יולדת צריכה להביא למקדש כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת. ועל הדין הזה קשה: למה צריכה היולדת להביא חטאת? מה החטא שחטאה?

ועוד קשה שבכל מקום בתורה שבו צריך להביא גם עולה וגם חטאת הקרבנות שווים פחות או יותר בגודל שלהם: שני תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה: בקרבן עולה ויורד, זב, זבה ונזיר שנטמא; עגל לחטאת ואיל לעולה ביום השמיני למילואים; כבש לחטאת וכבשה לעולה אצל מצורע ונזיר וכו'. אבל אצל היולדת היא מביאה קרבן גדול לעולה – כבש, וקרבן קטן מאוד לחטאת – בן יונה או תור.

אפשר לומר שהיולדת לא מביאה את העולה והחטאת עליה, על חטא כל שהוא שחטאה, אלא על הילד שנולד. היולדת הביאה נשמה לעולם, אבל היא לא יודעת מה יעשה הילד בחייו, מה הוא יבחר ובאיזה דרך ילך. ועל כן היא מביאה למקדש עולה כנגד האפשרות שהילד יהיה בן עליה ויעלה את עצמו ואת העולם כולו, וחטאת כנגד האפשרות שיחטא. ובזה היא אומרת שהיא עשתה את שלה, היא הביאה נשמה לעולם, ובזה היא נותנת אותה לקב"ה. ועוד היא אומרת שהמשמעות של האפשרות שיעלה את העולם, גדולה בהרבה מהמשמעות של חטאיו, כי העולם הולך ומתעלה כל הזמן, וכל מי שעושה את רצון ה' מעלה עוד קצת את העולם ועוזר למאמץ הכולל. ולכן ה' "נֹצֵר חֶסֶד לָֽאֲלָפִים", כי החסד של מאות דורות יכול להצטבר יחד. אבל החטאים לא נצברים ולא נספרים לאורך זמן. ולכן ה' "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִֽים", ולא יותר. כי לחטא אין משמעות מעבר לדורות שפגשו את החוטא בעצמם. העולם הולך ומתקדם ולא הולך ושוקע חלילה. ולכן העולה היא כבש גדול, והחטא, גם אם ישנו, הוא בן יונה או תור קטן.

ולכן גם מובן למה האם מביאה את הקרבן ולא האב: כי האם אחראית להביא את הילד לעולם, והיא את שלה עשתה. אבל האב אחראי לחנך אותו, והוא צריך עוד לעשות את שלו כדי שהמשמעות של הילד הזה תהיה עולה ולא חלילה חטאת.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.