הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם

מצוות קידוש החודש, "החודש הזה לכם", היא המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל לקראת לידתם כעם ביציאתם ממצרים. במדרש רבה מביאים חז"ל שני משלים שונים להסברת מקומה של מצווה זו ביחס שבין הקב"ה לישראל:

"החודש הזה לכם" - משל למלך שהיו לו אוצרות מלאים זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות והיה לו בן אחד. כל זמן שהיה הבן קטן היה אביו משמר הכל. הגדיל הבן ועמד על פרקו. אמר לו אביו, כל זמן שהיית קטן אני הייתי משמר הכל. עכשיו שעמדת על פרקך, הרי הכל מסור לך.כך היה הקב"ה משמר הכל, שנאמר, 'והיו לאותות ולמועדים'. כיון שעמדו ישראל, מסר להם הכל, שנאמר, 'החדש הזה לכם'".

דבר אחר, 'החודש הזה לכם' - משל למלך שקידש אשה וכתב לה מתנות מועטות. כיון שבא ללקחה, כתב לה מתנות מרובות כבעל. כך העולם- הזה ארוסין היו, שנאמר 'וארסתיך לי לעולם', ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד, שנאמר, 'החודש הזה לכם'. אבל לימות המשיח יהיו נישואין, שנאמר, 'כי בועליך עושיך'. באותה שעה מוסר להם את הכל, שנאמר, 'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכביםלעולם ועד'[א].

במדרש זה מוצגים שני משלים שונים המבטאים את היחס בין הקב"ה לכנסת ישראל. המשל הראשון מתאר יחס שבין מלך ובנו, והמשל השני מתאר יחס שבין מלך לאשתו. לפי המשל הראשון, כאשר הבן הגיע לפרקו, המלך מסר לו את כל אוצרותיו. לפי המשל השני לעומת זאת, ישנם שני שלבים במסירת אוצרות המלך. בשלב הראשון, מוסר המלך לארוסתו רק חלק מרכושו, ואילו לעתיד, בנישואין, ימסור את כל אוצרותיו. מהו עומק דברי חז"ל בשני המשלים הללו?

לפי דברי המדרש, אוצרותיו של המלך, אותם הוא מוסר לבנו ורעייתו, מלאים בזהב, כסף, ואבנים טובות ומרגליות. אוצרות אלה הינם משל למאורות. הזהב רומז אל החמה, שצבעה זהב. הכסף רומז ללבנה, שצבעה כסף, ואבנים טובות ומרגליות הם הכוכבים. האוצרות מרמזים ללוח הזמנים הנקבע לפי מאורות צבא השמיים- "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים"[ב], ומתממשים בפועל במצוות "החודש הזה לכם".

לפי המשל הראשון מובן, שכאשר הקב"ה נותן לישראל את מצוות "החודש הזה לכם" הוא נותן להם את השמש, את הירח ואת הכוכבים. לעומת זאת, לפי המשל השני, במצוות "החודש" הקב"ה נותן לישראל רק את הלבנה ואילו לעתיד לבוא ייתן את החמה והכוכבים.

ניתן להסביר כי ההבדל בין שני המשלים תלוי בהבנה של מצוות החודש. המשל הראשון מתייחס לסיפא של הפסוק הכולל את השמש - "ראשון הוא לכם לחודשי השנה"- ה"שנה" נקבעת לפי השמש, ולא רק לפי הירח. לכן, לפי משל זה, המלך נותן גם כסף וגם זהב. המשל השני, לעומת זאת, מתייחס רק לשנת הלבנה שהיא עיקרה של מצוות קידוש החודש, ולכן המלך נותן את הלבנה לבדה, ורק לעתיד ייתן את השמש והכוכבים.

בֵּן וּבַת-זוּג

בשני המשלים באות לידי ביטוי שתי מערכות יחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל שנאמרו ביחס ליציאת מצרים[ג]. המשל הראשון מתאר את הקשר שבין בן לאביו, "בני בכורי ישראל"[ד], וכפי שאנו אומרים גם בתפילה- "ובכורך ישראל גאלת", "המעביר בניו בין גזרי ים סוף". המשל השני מתאר את הקשר בין איש ואישה, שבין קודשא-בריך-הוא ושכינתיה: "והנה עתך עת דודים"[ה], "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר"[ו].

