – אנו נותרים ריקים ועזובים. לעומת הלבנה, החמה תמיד מאירה בשיא אורה. הקב"ה תמיד מאיר את האור האלוקי בלי גבול, אלא שפעמים הוא מגיע אלינו ומתגלה ופעמים אין אנו חשים בהתגלות ואין האור האלוקי חודר לתוך מציאותנו.
רבי יוסף אלבו, בעל 'ספר העיקרים', מסדר על פי דברי חז"ל שלוש מערכות יחסים הקיימות בין ישראל לאביהם שבשמים אשר שלושתם נאמרו ביציאת מצרים[יח]. שלוש דרכים יש לעם ישראל מראשית מטעו, להתקשר לאלוקיו.
הדרגה הראשונה היא היחס בין עבד אל אדונו: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדַי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים”[יט].
הדרגה השניה, יחסי בן ואביו, שלמעלה ממדרגת 'עבד': "בני בכורי ישראל"[כ].
הדרגה השלישית, העליונה מכולם, הנמצאת אף למעלה מדרגת 'בן', היא הדרגה הנגלית בשיר- השירים כיחס בין בני זוג, קודשא-בריך-הוא ושכינתיה: “והנה עתך עת דודים”[כא].
קשר שבין עבד לאדונו הוא קשר של יראה, קשר שבין בן לאביו הוא קשר של אהבה, וקשר שבין בני זוג הוא קשר של דבקות עליונה, מלאה ונשגבה מאוד.
כאשר נארוג את הדברים למסכת אחת נמצא לפנינו עולם עשיר בגווניו ומערכות יחסים ססגוניות וקולעות- דבר דבור על אופניו. אם נשוב עוד לעיין במושגים אותם ביארנו, נמצא ש'רצוא ושוב' ו- 'מטי ולא מטי' מורכבים כל אחד משתי חוליות. שילוב בין שני המושגים יוצר צירופים שונים: 'רצוא' ו'מטי', 'שוב' ו'לא מטי' או 'רצוא' ו'לא מטי', 'שוב' ו'מטי'. עתה נתבונן בשני צירופים אלה, לפי שלוש מערכות היחסים – עבד, בן ובת זוג.
מערכת יחסים בין העבד לאדונו היא המערכת הזוגית של 'רצוא' ו'מטי', 'שוב' ו'לא מטי': כאשר אנו מצידנו עושים רצונו ו'רצים', הוא מצידו 'מטי'- אורו של ה' מגיע אלינו כשכר טוב על מעשינו. וכשאנו 'שבים' ומתרחקים מה' גם הוא מצידו – 'לא מטי', כפשט פרשת "והיה אם שמוע" התולה את טוב ה' בבחירתנו לעשות רצונו.
במערכת יחסים כזו כל מידת האור וההתגלות האלוקית תלויה בנו ובמעשינו. הוא מצידו יתברך רוצה להאיר, כמו שהחמה תמיד מאירה בשחקים, אך אנו לא ראויים לכך. כאשר הלבנה מפנה את פניה אל החמה – ממילא הלבנה מוארת ואור החמה מגיע עד אליה. אך אם הלבנה אינה פונה אל החמה, היא נשארת חשוכה.
סוג קשר כזה מתגלה במערכת היחסים שבין עבד לאדונו. העבד, זה סדר עבודתו: אם הוא עובד כראוי הוא מקבל את שכרו ולעתים אף מעבר לכך, אך אם העבד אינו עושה מלאכתו – הוא נענש.
הבן, יש לו דרך אחרת לגמרי. זוהי מערכת יחסים הפוכה של 'רצוא'- 'לא מטי' ו-'שוב'- 'מטי'. כאשר האדם מצידו מתקרב, ה' מתרחק ומפנה לו מקום. לעומת זאת, כאשר האדם מתרחק, ה' מצידו מתקרב ונוגע, מעודד ומרפא.
בחסידות דורשים את הפסוק "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ"[כב], על סדר עבודתו של הבן. "אם אסק שמים" – כאשר האדם עולה לשמים ורץ אליך יתברך, בחינת 'רצוא', - עדיין תמיד נראה אליו ה' "שם" – רחוק, בשמי- שמיים. המילה 'שמיים' עצמה היא ריבוי של המילה 'שָם'. כלומר, כאשר מגיעים לשמיים, תמיד קיים שם עוד 'שָם', עד אין-סוף. לעומת זאת, כאשר אדם נופל מטה מטה, עד השאול, אז- "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ". הקב”ה נמצא עמו בצרתו.
רבי נחמן מברסלב דורש מן האדם שתהיה לו בקיאות בשני מצבים אלו של 'רצוא ושוב': “וצריך להיות לו שני בקיאות בקי ברצוא ובקי בשוב”[כג]. כאשר אדם רץ אל ה', אין לו לעמוד על מדרגתו אלא תמיד לשאוף ולהתקדם להשגה גבוהה יותר. אך מצד שני, אם ח"ו האדם נופל, עליו להתחזק ולדעת שהקב"ה בעצמו נמצא עמו. זהו אות הסנה, שהקב"ה התגלה לבני ישראל בשיח עלוב וקטן כפי מצבם של ישראל במצרים, “עמו אנוכי בצרה"[כד].
בקשר בין אב לבן קיים מתח שבין קרבה לריחוק. מצד אחד, האב מתרחק מן הבן על מנת שיגדל ויתפתח. כך הולך האב כמה צעדים לאחור על מנת שהבן ילמד ללכת בכוחות עצמו. אך כאשר הבן נופל- מיד חש האב לעזרתו, להיות עמו במצוקתו. הבן גדל אצל האב מכוח המרחק ומתעודד ומתנחם מכוח הקרבה.
מהו ההבדל בין עבד לבן? לעבד, אין כלום מלבד עבודתו, הוא 'עבד'. כל הקשר בינו לאדונו תלוי במעשיו ועבודתו. זהו קשר חיצוני של שכר ועונש. כאשר העבד אינו ממלא תפקידו כראוי, עצם הקשר בינו לאדון מתנתק. במעשיו תלוי הקשר. לעומת זאת, הקשר שבין בן לאביו אינו תלוי בעבודה ובמעשים. הבן הוא "כרעא דאבוה"[כה] (-ירך אביו), עצם מעצמיו ובשר מבשרו. זהו קשר פנימי של גידול וחינוך. האב מתרחק מבנו כדי שיוכל לגדול, ומתקרב אליו כאשר הוא נופל.
המדרגה השלישית של קשר בין בני זוג שבה למערכת הקשרים של 'רצוא'-'מטי' ו'שוב'- 'לא מטי'. מצד חיצוניותה דרגה זו דומה למדרגת עבד, אך מצד פנימיותה היא גבוה גבוה למעלה ממדרגת בן.
הקשר שבין בני זוג, בין איש לאשתו, מצמיח מערכת יחסים שאין בה עליונות של אחד הצדדים על משנהו, כפי שקיימת באדון ועבדו או באב ובנו. היחס בין האיש לאישה מצמיח בשווה כל אחד מהצדדים באופן עצמאי. באישה עצמה יש את הכח לחיים "כי הִוא היתה אם כל חי”[כו]. בעת ה'נסירה' של האישה מן האיש, נותק הקשר הכפוי של האישה לאיש והיא הפכה לדמות עצמאית העומדת על רגליה שלה. עוד יותר מכך. תהליך בנייתה של האישה החל דווקא ממקום ריחוקה מן האיש. רק ממרחק תוכל האשה לבנות עצמה ולמצוא את צביונה האופיני.
הבן, אביו מגדלו בכל תקופת ילדותו ולאחר שגדל- הופך לעצמאי. אצל בני זוג התהליך הוא הפוך. הכלה גדלה בנפרד מחתנה, כדמות עצמאית שאינה זקוקה לבעלה. היא מגיעה אל חתנה בוגרת. כך, כשתי דמויות עצמאיות הם יוצרים יחד קשר זוגי ובונים את ביתם.
