תשובת הרב יואב אוריאל

תורת הקרבנות הפרוסה על פרקים א-ז, מחולקת בתורה לשתי מערכות. בפרשת צו התורה חוזרת למנות פעם נוספת את אותם הקרבנות שנמנו בחומש ויקרא – עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. לגבי כל אחד מהם היא משמיעה מצוות חדשות. מהו היחס בין שתי מערכות הקרבנות הללו?

ביאורי המפרשים להבדל בין ויקרא לצו

א.      רש"י בפסוק ח מתיחס לדינים המושלמים בפרשת צו ולא נזכרו בפרשת ויקרא. הרשב"ם בפסוק ו מבאר כי זוהי התכלית הכללית של חזרת הפרשיות בפרשת צו: "כל הקרבנות האמורים בפרשת ויקרא חוזר וגומר כאן כל דיניהם". אך עדין יש להבין – מדוע לא להכליל מראש את כל הדינים בפרשיות חומש ויקרא?

ב.      הרמב"ן בתחילת פרשת צו עומד על ההבדל העקרוני: "אמר הכתוב בפרשת ויקרא (לעיל א ב) דבר אל בני ישראל, כי שם יצוה בהבאת הקרבנות, וישראל מביאים אותם, וכאן אמר "צו את אהרן", כי ידבר במעשה הקרבנות, והכהנים יעשו אותם".

הרמב"ן עומד כאן על הבדל בין שתי הפרשות ביחס לנמען הציווי – דבר ה' בפרשיות ויקרא מופנה אל בני ישראל ולא אל הכהנים - "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם... וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵללֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה... לאורך פרשת ויקרא לא מופיע ולו ציווי אחד המופנה אל אהרון הכהן![1]

לעומת זאת, תורת הקרבנות בפרשת צו ממוענת אל אהרון ואל בניו - "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר... וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן... זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו... דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת...".

כלומר ההבדל העקרוני הוא שבויקרא מדובר על הבאת הקרבנות על ידי ישראל, ובצו – הקרבת הקרבנות על ידי בני אהרון. אך הדבר תמוה – ברוב ככל הקרבנות, עבודות ההקרבה של הכהן מפורטות בפרשת ויקרא ולא בפרשת צו – כך הוא לגבי הקבלה, הזריקה וציוויי הקרבת האמורים. מדוע מפורטות כל עבודות הכהנים הללו בפרשה המופנה לאדם מישראל המקריב?

לשם הבנת הענין, יש להוסיף ביאור והבחנה בין שתי הפרשיות. תחילה נסקור שני הבדלים נוספים בין שתי הפרשיות:

א.      'תורת' הקרבנות – בפרשת ויקרא הקרבנות הופיעו כתגובה למקרים העולים מתוך רצון האדם – אדם שרוצה להביא עולה, מנחה או שלמים – מה יעשה; וכן אדם שחטא – מה יעשה. אך דרך ההצגה בפרשת צו שונה לגמרי – הכותרת שנותנת התורה לכל קרבן היא שזאת 'תורת' הקרבן - "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה... וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה... זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת..." וכדומה. לשון זו לא נזכרה כלל בפרשת ויקרא. כלומר היחס לקרבנות בפרשת צו הוא כ'תורה' - כרצף מצוות היורד משמים לארץ. אם כן יש כאן הגדרות שונות לחלוטין על ידי התורה[2].

ב.      תכליות הקרבנות – בכל פרשיות הקרבנות בפרשת ויקרא הופיעו באופן עקבי התכליות של הקרבן שהן ה'השפעות' של הקרבן בשמים - בקרבנות הנדבה: "ריח ניחוח אישה לה'" או בקרבנות החטאים – "וכפר עליהם הכהן ונסלח להם". כלומר פרשיות אלו עוסקות ב'העלאת' הקרבנות מחול לקודש ומן הארץ לשולחן גבוה. אך בפרשת צו לא נזכרות התכליות הללו. תחת זאת אומר הקב"ה מהן ה'תורות' שחלות על הקרבנות אחר שהפכו לשולחן גבוה. הבהמה שהיתה בהמת חולין הפכה בתהליכי פרשת ויקרא לאמצעי עליון לקדושה וכפרה. מתוך כך, חלות עליה מערכות של 'תורות' המפורטות בפרשת צו.

ההבדל הכללי: 'מלמטה למעלה' מול 'מלמעלה למטה'

מכלול ההבדלים בין פרשיות הקרבנות בויקרא ובצו מלמד כי ישנן שתי תנועות בהקרבת קרבן לה'. התנועה הראשונה שבה עוסקת פרשת ויקרא היא מלמטה למעלה – הקב"ה מצווה את ישראל כיצד הם יכולים לבוא לפניו ולעשות לפניו 'ריח ניחוח אישה לה'' או בקרבנות החטאת והאשם - כיצד הם יכולים לכפר על חטאיהם לפניו. בחינה זו של הקרבן עוסקת בדרכי ההעלאה של הקרבן והפיכתו באמצעות ההקרבה לאמצעי של קדושה וכפרה. חלק בלתי נפרד מתהליך זה הוא פירוט האמורים הקרבים על המזבח. אמנם הכהנים הם העושים את מעשה הקרבן, ובאופן עקרוני, מעשי הכהנים פורטו בפרשת צו; אך כל עוד מדובר על עצם ההקרבה, והעלאת קרבן היהודי אל ה' באמצעות זריקת דמו והקטרת אמוריו – זהו הנושא הנידון בפרשת ויקרא. 

