מיד לאחר שיוצאת אש מלפני ה' ואוכלת את העולה על המזבח, לוקחים שני בני אהרון נדב ואביהוא את מחתותיהם ומקריבים לפני ה' אש זרה, ולכן הם מתים.

וקשה מאוד, איך יתכן ששני אנשים גדולים כל כך, שהיו הכהנים של עם ישראל, ובמעמד הר סיני היו מהמעטים שעלו וראו את כבוד ה', יעשו מעשה כזה? איך הם עושים במשכן, ובזמן שהם נמצאים בתפקיד, מעשה שלא ציוו אותם, על דעת עצמם? ואיך דווקא ברגע שבו יוצאת אש מלפני ה', הפעם הראשונה שאש אלוקית אוכלת את הקרבנות, הם מביאים אש אנושית ומקריבים בה?

את נדב ואביהוא פגשנו בנפרד מאלעזר ואיתמר כבר במעמד הר סיני כמו שהזכרנו. ושם נאמר "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן נָדָב וַֽאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַֽעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹֽהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַֽיֶּֽחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּֽאכְלוּ וַיִּשְׁתּֽוּ". ממה שנאמר שם "לא שלח ידו" משמע שכבר אז היו אמורים למות, והבעיה שפגשנו בפרשה שלנו התבטאה כבר שם. אלא שאז לא מתו וכאן מתו.

בעבודת ה' יש שני צדדים: צד שבא מהקב"ה אלינו, מצוות וחוקים, ואנחנו מקיימים אותם. וצד שבא מאיתנו אליו, התנדבות, מנהגי חסידות וכדו', שהאדם רוצה מעצמו להתקרב אל ה'. את הצד שבא מלמעלה למטה מייצגת האש האלוקית שירדה בבית המקדש מהשמים. ואת הצד שבא מלמטה למעלה, מאיתנו אל ה', מייצגת האש שמדליק הכהן. וכך אכן ההלכה, שלמרות שיורדת אש מהשמים, צריך להביא גם אש אנושית. אנחנו לא רק מקיימים את מצוות ה' כאדון, כי כך הוא ציווה, אלא גם רוצים לקיים אותם מעצמנו, ומהתנדבות שלנו.

בני אהרון הכהנים מייצגים את כל צדדי עבודת ה'. את הצד של ההתנדבות והעבודה מאהבה ייצגו נדב ואביהוא. וכמו שמשמע בשמותם: נדב מלשון נדבה, ואבי-הוא אומר שה' הוא אבינו, והיחס הוא של אב ובן לא רק של אדון ועבד. בעבודה מאהבה יש סכנה גדולה, שאדם יעשה מה שנראה לו לפי דעתו, ובלי להתחשב במה שאמר לו ה'. כי הרי העבודה מגיעה ממנו, ומהרצון שלו, אז הוא עושה מה שהוא רוצה ולא את רצון ה'. ומזה אפשר להגיע לטעויות גדולות בעבודת ה', כי גם אם הרצון שלנו טוב, הוא לא מדוייק ולא יודע איך נכון לעבוד את ה' ואיך לא.

ולכן האהבה צריכה להיות תמיד כפופה ליראה. קודם כל לעשות לפי ציווי ה', ולפי המסגרת והגבולות שהוא קבע, ורק לאחר מכן ובתוך הגבולות האלו, לתת ולחדש מעצמנו.

נדב ואביהוא חיפשו את אהבת ה' והקרבה אליו כמו שנאמר "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵֽי ה' וַיָּמֻֽתוּ", ולא היו כפופים מספיק ליראה. ולכן עבודת ה' שלהם היתה טבעית ובאה מרצון מלא. ולכן גם לא ראו סתירה בין לחזות את האלוקים לבין אכילה ושתיה, שהם צדדים גשמיים. כי אצלם הצד הגשמי היה מחובר לצד הרוחני, מלמטה למעלה.

ולכן כבר אז היה ראוי שתשלח בהם יד, אלא שאז עם ישראל עוד לא היה מבין מה הבעיה בעבודת ה' מאהבה בלבד? ולמה להמית מי שרק רצה להתקרב לה' בכל מאודו?

אבל לאחר חטא העגל, שבו עם ישראל רצו להתקרב לה', וחיפשו אלוקים שילכו לפניהם, אבל פעלו שלא לפי הכללים והציוויים האלוקיים, אז היה כבר ברור מה הבעייתיות ולאן עבודה כזו יכולה להוביל.

ולכן כשיצאה אש מלפני ה' בפרשתנו "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם", יחד עם הרינה וההתרגשות שבאה מלמטה למעלה, היתה גם יראה גדולה ונפילה על הפנים.

ברגע ההוא רצו בני אהרון ללמד, על פי הבנתם את רצון ה', שגם כשיורדת אש מהשמים צריך להביא אש אנושית. וחייבים לשמר את ההתלהבות והרצון האנושי מלמטה למעלה. ולכן דווקא אז הביאו אש אנושית שלא ציווה אותם, כלומר שבאה מהתנדבות ולא מציווי.

ואז הגיע הרגע של "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד", שבו לימד ה' שבמדרגה של העולם הזה אי אפשר לקיים אהבה בלי יראה, והחלק הזה של עבודת ה' לא יכול להתקיים כך בעולם הזה, ומארבעת בני אהרון נותרו רק שניים. ולכן יש במיתת בני אהרון צד של עונש על חטא העגל כדברי המדרש.

[עיון נוסף והרחבה: מדרש אגדה שמיני פרק י סימן א, רש"ר הירש ויקרא פרק י פסוק א 'אין ספק', עירובין דף סג עמוד א 'אמר רבא בפניו אסור', מדרש תנחומא אחרי מות יב, ר' צדוק הכהן מלובלין - דובר צדק עמוד קיד 'ולכך ניצולו', קטו 'ובנפילת אש', קטז 'ובתוספת ביאור', קיז 'ועיין בזוהר', קיח 'ולכך נאמר אש זרה', קכ 'ובויקרא רבה', רסיסי לילה אות כד 'וזה ענין', שפת אמת שמיני תרמ"ח, שם משמואל שמיני תרע"ג 'ולפי האמור', הכתב והקבלה ויקרא פרק טז פסוק א 'והנה נדב ואביהוא', שם משמואל אחרי מות תרע"א, שמות פרק כד פסוק יא: רש"י, כלי יקר 'ונראה לפרש'].

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.