ההבדל בין שני המשלים בא לידי ביטוי גם ביחס של כל אחד מהם ליציאת מצרים. שני המשלים עוסקים בפרקי זמן שונים לעומת יציאת מצרים. בעוד שהמשל הראשון עוסק בפרק הזמן מימות עולם עד יציאת מצרים- מזמן שהמלך משמר את אוצרותיו עד שהבן הגדיל, המשל השני עוסק בפרק הזמן שמיציאת מצרים עד ביאת משיח צדקנו- מהאירוסין עד הנישואין לבת הזוג.

לפי המשל הראשון, מזמן בריאת העולם, יש למלך אוצרות - "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים", והוא רוצה לתת את אוצרותיו, אך עדיין אין לו למי לתת אותם, כי בנו עדיין קטן. רק ביציאת מצרים, כאשר נולד עם ישראל, נותן להם המלך את אוצרותיו במצוות "החודש הזה לכם", המקנה להם את הסמכות בקביעת לוח השנה. בכך באה לידי סיום התכלית האלוקית של המאורות במעורבותם בקביעת הזמנים.

לפי המשל השני, ביציאת מצרים קיבלו ישראל את מצוות החודש הזה באופן חלקי, בבחינת אירוסין, ואילו לעתיד לבוא, הם יקבלו את הבעלות על כל מאורות השמיים, בבחינת נישואין. באופן זה ניתן להסביר כי שלוש לשונות ראשונות של גאולה מתייחסות ליציאה ממצרים- "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי". ואילו הלשון הרביעית בלשונות הגאולה- "ולקחתי"- היא לשון של קידושין, כמו "כי יקח איש אשה"[ז]. גם הלשון החמישית - "והבאתי אתכם אל הארץ", לשון הבאה, היא חלק ממעשה הקידושין, "והבאתה אל תוך ביתך"[ח].

אם נדקדק בפרטי המדרש נראה, כי ישנו הבדל בין הבן לבין האישה לעניין אוצרות המלך. במשל הבן, ידוע ומוסכם כי כל אוצרות המלך שייכים בעצם לבן. רק באופן זמני הם שמורים תחת חסותו של האב, ומיד כאשר הוא גדל, אביו מוסר לו את הכל. לעומת זאת, במשל האישה האוצרות שייכים למלך בעצמו, והמלך נותן אותם לרעייתו כמתנה. בתחילה הוא נותן רק חלק מהם, ואילו בעתיד ייתן הכל.

הבן הוא ההמשך הישיר של האב "כרעא דאביו", ולא נבחר לכך. הוא מקבל את האוצרות של אביו כאשר הוא גדל מעצם היותו בן, ואין הוא צריך לעשות לשם כך דבר. מה שאין כן באשה. לאישה ניתנים שנים עשר חודש בין האירוסין לנישואין כיוון שהיא צריכה להכין את כל צורכי הבית. לעומת הבן, שהאב אינו בוחר בו, כל הקשר בין האיש לאשתו נוסד על בסיס הבחירה. יתר על כן, לעומת הבן שניתנים לו האוצרות ללא קשר למעשיו, החתן לוקח לו אישה כי הוא נושאת חן בעיניו מצד אופייה, מצד מעשיה, ומצד צדקותיה. הפסוק המובא בסוף המדרש מדבר אף הוא על פעולתם ועבודתם של ישראל. "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים"[ט], כלומר- אלו שלמדו תורה, ואלו שעשו צדקות, הם אלו שעל ידי פעולתם יקבלו את המתנות.

מתוך כפילות המשלים שמביא המדרש אנו לומדים כי ביציאת מצרים ישראל נקראים בנים על שם העבר - מימות עולם עד 'החודש הזה לכם', ואילו לקראת העתיד, נקראים ישראל 'בת זוג'. ביציאת מצרים ממלאים ישראל את יעדם כבנים, ואז הם מקבלים תפקיד ויעד חדשים, עד ביאת משיח צדקנו, להיות כבת זוג אל ה' יתברך. יש להתבונן: מהו העומק של נקודת המעבר הזו מבן לבת זוג, ומה המשמעות שהיא מתרחשת דווקא בציווי "החודש הזה לכם"?