כלומר נראה שעיקר ההבדל שעליו הצביע הרמב"ן אינו תלוי באישיות הפועלת (הכהן או הישראל), אלא בשלבים שונים במהלך ההקרבה. שלב ההקרבה המתואר בפרשת ויקרא הוא השלב שבו הקרבן יוצא מדי האדם המקריב, והולך ומוקרב לגבוה. בשלב זה, גם כשהכהנים עובדים, הם עובדים מתוך עולמו של המקריב. אך בפרשת צו - מדובר בשלב חדש שבו הקרבן כבר יצא מעולמו של המקריב. סדרי הקרבן המופיעים משם והלאה הם לחלוטין סדרי המקדש והכהנים. גם כשהבעלים אוכל מן הקרבן, הוא אינו אוכל מתוך זכותו המקורית על הקרבן, אלא בתור הזוכה להשתתף משולחן גבוה.

החידוש המרכזי במצוות פרשת צו

היה ניתן לחשוב כי ההקרבה מסתכמת בהעלאת הקרבן מהדיוט לגבוה. אך בפרשת צו נחשפת בחינה נוספת, מפתיעה, המופיעה בכל הקרבנות לאחר לאחר פעולות ההקרבה. פרשת צו עוסקת ב'מלמעלה למטה' של הקרבנות. באמת היה מקום לשאול – מה קורה עם הקרבן לאחר שהוא עלה מן הארץ לשמים? הקב"ה יכול היה להחליט כי עם הקרבת הקרבן, הוא יהפוך לשמיימי לחלוטין. כלומר, כל קרבן היה עולה כליל לשמים, כמו קרבן עולה. יכול היה ה' לעשות אף יותר מכך – שבעקבות כל הקרבה תרד אש מן השמים ותאכל את הקרבן, עד שלא ישאר ממנו מאומה כאן בארץ. אך ה' לא בחר בכך – רוב הקרבנות נאכלים בידי אדם (כהנים או אף ישראל), ולא רק זאת – בתחילת פרשת צו מתגלה שאף מן העולה נשאר משהו בארץ – הדשן, ועל האפר שנשאר חלים דינים של ירידה מן המזבח. מתגלה כי בעקבות העבודות ש'העלו' את הקרבן מן הארץ לשמים, מופיעה עבודה המורידה את שאריותיו בחזרה לארץ - מצווה לתרום את הדשן ולהורידו מן המזבח. דווקא בהקשר של העולה הקריבה כליל, מצווה התורה גם על פעולה קבועה כל בוקר של תרומת הדשן.

בהמשך (ז, ח) מחדשת התורה שעור העולה הולך גם הוא לכהנים.

לגבי קרבן מנחה שבפרשת ויקרא נאמר שהוא ריח ניחוח אישה לה', מתחדש בפרשת צו היא יש שיתוף של בשר ודם ב'אישה לה' (ו, י): "חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי".

גם בחטאת מגלה התורה כי הכהנים שותפים באכילתה (ו, יט): "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל". ולגביה התורה מפרטת את דיני העירוב בין בשר קודש לכלי האדם. עירוב זה מפורט בפרשת צו משום שהוא נוצר בהכרח כאשר הקב"ה נותן 'מלחמו' לכהנים – התורה מצווה מה לעשות עם שאריות החטאת הנבלעות בכלים. בהקשר זה, מגלה התורה כי החטאות הנעשות בפנים, שהן ברמה הגבוהה ביותר של הקדושה – אינן נאכלות כלל לבשר ודם (ו, כג): "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף". כלומר לא בכל 'לחם ה'' משתף הקב"ה את בני האדם בשולחן גבוה.

בקרבן השלמים מחדשת התורה שאף המקריב עצמו (ולא רק הכהן) זוכה משולחן גבוה! ודווקא עם התפשטות ההשתתפות ב'שולחן גבוה', מדגישה התורה את הגבולות – רק למשך זמן נקוב של יום או יומים יכול האדם לאכול מן הקרבן שהפך לממון גבוה. יש איסור חמור לאכול את הקרבן מעבר לגבולות הללו.

כלומר בפרשת צו מגלה התורה כי אחר עבודת ההקרבה שהופיעה בפרשת ויקרא, מגיעה בכל קרבן בחינה נוספת של טיפול בקרבן לאחר שהוקרב. לאחר שהפך הקרבן להיות חלק מ'שולחן גבוה' הקב"ה מעניק משולחן זה לבני האדם ומשתף אותם ב'סעודתו'. ככלל, שיתוף ה' את האדם ב'שולחן גבוה' נוגע לדיני הקרבנות הבאים לאחר ההקרבה עצמה – דיני קדושת הבשר שהוקרב ואכילתו.

[1] במדרשים נאמר שלא הוזכר בפרשת ויקרא משום שהיה עדין נזוף על חטא העגל – "ילקוט שמעוני תורה פרשת צו [המתחיל ברמז תעט]: " רבי מני דסיכנין בשם רבי לוי אמר מתחלת הספר ועד כאן כתוב והקריבו בני אהרן ונתנו בני אהרן וערכו בני אהרן והקטירו בני אהרן אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא באר שנואה ומימיה חביבין לעצים חלקת כבוד בשביל בניהן כדתנן כל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן לאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שבתפלתך אני מקרבן ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים שנאמר צו את אהרן ואת בניו זאת תורת העולה".

[2] בהקשר זה יש לשים לב שהמונח 'תורת' כמגדיר מערכת מצוותית מתחיל בפרשת צו וממשיך בהמשך החומש - בפרק יא מופיעה 'תורת' האכילה - ויקרא יא, מו-מז: "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף" פרק יב עוסק בתורת היולדת - ויקרא יב, ז: "זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה". פרק יג עוסק בתורת הצרעת - ויקרא יג, נט: "זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת".