בפרשה נאמרו דיני ערכים: כשאדם אומר שהוא צריך לתת לה' ערך של דבר מסוים או אדם מסוים, יש דינים שונים מה הוא צריך לתת.

כשמדובר בבהמה או בבית של האדם אנחנו הולכים לפי ההגיון: הכהן מעריך את השווי של הבהמה או הבית, והאדם נותן את השווי הזה להקדש. אבל כשמדובר בערך של אדם אנחנו לא הולכים לפי ההגיון.

בזמן התורה אפשר היה להעריך כמה שווה אדם מסוים בשוק העבדים, ולתת את הערך הזה. אפשר היה גם לומר שאין לאדם ערך, כי אדם הוא נשמתו ולא הגוף שלו, ולכן לא יתנו כלום. אבל התורה לא הלכה בדרך הזו וגם לא בזו:

התורה קבעה ערך קבוע לגברים או לנשים לפי הגיל שלהם. וזה לא מובן: איך אפשר להעריך את כולם רק לפי הגיל שלהם? אם מישהו שווה בתור עבד הרבה, כי הוא חזק, אמורים לשלם עליו יותר, ואם מישהו לא שווה בתור עבד אמורים לשלם פחות. אבל התורה אמרה שעל כל בני גיל מסוים ישלמו את אותו ערך.

היה אפשר לומר שהתורה מכוונת לערך רוחני, אבל הסדר של הערכים דווקא כן בנוי לפי כוח פיזי. על גברים משלמים יותר מעל נשים, ועל צעירים בגיל העבודה יותר מאשר על זקנים או ילדים. זה לא הסדר הרוחני, אנחנו יודעים למשל שמבחינה רוחנית התורה מעריכה יותר זקנים מאשר צעירים. אז מה ההגיון?

נראה שיש שתי סיבות שבגללן אדם יאמר שהוא רוצה לתת את הערך של עצמו או של מישהו אחר לה'. או שהוא כל כך מלא הכרת טובה על החיים שלו שהוא היה רוצה לתת אותן לקב"ה. אבל הקב"ה לא רוצה שנקריב את עצמנו כמובן, אז הוא רוצה לתת את הערך של עצמו. (או של הבן שלו אם הוא רוצה להודות על הבן שנולד לו). אבל יש אפשרות שניה שהאדם מבין שהוא קיבל מתנה גדולה מאוד מהקב"ה, והוא מבין שזה מחייב אותו. ולכן הוא מעדיף "לשלם" על עצמו ולהפטר מהחובה המוסרית כלפי הקב"ה. הוא מעדיף לקנות את עצמו ולא להשאר עבד של הקב"ה, או לקנות את הבן שלו ולא להצטרך לחנך אותו לרצון ה'.

ולכן התורה מבהירה לאדם שאין לו דרך לשלם על עצמו. הוא לכל היותר יכול לשלם על עצמו מבחינה חומרית, על הגוף שלו, אבל לעולם לא יוכל לשלם על הנפש שלו. הדרך היחידה להכיר טובה לקב"ה על מתנת החיים היא לעשות בהם את רצון ה'.

ולכן אומרת לו התורה, אם אתה נותן ערך של דבר חומרי כמו בית או בהמה, אפשר לחשב את הערך שלו. ואם אתה נותן בהמה שאפשר להקריב אז מקריבים אותה כי זו באמת הכוונה של לתת משהו לה'. אבל אם אתה נותן ערך של אדם אז אפשר לתת רק את הערך החומרי, ומכיוון שהוא לא באמת הערך של האדם, לא נעריך את האדם לפי כמה הוא שווה בשוק העבדים, כדי להבהיר שזה לא באמת הערך של אדם. אדם הוא לא הגוף שלו בלבד כמו בהמה, אלא הוא קודם כל הנפש והנשמה שלו. ואת תמורתם אי אפשר לתת.

[הרחבה ועיון נוסף: ויקרא פרק כז פסוק ב: אלשיך, רש"ר הירש, מדרש אגדה ויקרא פרשת בחקותי פרק כז 'ד"א איש כי יפליא נדר', שם משמואל ויקרא פרשת בחקותי תרע"א 'במדרש תנחומא'].

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.