בִּשְבִיל יִשְרָאֵל שֶנִּקְרְאוּ רֵאשִית

מצוות "החודש הזה לכם" שניתנה ביציאת מצרים מהווה נקודת ציון מרכזית עליה סובב ציר ההיסטוריה כולו, מפני שהיא מציינת את לידתו של עם ישראל. זו אף הסיבה ש"לא הייתה התורה צריכה להתחיל אלא מהחודש הזה לכם"[י], כיון שאז מתחיל להתייסד הקשר שבין קודשא בריך הוא לשכינתיה שהוא כל עניינה של התורה, ונקודת הציר של המציאות כולה[יא].

נקודה זו מחלקת את ההיסטוריה כולה לשניים: מבריאת העולם עד יציאת מצרים, ומיציאת מצרים עד ימות המשיח. בקידוש של ליל שבת אנו מזכירים את שתי נקודות הציון הראשונות שבציר זה - "זכר למעשה בראשית", ו"זכר ליציאת מצרים". מצוות רבות שנצטוו בהם ישראל נעשות "זכר ליציאת מצרים". אולם זיכרון זה יימשך רק עד ימות המשיח. אז יפסיקו לומר "זכר ליציאת מצרים", כי הגאולה הראשונה תהיה טפלה לגאולה האחרונה- "וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה"[יב].

כאשר הקב"ה בורא את העולם המציאות כולה היא אוצרותיו - שמש, ירח וכוכבים, הרקיע, ומה שלמטה מהרקיע. אך הקב"ה בורא את כל העולם בשביל בנו. כל העולם לא נברא אלא בראשית- "בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתו'"[יג]. אלא, שהבן עוד לא הגדיל, כלומר עם ישראל עוד לא נברא בעולם. כך אנו מבינים את שנאמר על המאורות ביום הרביעי לבריאה- "והיו לאותות ולמועדים", שהמאורות נבראו לשם קביעת הזמנים על ידי ישראל, ועד שהם יוולדו הקב"ה משמר את אוצרותיו.

יציאת מצרים היא ה"תכל'ס" של בריאת העולם. כך דרשו חכמינו על היום האחרון של בריאת העולם- "יום השישי – כולם תלויים ועומדים עד יום השישי, הוא שישי בסיוון המוכן למתן תורה"[יד]. מתן תורה בהר סיני הוא המשך למצוות החודש שניתנה כבר במצרים, ובו באה לידי השלמתה התכלית של כל בריאת העולמות. עוד דורשים רבותינו – "יום השישי- ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם אם ישראל מקבלין את התורה- מוטב ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתהו ובהו"[טו]. קבלת התורה מעמידה ומקיימת את כל העולם, ובלעדיה- אין טעם לבריאה. אם ישראל לא יקבלו את התורה, העולם יהיה כאמצעי ללא תכליתו. אם כן, כל העולם הזה - השמש והירח והכוכבים, הארץ, וכל פמליה של מעלה- מתקיימים רק בשביל שישראל יצאו ממצרים. וכאשר נולדים ישראל במצרים, נותן להם הקב"ה את כל אוצרותיו -זהב וכסף, אבנים טובות ומרגליות- במצוות "החודש הזה לכם".

הָאָבִיב שֶל העוֹלָם כֻּלוֹ

תוכנה של מצוות קידוש החודש, "החודש הזה לכם", הוא, שה'נפש' מקדשת את ה'עולם' וה'שנה'[טז]. השמש הירח והכוכבים הם העולמות, התנועה שלהם היא הזמן, וישראל הם הנפש. הקב"ה נותן לישראל את כל אוצרותיו, כלומר, את השליטה על כל המציאות, ואת יכולתם לקבוע מתי יש לזמן תוכן של קדושה.

