פרשת 'קדושים' מפרטת את סדרי הקדושה של אדם מישראל. מתוך יותר מ50 מצוות שמפורטות בפרשה חוזר איסור ה'אובות' וה'ידעונים' 3 פעמים: "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם", "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ", ובסיום הפרשה שוב: "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם". החזרה מלמדת שזהו פרט חשוב בתוך הנושא של 'קדושים תהיו'. יתר על כן, המיקום של הציווי האחרון חורג מהסדר הרגיל כדברי האברבנאל: "אין ספק שבא הפסוק הזה שלא במקומו", כיוון שהפסוק נוסף לאחר פסוק הסיכום של הפרשה: "וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי".

האברבנאל מתרץ שהפסוק השלישי הוא מצב מיוחד שבו קשה להבחין באיסור שנעשה: "ומעשה האוב והידעוני שהיו עושים עם עצמות אדם או עצם חיה ידועה שהיו שמים תחת הלשון לדבר עתידות. והיה שכבר ימצאו מבני אדם שלא יעשו מלאכה מאלו המלאכות הטמאות, אבל יאמרו שבעצמם וטבעם יש כח שד או אוב וידעוני יגידו בו הדברים הנעלמים, לכן הזהיר עליו יתברך ואמר איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני. ואין פירושו שיפנו אליהם לעשותם כמו שאמר למעלה אל תפנו אל האובות ואל הידעונים, אלא שיש בהם ר"ל שימצא בהם בעצמם לפי דבריהם כח אוב וידעוני שהוא כח שד להגיד הדברים הנעלמים העתידים". גם לפירושו לא מבואר עדיין מדוע הפסוק הזה צריך לבוא אחרי הסיכום?

הרצי"ה בשיחות מסביר את עניינה של פרשת קדושים עפ"י הסדר של 'כלל ופרט וכלל'. בספר שמות מתגלה הקדושה הכללית בעם ישראל במהלך של יציאת מצרים- מתן תורה- הקמת המשכן. בספר ויקרא מתבאר סדר העבודה הפרטית של כל אדם מישראל כדי להגיע למדרגת הקדושה. פרשת קדושים חוזרת ומסכמת את מדרגת הקדושה של כל ישראל 'קדושים תהיו'.

נראה שהסיכום הזה בא במענה לשאלה- האם האדם הפרטי יכול להגיע למדרגה עליונה של קדושה? העובדה שהתגלתה מדרגת קדושה בכלל גם היא חידוש, אבל עדיין ניתן לומר שהכלל של האנושות דומה קצת לאלוקות שהיא הכלל של כל המציאות, ולכן הקדושה האלוקית שוכנת שם. אך האדם הפרטי הוא רק רסיס זעיר של המציאות ואיך ייתכן שתהיה בו קדושה באופן פרטי?

כנגד זה מתבאר שסדר הקדושה של ישראל מגיע עד החלק הגשמי הנמוך של האדם: "לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר "בקרבך קדוש", וכיוון שיש בנו יסוד טבעי של קדושה אנו יכולים להתרומם בעבודתנו עד שהקדושה תתגלה גם באדם הפרטי.

אלא שהבירור הזה עלול להיות פתח לטעות חמורה יותר- האדם עלול לזהות את הכוח הפנימי שבו לא ככח של קדושה אלא ככח של טומאה! הפסיכולוגים חקרו מהו המניע הפנימי למעשיו של האדם וזיהו אותו עם הכוחות השליליים של 'הקנאה התאוה והכבוד', אך בהמשך התברר שיש כוח יותר פנימי לכל אלו והוא כוח האמונה- 'דעת אלוקים'. יצר הע"ז מטעה את האדם לחשוב שהכוח האלוקי הזה שבו אינו המשך של האלוקות העליונה 'חלק אלוה ממעל', אלא כוח פרטי שעומד בפני עצמו. זהו ה'שד' שהאדם מזהה בעצמו ולכן סובר שיש בו בעצמו 'אוב או ידעוני'. לכן צריך לחזור ולשלול בכל תוקף את הטעות הזו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.