פרשות ויקרא וצו מפרטות את כל חמשת סוגי הקורבנות: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. הסדר בפרשת צו שונה קצת מפרשתנו, והרמב"ן מבאר שבפרשתנו החלוקה היא בין קורבנות נדבה לקורבנות חובה, ואילו בפרשת צו יש הדרגה לפי רמת קדושתו של הקורבן. ראיה בולטת לדברי הרמב"ן היא שפרשתנו מחולקת לשני 'דיבורים' של ה' אל משה: בדיבור הראשון יש רצף של ציוויים על קורבנות עולה, מנחה ושלמים שהם נדבה, ובדיבור השני רצף נוסף על קורבנות חטאת ואשם שהם חובה.

חלוקה זו אינה רק הגדרה הלכתית. החידוש ב'דיבור' השני גדול הרבה יותר מבראשון - מדובר על קורבנות שלא היו קיימים עד אז. בדרך כלל מתייחסים לפרשת ויקרא כפרשה שעונה על השאלה 'איך מקריבים את הקורבנות?', אך לפני כן הפרשה מלמדת אותנו אילו קורבנות ישנם.

הקרבת קורבנות נדבה לא התחדשה בהקמת המשכן, אלא היתה קיימת מאז אדם הראשון. קורבן עולה מוזכר כבר אצל נח: "וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ", קורבן מנחה אצל קין והבל: "וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה' ", וקורבן שלמים אצל יעקב: "וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק" - הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות". לכן ה'דיבור' הראשון בפרשה מחדש בעיקר כיצד ייעשו הקורבנות מכאן ואילך כאשר יש משכן ומזבח קבוע לצורך זה. אך קורבנות חובה זהו חידוש בעצם הקורבן.

חז"ל מדייקים את משמעותו של החידוש הזה מהעובדה שיש כאן 'דיבור' חדש: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא - בני ישראל מביאים חטאת ואין עובדי כוכבים מביאים חטאת". דרשה זו קשה לכאורה, שהרי גם ה'דיבור' הראשון שמצווה על קורבנות עולה מנחה וחטאת מתחיל באותם מילים כמעט: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם". נראה שדייקו מהמילה 'אדם', שהחלק הראשון של הקורבנות שייך לכל בני האדם והשני לישראל בלבד. כלומר שבנקודה זו ניתן לראות את החידוש בעבודת הקורבנות של ישראל לעומת הגוים - הכפרה.

הקורבנות כשמם נעשים במטרה להתקרב לה'. כיצד הקורבן יוצר קרבה? המובן הפשוט הוא התבטלות וכניעה. מושג זה היה קיים תמיד גם אצל עובדי האלילים: האלוהים הוא גדול וחזק, והאדם מוכרח להתבטל כלפיו כדי לרצות אותו ולבטל את כעסו. הקורבן הוא משל וסימן להתמסרות של האדם בכל כוחותיו כלפי האלוהים.

אלא שקורבן כזה אינו מבטא שינוי אמיתי באדם עצמו. ההתבטלות אינה מנסה לעשות את האדם טוב יותר ממה שהיה - מושג כזה של שינוי לא היה קיים כלל אצל הגוים עובדי האלילים. לעומת זאת עבודת הקורבנות של ישראל מיוסדת על התשובה - היכולת של האדם להשתנות ולהיות טוב יותר. לכן אצל ישראל מתחדש סוג חדש של קורבנות חובה - חטאת ואשם שבמהותם נמצאת עבודת התשובה. התהליך של ההקרבה אינו תהליך חיצוני, אלא קודם כל תהליך פנימי של שינוי שהאדם המקריב עובר. התהליך של שחיטה-זריקה-הקטרה שנעשה לבעל חיים המוקרב מלמד על מה שמתרחש בנפשו של האדם המקריב ש'זובח את יצרו' ומבטל את מבנה הנפשי המקולקל שלו ואז 'נולד' מחדש.

מכאן אפשר לחזור ולראות שגם החלק הראשון של קורבנות הנדבה מקבל משמעות אחרת אצל ישראל: "יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה' ". בעבודת הקורבנות לאלילים מושג הרצון לא רלונטי ולהיפך - העיקר הוא ביטול הרצון האנושי מול הגודל האלוקי. אבל כאשר המטרה היא השינוי הפנימי, הרצון הוא הכרחי ואין לקורבן משמעות בלעדיו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.