"דבר אל כל עדת בני ישראל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם". על פי הביטוי 'כל עדת בני ישראל' מפרש המדרש: 'מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל'. מתי נקהלו כל ישראל? במדרש אחר נאמר שפרשת קדושים היא אחת מחמש עשרה פרשיות שנאמרו למשה ביום הקמת המשכן. ואכן שם מפורש: "וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".

המדרש מבאר את הסיבה לאמירת פרשה זו בכינוס של כל הקהל: 'תָּנֵי רַבִּי חִיָּא... מִפְּנֵי שֶׁרֹב גּוּפֵי תוֹרָה תְּלוּיִן בָּהּ, רַבִּי לֵוִי אָמַר מִפְּנֵי שֶׁעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כְּלוּלִין בְּתוֹכָהּ'. דברי רבי לוי לא רחוקים מדברי רבי חייא שהרי עשרת הדברות כוללות בתוכן את כל תרי"ג מצוות, ומכל מקום לדעת שניהם זהו מעמד מחודש של קבלת תורה.

במעמד הר סיני היתה הופעה ראשונה של שכינה על כל ישראל: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר" ואז קבלו את עשרת הדברות היסודיות. בהקמת המשכן, לאחר חטא העגל ותיקונו, היתה הופעה שניה של שכינה על כל ישראל: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" ואז קבלו את עשרת הדברות בצורה רחבה יותר: 'רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמַר, שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת הִכְתִּיב לָנוּ משֶׁה רַבֵּינוּ בַּתּוֹרָה, וְכָל אַחַת וְאַחַת מֵהֶן יֵשׁ בָּהּ מִשִּׁשִּׁים שִׁשִּׁים מִצְווֹת, וְאֵלּוּ הֵן: פָּרָשַׁת פְּסָחִים, וּפָרָשַׁת נְזִיקִין, וּפָרָשַׁת קְדוֹשִׁים. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁילָא דִּכְפַר תַּמְרְתָא אָמַר, מִשִּׁבְעִים שִׁבְעִים'.

המדרש מאריך ומזהה את כל אחת מעשרת הדברות בתוך פרשת קדושים. סדר הדברות כאן שונה מלבד הדיבור הראשון: 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, וּכְתִיב הָכָא: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם'. אלא שדיבר זה חוזר בפרשתנו שוב ושוב. אם נדייק נראה שבפרשה נאמר עשר פעמים 'אני ה' ועוד עשר פעמים 'אני ה' אלוקיכם'. כלומר שהדיבור הראשון חוזר כאן כנגד כל אחת מעשרת הדברות והוא היסוד לכולן.

המיקוד המחודש של עשרת הדברות כאן יוצר גם הבדל באופן מסירתם לישראל. במעמד הר סיני יש הבחנה ברורה בין שתי הדברות הראשונות לשמונת הדברות שאחריהם: 'אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום', ולכן רק בהם מדבר ה' בלשון נוכח- 'אנוכי', 'על פני', לעומת שאר הדברות שמדבר בלשון נסתר- ''לא תשא את שם ה' אלוקיך', 'ויום השביעי שבת לה' אלוקיך' וכד'. ואילו בפרשתנו ה' מדבר כל הזמן בלשון נוכח כיוון שכל הדברות נגזרות מהדיבר הראשון - אני ה'. לעומת מעמד הר סיני שיצר ריחוק הכרחי בין ההר לעם על המשכן ה' אומר "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵֽאלֹהִֽים" והקרבה הזו חוזרת בפרשתנו שחוזרת שוב ושוב "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

אומנם ההופעה האלוקית בהר סיני היתה בוודאי גדולה יותר מכיוון שהתגלתה הארה פנימית יותר, ולכן שם נאמר "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". חז"ל דרשו: 'אָנֹכִי נוֹטָרִיקוֹן אֲנָא נַפְשִׁי כְתָבִית יְהָבִית' כלומר שמתגלה דבר פנימי כמו הנפש באדם. וכן הפניה היא כלפי האומה כולה כאיש אחד 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ', ואילו בפרשתנו למרות שנקהלו כולם הפניה היא כלפי הפרטים 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם'.

מאידך השלב שבו פונים אל הפרטים נדרש כדי לעסוק בפרטים. באופן כללי ספר ויקרא הוא התפרטות של הקדושה העצומה שהופיעה בספר שמות במתן תורה ובהקמת המשכן. לכן ספר ויקרא לא משתמש כלל בביטוי העליון והפנימי 'אנוכי'. וכך עשרת הדברות של ספר ויקרא מופיעות באופן מפורט וממילא מדויק יותר לחיי המעשה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.