הסיום של פרשתנו נראה לא קשור לא לפרשה ולא לספר ויקרא בכלל. ספר ויקרא הוא ספר של מצוות שעניינם הקדושה והטהרה. הסיפור היחיד בתחילת הספר הוא על חנוכת המשכן שסביבה ובעקבותיה נצטוו בכל המצוות האלו. ואילו סיפור 'המגדף' שבו מסתיימת פרשתנו לא מתאים לא לזמנו של הספר ולא לתוכנו.

חז"ל מצמידים את סיפור המגדף לסיפור 'המקושש': "וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה' "- 'וינחהו לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד'. סיפור המקושש אירע לפי הפשט בספר במדבר לאחר חטא המרגלים, ולפי דעה אחרת אירע בזמן ספר שמות עוד לפני מתן תורה. מכל מקום אינו בזמנו של ספר ויקרא ששייך לחודש ניסן שבו הוקם המשכן. בנוסף, בעקבות מעשה המגדף מובאת פרשיית 'אדם המזיק' שהיא הלכות שבין אדם לחברו ומתאימה לפרשת משפטים ולא לספר ויקרא שעיקרו המצוות שבין אדם למקום.

כדי להבין את מקומה של פרשייה זו נשים לב שמבחינה כרונולוגית ספר ויקרא מסתיים בפרשתנו. פרשות בהר-בחוקותי אינם במקומן שהרי המסגרת שלהן פותחת ב"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר" נמשכת ב"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" וחותמת ב"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי". וכן פירשו המפרשים: 'אין מוקדם ומאוחר בתורה וזו הפרשה קודם ויקרא וכל הפרשיות שהם אחריו כי הדבור בהר סיני'. כלומר שפרשיית המגדף היא הסיום ה'אמיתי' של ספר ויקרא.

על פי מבט זה נוכל לומר שהאירוע של המגדף הוא כעין מסקנה העולה מן הספר. ספר ויקרא הוא כניסה אל הקודש פנימה: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר"- 'ואחרי הקריאה בא משה באהל לפני ולפנים'. אחריו בא ספר במדבר שבו יוצאים החוצה, יוצאים אל הדרך הארוכה והמסובכת. פרשיית המגדף שחותמת כאמור את ספר ויקרא מתחילה כבר ביציאה: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

בפשט הפסוק לא מבואר מהי היציאה ולכן שואלים חז"ל: 'מהיכן יצא... רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא'. באופן פשוט, כפי שמבואר בהמשך המדרש, הכוונה לפרשת לחם הפנים שכתובה לפני כן. אך נראה שיש כאן גם רמז לספר כולו. לעומת התהליך שנבנה בספר של התכנסות אל הקודש הפנימי בא המגדף ויוצא מכל ה'פרשה' הזו.

נראה שהבירור של המגדף נצרך גם כהקדמה לספר במדבר. ספר במדבר פותח בסידור מחנה ישראל שגם ממנו יצא המגדף: 'ומתניתא אמרה, מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב עמד וגדף'. שבט דן הוא הקצה האחרון של המחנה: "לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם", ומי שלא יכול להכנס אפילו אליו זהו סימן שכבר יצא מגבול הקדושה של מחנה ישראל.

המגדף הוא "בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי". מאז היציאה ממצרים ישראל הולכים ומתקדשים ומסלקים מעצמם את השפעת טומאת מצרים. במקום אחד הצליחה ההשפעה המצרית להכנס אל הפנימיות של קדושת הבית הישראלי: 'ושם אמו שלומית בת דברי- שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו לומר, שהיא לבדה היתה זונה (שנבעלה באונס למצרי)'. בסיום ספר ויקרא, במקום שבו עובר גבול הקדושה מתבררת הנקודה הפנימית הזו ובנו של המצרי מסולק מן המחנה.

עם זאת, אין זה סילוק גמור. התורה משתמשת כאן בפעם היחידה בתואר 'ישראלי' ו'ישראלית'. מצד אחד השייכות למחנה המקודש תלויה ב'בית האב' ולכן בן המצרי יוצא ממנו. מאידך השייכות לעם ישראל תלויה באם ולכן 'בן הישראלית' נקרא גם הוא על שם ישראל.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.