בעצם יש לומר כי עד יציאת מצרים כל המציאות מתקיימת כמציאות דו מימדית, של עולם ושנה. רק כאשר מופיעים ישראל בעולם וניתן להם הכוח לקדש את הזמנים, נוסף על ידם מימד שלישי למציאות- קדושה. עוד יותר מכך- בכוחם של ישראל לקבוע את קדושת הזמן אפילו שוגגין ואפילו מזידין[יז]. באופן זה, קדושתו של יום הכיפורים והטהרה שלו נתונים בידיהם ולפי קביעתם, גם אם אינם תואמים לחשבון האמיתי. לא החשבון האסטרונומי קובע את הכפרה, אלא ישראל. קידוש החודש על ידי ישראל קובע אף את הזמנים החקלאיים של המציאות- "ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש". כל המציאות כולה נענית לישראל על ידי שהם מקבלים את מצוות "החודש הזה לכם". "לכם" – שהוא נותן להם את כל המציאות.

השמחה העצומה של יציאת מצרים, אינה רק על החרות מבית עבדים, אלא על שחרורו של העולם כולו מכבליו, שרק בעת הזו הגיע העולם אל ייעודו. ובלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל: "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו"[יח].

ביציאת מצרים נתן הקב"ה לישראל את כל אוצרותיו, את כל המציאות, ואת כל המיצרים של העולם הזה. נתינה זו היא נתינה במובן פנימי ואיכותי. הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים על מנת לתת להם תורה ומצוות, שהם המציאות האמיתית. לכן גם מתן תורה הוא זכר ליציאת מצרים, כי הוא עצמו הסתעפות של יציאת מצרים.

אָחוֹר בְּאָחוֹר, פָּנִים בְּפָנִים

במצרים בני ישראל קיימים מכוחו של אביהם, כבן, ועדיין אין להם דמות משל עצמם. ביציאה ממצרים, מתחיל תהליך ההתבגרות והגדילה. אז מתחילה להיות לבן דמות משל עצמו והוא מתחיל להתקשר אל אביו מכוח עצמו. במובן מסוים יש לומר שכאשר הבן גדול, הוא כבר אינו נחשב 'בן' "כרעא דאביו", אלא עומד כדמות בפני עצמו. לכן כשהבן גדל אומר האב "ברוך שפטרני". הבן גדל כהמשך לאביו, כמו ענף שאין לו שום דבר משל עצמו, אלא את כל חיותו הוא מקבל מן השורש. אולם כאשר כורתים את הענף, ושותלים אותו באדמה, אז הוא כבר עומד בפני עצמו, ויכול לעמוד פנים אל פנים מול מקורו.

המעבר בין דמות הבן לדמות הבוגר כפי שהוא עומד בפני עצמו, בא לידי ביטוי במדרש בו אנו עוסקים באמצעות משל בת הזוג. משל זה, שאנו כבת זוג לה' יתברך, מיטיב לתאר את הקשר שנוצר בין ישראל לקב"ה לאחר יציאת מצרים. לאחר שאנו מתחילים לקנות את דמותנו העצמאית, ומתקשרים אל ה' יתברך בקשר של פנים אל פנים.

כאשר ישראל מופיעים בעולם, העולם כולו עובר שינוי. ממציאות של יחס ענף לשורש, למציאות של פנים אל פנים. כאשר ישראל הופכים להיות בעלי דמות משל עצמם, הם ניצבים כבת זוג, פנים אל פנים מול ה' יתברך.

העמקת האבחנה בין טיב הקשר שבין הקב"ה לישראל כיחס שבין אב לבנו לבין טיב הקשר בין בני זוג, מסייעת לנו להבין את ההבדלים בין שני המשלים שבמדרש, וליישב את הסתירה שביניהם. לפי המשל הראשון, המלך נתן לבן את כל אוצרותיו- זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות, את השמש הירח והכוכבים. לעומת זאת, לפי המשל השני, בתחילה נותן המלך לארוסתו רק את הלבנה, ואילו לעתיד, בנישואין, ייתן גם את השמש והכוכבים. אם כן יש לשאול, מה באמת ניתן לישראל ביציאת מצרים ומה עדיין לא ניתן? אלא יש לומר, שכשם שישנם שתי צורות של קשר, כך ישנם שתי צורות של נתינה. ישנה נתינה בבחינת אחור באחור, כמו בין אב לבנו. וישנה נתינה בבחינת פנים בפנים, כמו בין בני זוג.

