סופו של ספר ויקרא חוזר אל תקופת ספר שמות: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי". כלומר שהחומשים שמות-ויקרא יכולים להחשב כיחידה אחת של מתן תורה. החזרה הזו מתחילה בפרשת בהר בעניין השמיטה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר"- מה ענין שמיטה לענין הר סיני והלא נאמרו כל המצות מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני". החלוקה בין 'כללותיה' לבין 'פרטיה' של התורה מתאימה לחלוקה בין החומשים שמות-ויקרא. חומש שמות הוא התורה הכללית- עשרת הדיברות שהם יסודות לכל תרי"ג מצוות והמשכן שהוא מקום עבודת ה' הלאומית. חומש ויקרא הוא התורה הפרטית- ההנהגה האישית של כל אדם בעבודת ה' שלו.

התורה הפרטית מתאפיינת בריבוי של אפשרויות ומצבים שונים, לעומת התורה הכללית שבה בדרך כלל הדברים קבועים ומוחלטים. לכן ספר ויקרא משתמש יותר מכל חומש אחר במילה 'אִם'. סימן לזה ניתן לראות בכך שזוהי פתיחת הספר: "אִם עֹלָה קׇרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר", וגם סיומו: "וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל". יתר על כן- הפרשה היחידה בתורה שנפתחת ב'אם' היא הפרשה החותמת את הספר 'אם בחוקותי תלכו'. לעומת פרשת הקללות שב'כי תבוא' שגם היא מתחילה כמובן ב'אם'- וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ" כאן התנאי חוזר בכל שלב ושלב: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי... וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי... וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי...". שיא ה'צפיפות' של המילה 'אם' בתורה הוא בסיום הספר- בפרק כ"ז יש 24 'אם' ב34 פסוקים!

מאחורי החלוקה בין כללים ופרטים עומדת החלוקה בין סגולה ובחירה. בספר שמות מודגשת הסגולה של עם ישראל שלפיה יש 'מתן' תורה בדרך של 'כפיית הר כגיגית'. בספר ויקרא מודגשת 'קבלת' התורה בדרך של בחירה חופשית. לכן הספר פותח ברצונו של האדם: "יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה' ". הבחירה והרצון מאפשרים את הריצוי: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו".

אלא שהסדר של התורה שמקדימה את שמות לויקרא מלמד שהכלל קודם לפרט והסגולה קודמת לבחירה. ולכן חז"ל מסייגים את התנאי שתולה את קיום המצוות ברצונו של האדם ופוסקים: 'יקריב אותו'- מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר 'לרצונו', הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני'.

זהו העקרון שחוזר בפרשת הקללות שבסוף הספר. קיום המצוות תלוי בעקרון ברצונם של ישראל ולכן: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" וכן בכל שלב חוזר התנאי 'אם' כיוון שלעולם הבחירה נשארת בידי ישראל. מאידך התשובה והגאולה מוכרחות לבוא כיוון שיש ברית נצחית שמקורה בסגולה ולא בבחירה (פס' מב-מה): "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר... וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' ".  

בדרך זו יכול הרצון להופיע גם בתוך התהליך ההכרחי של הברית (פס' מג): "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם". אמנם המפרשים ביארו את ה'ריצוי' כאן מלשון 'פיוס' או 'פריעה'. אך הניקוד ('יִרְצוּ' ולא 'יְרַצּוּ') רומז שיש כאן גם רצון פנימי. בסיום התהליך של מתן תורה וקבלתה הר סיני אינו רק מקור הכללים הכפויים כגיגית, אלא גם מקור הרצון שבפרטים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.