דווקא מתוך בניית הדמות העצמאית של האישה, תוכל היא לשוב ולפגוש את אישהּ בקשר של 'פנים בפנים'. מפגש זה אינו מפגש חיצוני של עבד ואדונו מפאת עבודתו. זה אינו מפגש תלותי של בן ואביו המתרחש בעת נפילה של הבן. קיים כאן מפגש פנימי ושלם של דבקות עליונה.
מערכת היחסים של 'רצוא'-'מטי', ו'שוב'-'לא מטי', של קירוב וריחוק, היא מערכת היחסים הזוגית המתבטאת אף בהלכות טהרת המשפחה. זמן הקרבה הוא הביטוי לעצם הקשר של הדבקות בין בני הזוג. זמן הריחוק הוא הזמן בו בא לידי ביטוי האמון בין בני הזוג בדבר השוני ביניהם והצורך של כל צד לבנות עצמו בנפרד.
נמשלו כנסת ישראל וקודשא בריך הוא לרעיה ודודהּ. בעת הריחוק, אף כנסת ישראל בונה עצמה, מתוך כוחה היא. כביכול אמנם במקום גבוה ועליון 'ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא' אך במציאות עולם הזה מתגלים ישראל כישות עצמאית. יש בקרבם של ישראל נצחיות מחמת שהם 'עצם מעצמיו' - "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". על כן, הם יכולים להיבנות בעצמם, כביכול, אף מתוך כל הפשעים, המחלות והנפילות.
כאשר התגלה הקב"ה למשה בסנה בלבת האש, הוא התגלה מפני מצבם הבזוי של ישראל. זוהי התגלות שלמעלה מדרגת עבד ולמעלה משאלת שכר ועונש. התגלות זו הייתה בבחינת 'בן' שבעת הנפילה- האב חש להצילו- "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל- הִנֶּךָּ". אך דווקא בהתגלות זו משה רבנו נמנע מלהביט. במצב שבני ישראל שקועים במצרים במ"ט שערי טומאה אין להם בכלל פנים. אין להם דמות ואישיות משל עצמם. אין כאן צד שיכול לראות את ההתגלות האלוקית. משה רבנו אינו יכול לשאת את פניו כנציג של עם ישראל במצבם השפל הזה.
כאמור, אם היה משה מביט בהתגלות העליונה הזו, הוא היה יכול לראות מה שמעבר לכל מידה, את האהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה כזו היא מדרגת ההתגלות האלוקית אך לא המדרגה של ישראל.
משה ועם ישראל עוברים תהליך של היטהרות ממ"ט שערי טומאה, במ"ט הימים של ספירת העומר, שבין יציאת מצרים לקבלת התורה. לאחר מכן, הם עוברים תהליך תשובה ותיקון חטא העגל. ביום הכיפורים מסתיים תהליך התשובה והתיקון ומסתיים תהליך בניית "הפנים" של עם ישראל. מתוך החטא, התשובה והתיקון בונה עם ישראל את דמותו העצמאית.
כעת, מבקש משה "הראני נא את כבודך". אך כאשר משה מבטא את רצונו להתגלות דווקא מתוך מדרגה אנושית התלויה במעשים, ה' מסרב. הקב"ה אינו ממלא את בקשתו של משה "כי לא יראני האדם וחי". לא ניתן לחזות בהתגלות אלוקית במדרגה אנושית.
אך דווקא על ידי כך חל ההיפוך. על ידי שמשה שומע "כי לא יראני האדם וחי", מתעלה משה רבנו לבקש את דרגת ההתגלות האלוקית עצמה, שלמעלה ממידת בשר ודם אך מתוך הדמות האנושית שנבנתה בו.
כאשר משה רבנו יוצא כנגד רצונו של ה' להשמיד את עם ישראל "הרף ממני ואשמידם" בחטא העגל, מגלה משה את נצח ישראל. אז מתגלה כוחם של ישראל ויכולתם לעמוד בפני עצמם בעת נפילה. אז מתברר שהם עברו תהליך בו הם הפכו להיות בת זוג ראויה, בעלת פנים משל עצמה. לאחר שנבנו הפנים של בת הזוג היא חשה ברצונה לפגוש גם מה שלמעלה ממנה, לא מתוך מחיקה ושכחה עצמית אלא כמפגש של בני זוג. אז מבקש משה לראות את מה שלמעלה מהמדרגה האנושית מתוך נוכחות מלאה פנים בפנים "ותמונת ה' יביט”.
נחזור לראשית דברינו. קיימים שני צדדים בגאולה. מצד אחד, היא תלויה במעשינו, שנהיה ראויים לה, אך למעלה מכך- הגאולה היא אלוקית ולמעלה מכל מידה. אמנם אנחנו ודאי פוסקים כמו ר' יהושע, שהרי אנו רוצים גאולה אלוקית, אך יחד עם זה אנו רואים תהליך אחר. אנו רואים כי הריחוק שהרחיק אותנו ה' בגלותנו היה על מנת שבכוחנו נשלים את מעשינו ועבודתנו להיות כלה בוגרת וראויה. תקומת מדינת ישראל נעשתה כביכול מכוחם של ישראל בלבד, ללא התערבות מצד הקב"ה ואף ללא התערבות רבה מצד העולם התורני והדתי. כל הציונות באה בשם הכוח הלאומי, בשם "נצח ישראל שלא ישקר", כך אף נקראה המחתרת הראשונה- ניל"י. הציונות גילתה שיש לעם ישראל פנים משל עצמו, כביכול, בריחוק מהקב"ה.
מכוחם זה של ישראל, אנו מצפים כעת לגאולה השלימה. מכוח זה שלישראל יש את יכולת העמידה להתגבר על הגלות, מכוח זה שיש להם פנים משל עצמם, ומתוך כך אנו מצפים להגיע לדרגה השלישית, של הגאולה השלימה. גאולה של 'פנים בפנים'. גאולה של "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ"', כחתן אל כלה. גאולה בה תינתן לנו התורה מחדש ויתגלו לנו צפונותיה, טעמיה ופנימיותה. גאולה שהתנוצצות ממנה הייתה למשה רבנו גם בסנה וגם בסיני. גאולה שתהיה לכל ישראל ועימם- לעולם כולו. "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[כז]. במהרה בימינו אמן.
[א] ראש השנה י, ב.
[ב] סנהדרין צז, ב: “רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה אין נגאלין? אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב".
[ג] מדרש שוחר טוב, טו.
[ד] מדרש תנחומא שמות, סימן יד.
[ה] ישעיהו סג, ט.
[ו] תהילים צא,טו.
[ז] חגיגה טו, ב.
[ח] בראשית כב, א.
[ט] שמות ג, יב.
[י] דברים ה, ד.
[יא] שיר השירים א, ב.
[יב] רש"י על שיר השירים א, ב.
[יג] תניא ליקוטי אמרים, פרק מו.
[יד] שמות רבה ג, ב.
[טו] שמות רבה ג, ב.
[טז] יחזקאל א, יד. הזהר הקדוש, ויקהל ריג.
[יז] הזהר הקדוש, בראשית טו.
[יח] ספר העיקרים, מאמר שלישי פרק לז.
[יט] ויקרא כה, נה.
[כ] שמות ד, כב.
[כא] יחזקאל טז, ח.
[כב] תהלים קלט, ח.
[כג] ליקוטי מוהר"ן קמא ו, ד.
[כד] תהילים צא, טו.
[כה] יבמות ג, א.
[כו] בראשית ג, כ.
[כז] ישעיה יא,ט.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
פרשת שמיני, פרשת פרה | מהי משמעות החוקיות המופלאה של פרה אדומה, המטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים? נתבונן...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על פרשיות ויקרא
פרשת בהר | פרשתנו עוסקת במצבים של מחסור וחולשה. נתבונן במצבים אלו של עניות כלכלית, ערכית ורוחנית, וננסה...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על פרשיות ויקרא
פרשת בחוקותי | אין כאן פלפול או חידוש גדול אלא ניסיון להבין בפשטות ובהירות מהו עמל תורה, וכיצד נוכל ללכת עם...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על פרשיות ויקרא
שבת הגדול | במעמד הסנה התגלה ה' למשה בלבת אש, משה ירא מהביט והסתיר פניו. בהר סיני התגלה ה' באש, משה ביקש...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על פרשיות ויקרא