לפי המשל הראשון המתאר יחס שבין אב לבנו, ביציאת מצרים נתן הקב"ה לישראל את השליטה על הירח ועל השמש ביכולתם לקבוע חודשים וגם שנים. מצוות "החודש הזה לכם" אינה כוללת רק את קידוש החודש אלא גם את עיבור השנה, כפי שנאמר "ראשון הוא לכם לחודשי השנה". בעיבור השנים נתן לנו הקב"ה את השליטה גם על השמש. אך בהיותנו שולטים על הירח והשמש אנו משמשים כענף לשורש, וכבן אל אביו. מתוך היותנו בניו של הקב"ה יש לנו היכולת לשלוט על מציאותו ואוצרותיו.

לעומת זאת, המשל השני המתאר יחס בין בני זוג, מביא את המובן הפשוט של מצוות קידוש החודש העוסקת בחודשים בלבד. עיקר המצווה היא התחדשות החודש, ואילו השנה בטילה לחודשים- "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה". לפי משל זה מוסבר, כי כבת זוג קיבלנו רק את הלבנה. אכן מצד ניהול העולם, העולם נתון לנו. כל העולם נברא בשבילנו, אנו שולטים על העולם, והעולם כולו פועל לפי מעשינו- הגשם, המטר, הדגן התירוש והיצהר, ואף הכוכבים- "הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא"[יט]. אך כל זאת הוא המשך של קשר "אחור באחור", ענף לשורש, בן לאביו. לעומת זאת, כמו שאנו עומדים בפני עצמינו, כדמות ואישיות בפני עצמנו, וכבת זוג מול ה' יתברך, אז אנו רק בבחינת לבנה.

ביציאת מצרים קיבלנו את הלבנה, כלומר- כנסת ישראל קיבלה את תכונותיה של הלבנה. מיציאת מצרים עד ימות המשיח, עלינו לעבור תהליך ארוך ומסובך כמו מהלך הלבנה, להוליד את דמותנו מחדש ללא הרף ולנוע במעגליות של אור וחושך. מחד, גם כאשר נראה כי החושך הוא מוחלט, דווקא מתוך החושך מתחיל האור להאיר ולצמוח מחדש. הקב"ה "השוכן איתם בתוך טומאותם"[כ], הוא שנותן לנו בכל פעם מחדש את הכוח להתחדש ולהאיר מתוך החושך, כמו הלבנה. מאידך, גם כאשר נראה כי הלבנה במילואה ואורה שלם, שוב מועם אורה, ושוב עלינו להתחיל מחדש במאבקינו עם המציאות[כא].

וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ

לעומת יציאת מצרים בה קבלנו רק את הלבנה, בימות המשיח נקבל את המתנה הגדולה מכל. כל המתנות שנתן לנו הקב"ה ביציאת מצרים נחשבות מתנות מועטות, כמתנות אירוסין בלבד, לעומת המתנות שיינתנו לעתיד לבוא. העולמות שנתן לנו ה' יתברך אינם בערכם של המתנות האמיתיות שעתיד הקב"ה לתת לנו לעתיד לבוא. כמו הקשר של האירוסין שאינו דומה כלל לדבקות העליונה המתגלה בעת הנישואין. הארוסה מקבלת מאישהּ מעט מתנות – פרחים, תכשיטים, וטבעת. הנשואה, לעומת זאת, מקבלת בית שלם, מלא בציוד ורהיטים. החתן כונסה לתוך ביתו, עד אשר היא עצמה נקראת בפיו 'בית' - "מעולם לא קראתי לאשתי אשתי, אלא ביתי"[כב]. אולם עיקר מה שהכלה מקבלת הוא לא טבעת האירוסין, ולא טבעת הנישואין, לא הרהיטים ולא הבית, אלא - את החתן בעצמו.

ביציאת מצרים אמנם קיבלנו את השמש, הירח והכוכבים בעולם הזה, אבל את הקב"ה עצמו קיבלנו רק באור של הלבנה. זוהי היכולת שלנו לזכות במעט דבקות אלוקית ולהאיר מתוך החושך. אולם יציאת מצרים, טפלה לימות המשיח. רק לעתיד לבוא נזכה באור האלוקי לנצח, עד כדי שהוא לא ייפרד לעולמים. אז נקבל את מי שהוא 'השמש' בעצמו, הוא הקב"ה המשול לשמש. לעתיד לבוא ייתן לנו הקב"ה את החמה והכוכבים, משמע, אז נשוב להיות במדרגתנו העליונה, "אני אמרתי אלוקים אתם"[כג]. אז יהיה אור הלבנה כאור החמה[כד], ונאיר אנו בעצמינו את אור החמה והכוכבים. על כך נאמר "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע", שלעתיד לבוא המשכילים בעצמם יאירו כמו השמש.

דוגמא מעין זה מצאנו אצל משה רבנו שקרן עורו כפני חמה[כה]. משה הוא נותן התורה ומכונה "איש האלוקים"[כו]. רבותינו מגדילים ואומרים "איש האלוקים", "כמו אלימלך איש נעמי"[כז]. משה רבנו מגלם בדמותו איזה ניצוץ של הלעתיד לבוא, בכך שהוא מאיר אור אלוקי בעצמו. אכן התורה היא תורת ה', ומשה לא הופך להיות השמש בעצמה, אלא מאיר את אורהּ, "כפני חמה". לכן אף התורה נקראת על שם משה- "זכרו תורת משה עבדי"[כח]. זה פירוש "המשכילים" – לומדי התורה, כמו משה רבנו, "יזהירו כזוהר הרקיע", שהם יאירו את האור שיוצא מהמאור, כמו משה רבנו שקרן עור פניו, שהיה מאיר את אור תורת ה'.

לעתיד לבוא תהיה לנו הזדהות פנימית עם האור, ולא רק עמדה חיצונית. לא נהיה כמו הלבנה שלעיתים משקפת את האור ולעיתים כבויה, אלא נאיר את האור האלוקי עצמו על ידי לימוד התורה, ופנימיות התורה נהפוך בעצמינו להיות מאירים, כפי שכתוב בתורתו של ר' מאיר "ויעש להם כותנות אור"[כט]. לעתיד לבוא אף נזכה לדרגה עליונה יותר- מדרגת "זיהרא דאדם הראשון", שהיה מכהה את גלגל החמה. "זיהרא עילאה" הוא "זוהר הרקיע", ואפילו החמה של המשל הראשון כהה לעומת אורו של אדם הראשון.

מעלה נוספת של ימות המשיח על יציאת מצרים נקשרת למעורבות האנושית בגאולה. ביציאת מצרים הייתה ההתגלות האלוקית מכורח ההבטחה לאברהם. לא מצדקותינו, לא מגדולתנו ולא מבחירתנו. אולם לעתיד לבוא, כל ההתגלות האלוקית תהיה בזכות מעשינו. בגאולה האחרונה נהיה אנחנו שותפים לקב"ה במעשה בראשית, "מקדש ה' כוננו ידיך"[ל]- מעשה ידיהם של צדיקים[לא]. זוהי מעלתה של הגאולה השלמה על גאולת מצרים, שהיא תלויה במעשינו ותבוא על ידי מעשינו. זה פירוש "והמשכילים יזהירו", שהתורה שנלמד וכל מעשינו יאירו בעצמם כמו השמש והכוכבים.

וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד

מעלתה העליונה של הגאולה האחרונה על יציאת מצרים באה לידי ביטוי בלשון הפסוק "ומצדיקי הרבים ככוכבים". כבר בפשט הפסוק הדברים קשים- מה פירוש שנהיה מאירים ככוכבים? הרי הכוכבים נראים על רקע החושך, כשיש לבנה, ולא כשיש חמה, והרי בשעה שיש "זוהר הרקיע", כלשון הפסוק, לא נראים הכוכבים. אלא יש לומר, שבעתיד יהיו פלאי פלאות. אור הכוכבים לא יועם על אף השמיים המוארים. לעתיד לבוא יהיה אור הלבנה כאור החמה, אך לא כענף הבטל אל השורש, אלא כאור העומד בפני עצמו. לעתיד לבוא- "והיה לעת ערב יהיה אור"[לב], הרקיע יזהר כמו באור יום, ואף יותר- "כאור שבעת הימים"[לג], אך בתוכו יתנוצצו ויאירו הכוכבים. הפנים שיש לנו מצד עצמינו ומעשי החסד והצדקה שלנו, "ומצדיקי הרבים", יאירו ויתנוצצו ככוכבים, גם באור היום של הלעתיד לבוא. אז נוליד את עצמנו מהיותנו לבנה להיותנו חמה, עד אשר נאיר את האור האלוקי, ונגיע אל תכליתנו- להיות כחמה. "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה", הכל הולך אל החמה. חודש ניסן לא יהיה רק ראש חודשים, אלא גם ראש השנה - "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל"[לד].

ביציאת מצרים קיבלנו את היכולת להאיר מתוך החושך. מאז ועד ימות המשיח אנו נולדים מחדש ללא הרף, כמו הלבנה. מדרגה אחרי מדרגה, ניסיון אחרי ניסיון, מחושך לאור, מחושך לאור. כך אנו הולכים ומאירים מתוך החושך יותר ויותר, עד שנאיר אור אלוקי. אולם, כל מעלתו של התהליך הזה, שאין הוא מאבד ומעלים את הפנים שאנו קונים לעצמינו. פנינו יישארו, ומעשינו וצדקותינו יתנוצצו ויאירו ככוכבים בתוך האור האלוקי שלעתיד לבוא. אשרי מחכה, ונזכה במהרה בימינו אמן.

[א] מדרש רבה שמות טו, ל.

[ב] בראשית א, יד.

[ג] בספר העיקרים, מאמר שלישי פרק לז, מתוארות שלוש מערכות יחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל- הקשר בין עבד לאדון, בן ואביו ובני זוג.

[ד] שמות ד, כב.

[ה] יחזקאל טז, ח.

[ו] ירמיהו ב, ב.

[ז] דברים כד, א.

[ח] דברים כא, יב.

[ט] דניאל יב, ג.

[י] רש"י לבראשית א, א.

[יא] במובן מסוים התורה אכן מתחילה במצווה זו, שהרי מצות קידוש החודש היא המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל, והיא מהווה את נקודת הראשית של התורה. אלא שבגלל "כוח מעשיו הגיד לעמו" פתחה התורה בבראשית.

[יב] ירמיהו טז, יד-טו.

[יג] רש"י שם.

[יד] רש"י בראשית א, לא.

[טו] שבת פח.

[טז] כידוע שבספר יצירה ישנה חלוקה יסודית של כל המציאות לעולם, שנה ונפש. כלומר מימד המקום, מימד הזמן ומימד האישיות.

[יז] ראש השנה כה.

[יח] מגד ירחים, ניסן.

[יט] שופטים ה, כ.

[כ] ויקרא טז, טז.

[כא] גם כל אדם בעבודת ה' הפרטית שלו מרגיש כי לאחר שהוא קונה איזו מדרגה בעבודה ומאמץ, ונדמה לו שהוא כבר בשמים, "אני אמרתי בשלווי בל אמוט לעולם", מיד לאחר מכן הוא נופל ממדרגתו, "הסתרת פניך הייתי נבהל" (תהלים ל), אותו אדם מבין כי המדרגה אותה קנה אינה התכלית, אלא רק שלב נוסף בדרך.

[כב] שבת קיח:

[כג] תהלים פב, ו.

[כד] ישעיהו ל, כו: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים".

[כה] בבא בתרא עה:, תיקוני זוהר פב:

[כו] דברים לג, א.

[כז] פרי עץ חיים שער השבת, יט.

[כח] מלאכי ג, כב.

[כט] בראשית רבה כ, יב.

[ל] שמות טו, יז.

[לא] כתובות ה.

[לב] זכריה יד, ז.

[לג] ישעיהו ל, כו.

[לד] ראש השנה יא.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן